קרב סיבוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב סיבוטה (קרב ימי)
Trireme.jpg
עימות: המלחמה הקורינתית
תאריך התחלה: 433 לפנה"ס
קרב לפני: קרב לאוקימנה (435 לפנה"ס) - קרב ימי
קרב אחרי: קרב פוטידאיה (432 לפנה"ס) - קרב יבשתי
מקום: ליד סיבוטה בחוף אפירוס
תוצאה: ללא הכרעה
הצדדים הלוחמים
הצי של קרקירה ושייטת אתונאית הצי של קורינתוס ובנות בריתה. 
מפקדים
על אוניות הקרקירים: מיקיאדס, איסימידס ואוריבטוס;
על אוניות האתונאים: לקדימוניוס, דיוטימוס ופרוטיאס. 
על אוניות הקורינתים: קסנוקלידס ועוד ארבעה.
על אוניות בנות בריתם: לכל עיר מפקד משלה. 
כוחות
110 אוניות קרקיריות ו-10 אתונאיות.  150 אוניות. 
אבידות
מאוניות הקרקירים טובעו 70.  מאוניות הקורינתים ובעלי בריתם חובלו 30. 

קרב סיבוטה נערך ב-433 לפנה"ס בין ציי קֶרְקִירָה ואתונה לבין צי קורינתוס ובנות בריתה. סִיבּוֹטָה (Σύβοτα, Sybota) הוא שמה של עיר חוף באֶפּירוֹס שבדרום יוון ושל שלושה איים קטנים הסמוכים אליה, המשקיפים על הקצה הדרומי של האי קרקירה (קוֹרְפוּ של ימינו). היה זה השני בשרשרת הקרבות הימיים בין הקרקירים לקורינתים ונסתיים ללא הכרעה. התערבותה הפעילה של אתונה בקרב הייתה אחד הגורמים המיידיים לפרוץ המלחמה הפלופונסית בינה לבין ספרטה (431-404 לפנה"ס).

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-435 לפנה"ס פרצה מלחמה בין קורינתוס לקרקירה, שתי פולייס יווניות משגשגות שהתחרו ביניהן על השליטה במסחר הימי. העילה למלחמה הייתה התערבותה של קורינתוס בריב הסיעות הפנימי באֶפּידַמְנוֹס, פוליס שנוסדה על ידי מתיישבים מקרקירה וקשורה אליה מתוקף היותה העיר המייסדת.‏[1] ניסיון הקורינתים באותה השנה להשתלט על העיר נכשל, וציים המלחמתי נחל מפלה בקרב ימי שנערך ליד כף לֶאוּקִימֶנֵה בחוף הדרום מזרחי של האי קרקירה.

ההכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנתיים שלאחר הקרב ריכזו הקורינתים את כל מאמציהם בהקמת צי מלחמתי חזק, כדי שיוכלו לפלוש לקרקירה, להשיב לה כגמולה ולחדש את עליונותם הימית. תוקידידס מספר, כי הם אספו אוניות מבעלי בריתם בפלופונסוס ואף גייסו חותרים שכירים משאר חלקי יוון".‏[2] בסיום ההכנות מנה הצי 150 אוניות, 90 משל הקורינתים והיתר של בעלי בריתם: אֶלִיס (10), מֵגָארָה (12), לֶאוּקָס (10), אַמְפְּרָקִיָה (27) ואַנָקְטוֹרִיוֹן (1).

גודלו העצום של צי הפלישה הקורינתי הטיל מורא על הקרקירים, כי לא היו להם בעלי ברית ביוון להיעזר בהם, ולא השתייכו לליגה האטית-דלית בהנהגת אתונה או לליגה הפלופונסית בראשות ספרטה. מאחר שאתונה החזיקה בצי הגדול ביותר מבין היוונים, שידלוה הקרקירים להיחלץ לעזרתם. האתונאים נעתרו בסייג אחד, כי יתערבו בלחימה רק אם יפלשו הקורינתים אל אדמת קרקירה. קורינתוס השתייכה לברית הפלופונסית, וחרף המתיחות בינם לבין ספרטה, לא רצו האתונאים להפר את "שלום שלושים השנים" שנחתם עימה ב-446 לפנה"ס. יחד עם זאת, הם צפו כי מלחמה בינם לבין ספרטה תפרוץ במוקדם או במאוחר, ולכן ביקשו לנצל את שעת הכושר ולצרף לצדם את הפוליס בעלת הצי השני בגודלו ביוון. לא נעלם מעיניהם גם היתרון שברכישת בעלת ברית, החולשת על המסחר הימי עם איטליה וסיציליה. על כן שיגרו אל קרקירה שייטת בת 10 טריארות, וציוו מפורשות על מפקדיהן "להימנע ממלחמה באוניות הקורינתים, אלא אם כן ישוטו על קרקירה או על אחת מנחלותיה וינסו לעלות ליבשה."‏[3]

קורקירה עצמה העמידה צי המונה 110 אוניות מלחמה, עשר פחות משהיו לה בקרב לאוקימנה שנתיים קודם לכן. עובדה מעניינת היא, כי גם הקרקירים התקשו למלא את אוניותיהם בשל מחסור בחותרים; אך בניגוד לאויביהם, שגייסו חותרים בשכר, ציוותו את ספסלי החתירה של מקצת מאוניותיהם בעבדים.‏[4]

חילות הקורינתים ובעלי בריתם נאספו באי לֶאוּקָס, ומכאן עשה הצי את דרכו אל כֵימֶריוֹן, שם עגנו האוניות והוקם מחנה לחילות היבשה. במקום זה השלימו הקורינתים את הכנותיהם והעלו על אוניותיהם צידה לשלושה ימים, כדי להבטיח את האספקה לצבא העתיד לנחות ולהילחם בארץ אויב. תוכניתם הייתה לצאת לים עם לילה, כדי לחמוק מהתמודדות עם צי האויב, כי חששו שמא אוניותיהם העמוסות חיילים והאיטיות לא יוכלו לאוניות הקרקירים ובעלות בריתם.

כוונת הקרקירים, לעומת זאת, הייתה להשמיד את צי הפלישה בעודו בדרך וכך להימנע מלחימה ביבשה על אדמת ארצם; אוניותיהם, ועימן 10 האוניות האתונאיות, עמדו על המשמר באיי סיבוטה, בפתחו הדרומי של המצר המפריד בין קרקירה ליבשת, בעוד חילותיהם שלהם ושל בעלי בריתם נותרו בלאוקימנה.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

צי הפלישה הקורינתי הפליג אל יעדו בלילה, אך כשעלה השחר נגלו אוניותיו לעיני הקרקירים בסיבוטה, אשר מיהרו לצאת להתקפה. תנועת אוניות ממקום אחד למשנהו הייתה בטור עורפי, ולכן סבו שני הציים ונערכו זה מול זה בשורת חזית, שהייתה מערך הקרב הסטנדרטי בעת העתיקה.

110 האוניות הקרקיריות נחלקו לשלוש פַּלְגוֹת, שנפרשו למלוא אורכו של המערך החזיתי, כש-10 האוניות האתונאיות ניצבות בקצהו הימני. מנגד תפסו בעלי בריתם של הקורינתים, המגארים והאמפריקיוטים, את האגף הימני ב-39 אוניות; במרכז ניצבו 21 האוניות מלאוקס, אליס ואנקטוריון וחלק מאוניות הקורינתים; ובאגף השמאלי, מול האוניות האתונאיות והאגף הימני הקרקירי, העמידו הקורינתים את שאר אוניותיהם ובהן הטובות והמהירות שברשותם.‏[5]

כשהונפו האותות בשני המחנות, הסתערו האוניות חרטום-אל-חרטום. לדברי תוקידידס, "הרבה הופליטים היו על סיפוני האוניות של שני הצדדים, הרבה קשתים והרבה נושאי-כידונים, שכן עדיין היו מצוידים גולמנית כדרך הקדמונים. הייתה זו מלחמת אוניות עזה, אך לא מפני שהצטיינה בזריזות שבה, אלא משום שדומה הייתה יותר למלחמת-יבשה."‏[6] לאחר ההתנגחות הראשונית חרטום-אל-חרטום התקשו האוניות לחתור לאחור כדי להסתער ולנגח שוב באויבותיהן ולהטביען, שכן המון האוניות הדחוקות במקום צר מנעו זאת. על כן אונייה נאחזה ביריבתה וההכרעה עברה לחיילים שעל הסיפונים, בעוד האוניות נותרות על מקומן ללא תנועה. תוקידידס מציין במיוחד, כי שני הצדדים "לא היו למודים בדייקפלוס, ויותר ממה שעשו מלחמה בתחבולות [טקטיות], נלחמו ביניהם באכזריות חימה. ולפיכך גדולה הייתה המהומה והמבוכה במלחמת-ים זו."‏[7]

ההשוואה המרומזת והלא מחמיאה שעורך תוקידידס בין אופן לחימתם של הקורינתים והקרקירים לבין הצטיינותם של בני עירו האתונאים בתמרוני ניגוח ובתנועות טקטיות מורכבות, דומה שאינה עושה חסד עם הצדדים הנצים. אומנם לא היה שני לצי האתונאי בקרב היוונים בכל הקשור לטקטיקות ניגוח, אך ראוי לזכור גם שהצי הקורינתי היה צי משלוח. הוא נועד להוביל ולהנחית חיילים על אדמת האויב כדי להכריעו ביבשה, ובשל כך נמצאו על סיפוני אוניותיו הופליטים רבים ולא חיילי-צי (epibatai) מעטים. לא מן הנמנע שאף מספר החיילים באוניות הקרקירים היה גדול מן הרגיל, שכן גם אם לא הצטיינו בלוחמת ניגוח, עדיין צריכים היו להכין תשובה הולמת לאופן הלחימה הצפוי של אויביהם.

בלחימה בין האגף השמאלי הקרקירי לבין האגף הימני הקורינתי הייתה ידם של הקרקירים על העליונה. הם הצליחו להפיץ לכל עבר את ספינות המגארים והאמפרקטיונים ולהביאן לידי מנוסה, ורדפו אחריהן ב-20 מאוניותיהם עד החוף הקרוב. תוך כדי כך נמשכה לחימה עזה גם ביתר חלקי המערכה. בכל מקום בו נראו האוניות הקרקיריות נתונות במצוקה, התקרבו האתונאים באוניותיהם והטילו אימה על הקורינתים, אך נמנעו מלהתנגח בהן. אולם כשנראה היה כי האגף הימני הקרקירי עומד להינגף ביד האוניות הקורינתיות, שכן במקום זה הציבו הקורינתים את הטובות שבאוניותיהם, או אז "החלו עוזרים להם מעתה יותר, ללא הערמה. עם זאת, נמנעו בראשונה מלנגח ישירות באוניית אויב, אך משהובאו הקרקירים לידי מנוסה גלויה והקורינתים הדביקום, נפנה כל איש למלאכתו וניטשטשו כל ההבחנות."‏[8]

עזרת האתונאים לא הצילה את הקרקירים מתבוסה. 70 מאוניותיהם "הוטבעו",‏[9] ולמעלה מאלף מאנשיהן, חיילים וחותרים כאחד, נפלו בשבי. שאר האוניות נמלטו אל לאוקימנה כשהקורינתים דולקים בעקבותיהן. תוקידידס תולה את כישלון הקרקירים בנחיתותם המספרית (110 אוניות מול 150 משל האויב) ובעובדה כי עשרים האוניות מאגפם השמאלי, שרדפו אחר אוניות המגארים והאמפרקטיונים אל מחוץ לזירת הקרב, חסרו דווקא ברגע הקריטי של המערכה, ולא יכלו להיחלץ לעזרת חברותיהן באגף הימני.

הקורינתים, ש-30 מאוניותיהם ניזוקו בקרב, שבו בתום המרדף אל זירת הלחימה, אספו את חלליהם ואת אוניותיהם הפגועות, וכשהם גוררים חלק מאוניות הקרקירים "הטבועות" הפליגו אל נמל סיבוטה שביבשת.‏[10] במקום זה חנה צבא בעלי בריתם הלא-יוונים מן האזור.

אחרית הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך אל קרקירה הייתה עתה פתוחה. עוד באותו היום, לאחר השלמת ההכנות הדרושות, יצאו שוב הקורינתים לים, כדי להנחית את צבאם באי כפי תוכניתם המקורית. הקרקירים בשארית אוניותיהם ועימם האתונאים יצאו לקראתם מלאוקימנה, וכבר הונפו האותות ונשמעה קריאת הקרב, כשלפתע החלו הקורינתים נסוגים. הם הבחינו ממרחק באוניות אתונאיות המתקרבות לעברם מכיוון דרום. הייתה זו תגבורת של עשרים אוניות ששלחו האתונאים לעזרת הקרקירים, כי העריכו שכוחם לא יעמוד להם נגד אויביהם כפי שאומנם ארע. הקורינתים סברו כי זהו כוח החלוץ של שייטת גדולה הרבה יותר, ובשל כך ומשום שהחשיכה החלה לרדת סבו על עקביהם ושבו אל סיבוטה.

למחרת היום הפליגו הקרקירים ושלושים האוניות האתונאיות אל סיבוטה, וכשהם מתריסים נגד אויביהם נערכו לחידוש הלחימה. הקורינתים יצאו אומנם לקראתם ופרשו את אוניותיהם, אך נמנעו מלתקוף מפחד מכת האוניות האתונאיות. כל מחשבותיהם היו נתונות למציאת דרך לשוב לעירם, שכן חשבו כי האתונאים רואים את בריתם עם ספרטה כבטלה ועל כן ימנעו זאת מהם. הם שיגרו שליחים אל האתונאים כדי לעמוד על כוונתם, ומפיהם למדו כי הברית שרירה וקיימת וכי הם יכולים לשוט לכל מקום כרצונם כל עוד אין בדעתם לפלוש לקרקירה או לתקוף את מושבותיה. על כן הקימו מצבת ניצחון בסיבוטה שביבשה ושבו לארצם.

הקרקירים טענו גם הם לניצחון ואף הקימו מצבת ניצחון באי סיבוטה, שהרי אספו את שברי אוניותיהם ואת חלליהם בלא הפרעה (אם כי הדבר נעשה לאחר עזיבת הקורינתים). אכן, המערכה לא הוכרעה. הקרקירים נחלו אומנם מפלה ניצחת בקרב הימי, אך הצליחו בסיוע האתונאים למנוע את פלישת הקורינתים לארצם. האתונאים רכשו להם במעשיהם אויב חדש, שחיפש שעת כושר לנקום בהם על עזרתם לקרקירים. לא תחלוף אלא שנה אחת, וחילות שני הצדדים, אתונה וקורינתוס, ייפגשו שוב, אך הפעם בשדה המערכה – בקרב פוטידאיה (432 לפנה"ס).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: קרב לאוקימנה#רקע היסטורי.
  2. ^ תוקידידס, 1.31 . החותרים בספינות המלחמה בעת העתיקה היו על פי רוב אזרחי הפוליס או העיר. כפי הנראה לא נמצאו בקורינתוס באותה עת מספיק אנשים לאיוש ספסלי החותרים, ועל כן מילאו את החסר בחותרים שכירים.
  3. ^ שם, 1.45 .
  4. ^ שם, 1.55 . השימוש בעבדים כחותרים בציי המלחמה בים התיכון בעת העתיקה היה מעשה נדיר ביותר. האתונאים עשו זאת פעם אחת, בקרב אַרְגִינוּסָאי (406 לפנה"ס), וגם אז הבטיחו להעניק לעבדים חירות וזכויות אזרחיות.
  5. ^ אלה, ככל הנראה, לא נשאו הופליטים על סיפוניהן, ונועדו להתמודד במקרה הצורך באוניות האתונאיות.
  6. ^ שם, 1.49 .
  7. ^ שם, 1.49 . תמרון הדייקפלוס (diekplous) בוצע על ידי שייטת הערוכה בשורה חזיתית או פונה ועוברת מטור עורפי לשורה חזיתית. מטרת האניות התוקפות הייתה להבקיע דרך (diekplein) בעד אוניות האויב המסודרות גם הן במערך חזיתי, לשבור את משוטיהן תוך כדי ההבקעה ועל ידי כך לשתק את תנועתן. כשהן חסרות יכולת לנוע, חשופות האניות הפגועות למהלומות ניגוח קטלניות נוספות בדפנות.
  8. ^ שם, 1.49 .
  9. ^ מהלומות הניגוח לא גרמו לטביעת האוניה במובן הרגיל של המילה. מאחר שהאניות היו עשויות עץ ולא נשאו מטען כלשהו, הן התמלאו מים אך הוסיפו לצוף ולא שקעו למצולות. מטרת הניגוח לא הייתה לפעור חור בדופן האוניה, אלא לערער את אחיזת לוחות הדופן. הסדקים שניבעו בין הלוחות הם שגרמו להתמלאות האוניה במים. לאחר הקרב נהגו לגרור את האוניות ה"טבועות" ולתקנן.
  10. ^ סיבוטה היה שמם של הנמל ביבשת, הנקרא כיום מוּרְטוֹס (Mourtos), וגם של שלושת האיים הקטנים הסמוכים לו. הקרקירים עגנו קודם הקרב בצדם הצפוני של האיים.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Thucydides. Translated by C.F. Smith. The Loeb Classical Library, Vol. 1. Cambridge and London, Harvard University Press, 1919 ( reprinted 1980).
  • Diodorus. Translated by C.H. Oldfather. The Loeb Classical Library, Vol. 4. Cambridge and London, Harvard University Press, 1946 ( reprinted 1970).
  • A.W. Gomme, A Historical Commentary on Thucydides. Vol. 1: Introduction and commentary on Book I. Oxford, Clarendon Press, 1945 (reprinted 1982).
  • J.S. Morrison and J.F. Coates, The Athenian Trireme. Cambridge, Cambridge University Press, 1986.
  • N.G.L. Hammond, Studies in Greek History. Oxford, Clarendon Press, 1973. (Chapter 13: "Naval Operations off Corcyra").


המלחמה הפלופונסית

קרב לאוקימנהקרב סיבוטהקרב פוטידאיהקרב כאלקיסקרב ריוןקרב נאופקטוסמרידת מיטילנהקרב טנגרההמערכה באייטוליהקרב אולפאיקרבות פילוס וספקטריהקרב דליוןקרב אמפיפוליסקרב מנטינאהמסע המלחמה האתונאי לסיציליהקרב סימיקרב קינוסמהקרב אבידוסקרב קיזיקוסקרב נוטיוןקרב ארגינוסאיקרב אייגוספוטמוי