קרב סריקמיש
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 22 בדצמבר 1914 – 17 בינואר 1915 (3 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | פאתי הרי הקווקז | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
40°20′17″N 42°34′23″E / 40.3381°N 42.573°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רוסי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב סריקמיש התרחש במלחמת העולם הראשונה מ-22 בדצמבר 1914 ועד 17 בינואר 1915 בין צבאות האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית, באזור מזרח טורקיה בפאתי הרי הקווקז. הקרב הסתיים בניצחון רוסי ופתח אפשרות להתקדמותם לתוך השטח שבשליטת האימפריה העות'מאנית.
תוכניות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך נובמבר 1914 עבר הצבא הרוסי את הרי הקווקז בכוונה להתקדם לכיוון מבצר ארזורום העות'מאני. הרוסים לא ראו בחזית הקווקז חזית לחימה ראשית. עיקר תשומת הלב ההופנתה ללחימה באזורי גליציה, פרוסיה ופולין.
באופן פורמלי היה מפקד הכוחות מושל הקווקז אילריון וורונצוב-דשקוב. מעשית הוא לא התערב בפיקוד ונתן חופש פעולה לסגנו אלכסנדר מישלייבסקי וראש המטה ניקולאי יודניץ'. בעקבות התבוסה של הצבא הרוסי באזור פרוסיה עברו חלקים משמעותיים של הצבא הקווקזי לפולין. בעקבות זאת הוחלט על גיוס מתנדבים ממוצא ארמני מקרב תושבי האזור.
בעקבות התקדמות הרוסים התמקם כשני שלישים מהכוח באזור סריקמיש בעומק השטח הטורקי ואספקת התחמושת התבצעה באמצעות מסילת רכבת בודדת.
לקראת אמצע נובמבר הצליח הכוח העות'מאני לעצור את ההתקדמות הרוסית ואף להביא לנסיגה מסוימת. המפקד העליון של הצבא העות'מאני אנוור פאשה הבין נכון את החולשה הרוסית והחליט לבצע איגוף באמצעות הדיוויזיות ה-9 וה-10, כאשר דיוויזיה 11 הייתה אמורה להילחם נגד המאחז הרוסי בסריקמיש. אנוור פאשה האמין שמהירות הכוח העות'מאני תבטיח את הצלחת המהלך ותביא לכיתור מלא של הכוח הרוסי. יועצים גרמנים שהצטרפו לצבא העות'מאני היו מודעים לחולשות בהכנת הצבא למלחמה. הם ראו בהקטנת הכוח הרוסי בפרוסיה וגליציה את המטרה עיקרית בלחימה באזור הקווקז.
מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-23 בדצמבר הצליחו העות'מאנים להביא לנסיגה משמעותית של הכוח הרוסי באזור אולטה (צפון מערבית לסריקמיש). באותו יום הצליח הכוח הרוסי בסריקמיש להדוף את המתקפה העות'מאנית בקושי רב ורק תודות לתגבורת שהגיעה ברגע אחרון כאשר הקרבות התנהלו כבר בתוך היישוב. לאזור הגיע המפקד בפועל של הצבא הרוסי בקווקז אלכסנדר מישלייבסקי עם ראש המטה ניקולאי יודניץ'. מישלייבסקי העריך שאין סיכוי לעמוד במתקפה העות'מאנית ועזב את האזור תוך מתן פקודה לנסיגה. הפקודה שהוא השאיר לא נחתמה ובמסילת ברזל לסריקמיש המשיכו להגיע כוחות נוספים ואספקה. הפיקוד באזור הושאר לגאורגי ברכמן וניקולאי יודניץ'.
באותו יום התרחש ירי של שני כוחות עות'מאנים אחד על השני. רק לאחר 4 שעות של קרב ואובדן של כ-2,000 חיילים התבררה הטעות.
ב-24 בדצמבר התקדמו הכוחות העות'מאנים שנעו דרום-מזרחה מכיוון אולטה 75 ק"מ, אך לא הגיעו למסילת הברזל כמתוכנן ולכן היא לא נותקה והמשיכה להיות עורק אספקה חשוב לרוסים.
ב-25 בדצמבר הצליחו העות'מאנים להתקדם באזור דרומית לסריקמיש ולכן פנו מערבה בכוונה לכתר את הכוח הרוסי. הם היו במרחק של כ-40 ק"מ מסריקמיש. התקדמותם הייתה איטית בהרבה מהמתוכנן לאור מזג האוויר הקשה באזור. הכוח העות'מאני לא היה מוכן ללחימת חורף. כמו כן מבחינת אספקה הוא נתמך באוכלוסייה מוסלמית מקומית והיקף אספקת מזון היה מוגבל. חיילים רבים מתו מקור ששרר באזור ההררי. באותו יום החליטו הרוסים להתחיל בנסיגה מסריקמיש במטרה למנוע את הכיתור. בעיירה נשארו רק כמה אלפי חיילים.
ב-29 בדצמבר החלה מתקפה כוללת על סריקמיש בה השתתפו כ-12 אלף חיילים. למרות עדיפות מספרית משמעותית לא הצליחו העות'מאנים לכבוש אותה ואיבדו כ-6,000 חיילים. ביום למחרת הצליחו רוסים להסב לאויב אבדות נוספות ביער סביב סריקמיש. העות'מאנים החלו לאבד את המומנטום להתקפה.
הרוסים הצליחו לנצל את המצב היטב, ובתחילת ינואר 1915 עברו למתקפת נגד. לקראת 4 בינואר הייתה הדיוויזיה ה-9 העות'מאנית מכותרת. שרידים של דיוויזיה 10 נסוגו תוך אבדות קשות.
לקראת 19 בינואר 1915 הסתיימה הלחימה תוך נסיגת העות'מאנים מכל השטח שכבשו והחזית התייצבה במצב שהיה טרום תחילת הקרבות.
תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאור הניצחון בקרב הייתה הדרך לכיוון אנטוליה פתוחה לצבא רוסי. אלכסנדר מישלייבסקי שכשל בפיקוד הוחלף בניקולאי יודניץ'. למרות שחלק משמעותי של הצבא הרוסי הסדיר עבר לחזית באזור פרוסיה, הרוסים הצליחו במערכה. השימוש במתנדבים ארמנים תרם רבות להצלחת הרוסים. המתנדבים שהיו ילידי האזור היו רגילים למזג האוויר בשדה הקרב והכירו היטב את הדרכים, דבר שהקל על הגעתם המהירה לאזור.
אנוור פאשה חזר לאיסטנבול והאשים את האוכלוסייה הארמנית בכישלון צבאי. הבעיה העיקרית של התוכנית הייתה בבחירת העיתוי - הצבא לא היה מוכן ללחימת חורף. הוא לא פיקד יותר על הכוחות במהלך הקרב. לאוטו לימן פון סנדרס הוצע לקבל פיקוד על הכוחות אך הוא סירב. למפקד הכוחות באזור מונה חפיז חיקי פאשה שהיה סגנו של אנוור פאשה במהלך הקרב.
השתתפות ארמנית בלחימה והאשמות של אנוור פאשה היו אחת הסיבות לרצח העם הארמני בהמשך.
קיימות מספר הערכות על היקף האבדות העות'מאניות והן נעות סביב 50-60 אלף חיילים. כ-7,000 חיילים וקצינים נפלו בשבי הרוסי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תיאור מפורט של הקרב (ברוסית)
