קרב עין ג'אלות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עין ג'אלות
עימות:

הפלישה המונגולית

תאריך:

3 בספטמבר 1260

מקום:

ארץ ישראל

תוצאה:

ניצחון ממלוכי מכריע

הצדדים הלוחמים
ממלוכים מונגולים
מפקדים

קוטוז

קיטבוקה

כוחות

כ-15,000 איש

כ-12,000 איש, רובם פרשים קלים

אבידות

לא ידוע

לא ידוע, אבל כבדות בהרבה

קרב עין ג'אלוּת היה קרב שנערך ביום שישי 3 בספטמבר 1260 בארץ ישראל, בסמוך למעין חרוד של ימינו, בו בלמו כוחות הממלוכים את כוחותיה של האימפריה המונגולית, ובכך עצרו את התפשטותה מערבה.

הרקע לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פשיטות המונגולים לארץ ישראל

בשנת 1251 הטיל הח'אן הגדול מונגקה (נכדו של ג'ינג'יס חאן) על אחיו הולגו חאן להוביל את כיבושי המונגולים בפרס דרום מערב אסיה ועד גבול מצרים. ב-1256 כבש הולגו את פרס וניצח את החשישיון. ב-1258 כבש את בגדד, טבח בתושביה המוסלמים (אך חס על הנוצרים והיהודים), והוציא להורג את הח'ליף העבאסי אלמוסתעצם. בסוף 1259 החלה בריחה המונית של המוסלמים מסוריה דרומה. בינואר 1260 נפלה חאלב, ובמרץ דמשק.

הולגו, שאמו ואשתו היו נוצריות, ניסה להתקרב לנוצרים באזור, ולשתף איתם פעולה במאבק במוסלמים. הוא זכה לשיתוף פעולה של כוחות נוצריים מארמניה ואנטיוכיה שהשתתפו בכיבוש סוריה. אולם ממלכת ירושלים הקתולית, (שבאותה עת מרכזה היה בעכו) גילתה כלפי הפולשים הברבריים מהמזרח יחס חשדני. תרמה לכך העובדה שאנטיוכיה נאלצה תחת המרות המונגולית לקבל על עצמה פטריארך יווני.

הכוח המרכזי שעמד למול המונגולים היה השלטון הממלוכי החדש במצרים. הולגו שלח משלחת לסולטאן קוטוז בקהיר בדרישה לכניעתו. בקרב הממלוכים היו רבים שתמכו בכניעה, אולם דעתו של המפקד הממלוכי בַּיְבַּרְס ניצחה. קוטוז הורה להוציא להורג את השליחים המונגולים ולהציג את ראשיהם על שערי העיר. בעוד הממלוכים מתכוננים למלחמה, התקבלה במחנה המונגולי שבסוריה ידיעה על מותו של השליט העליון, מונגקה חאן. בעקבות קבלת הידיעה הולגו מיהר לשוב מזרחה עם חלק גדול מצבאו, והשאיר בידי המפקד המונגולי הנוצרי קיטבוקה (כתבוגא) צבא של 10,000 חיילים.

על גודל הכוחות נכתב רבות במקורות שונים. כוח המונגולים היה למעשה הכוח שהולגו השאיר אחריו בפיקודו של כתבגא. רוב ההערכות נעות סביב 10,000 עד 12,000 חיילים, כאשר לפי המקורות לממלוכים היו כ-15,000 חיילים. השיא בכמות הכללית של החיילים הממלוכים היה 22,000 בתקופה האיובית ו-40,000 בתקופת ביברס. הפרשים היוו בין חצי לרבע מכלל הצבא. כאשר בוחנים מקורות מתקופות שונות, המתארים את השינויים שהתרחשו במספרי הפרשים, ניתן למצוא שבתקופה האיובית (עד 1250) היו 10,000 פרשים, ולביברס, ששלט אחרי הקרב, היו 16,000 פרשים. כלומר בקרב עצמו היו לממלוכים כ-15,000 פרשים.

שני הצדדים ביקשו את תמיכת ממלכת ירושלים הצלבנית. הטבעי היה שהנוצרים יעשו יד אחת עם המונגולים כנגד האויב המוסלמי המשותף, אך הצלבנים היו חשדניים כלפי המונגוליים. לכך נוספה תקרית בה צלבנים מאזור צידון פשטו על כפרים מוסלמיים שהיו בשליטת המונגולים, ותוך כדי כך הרגו את אחיינו של קיטבוקה. המונגולים גמלו בהשמדת צידון וטבח תושביה, דבר שדחף את הצלבנים לזרועות הממלוכים. קוטוז שלח לעכו משלחת על מנת לבקש עזרה. רוב הצלבנים תמכו בהענות לבקשה הממלוכית. אך בהשפעת המסדר הטבטוני שחשש מבגידה מוסלמית הוחלט לשמור על נייטרליות – אם כי נייטרליות אוהדת לממלוכים.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי החלו הכוחות הממלוכיים לנוע ממצרים צפונה. הם נתקלו בכוח החלוץ המונגולי בעזה, הביסו אותו, והחלו לרדוף אחריו צפונה. רוב הכוחות הממלוכים נעו בשטחים שבשליטה צלבנית וחנו בעכו. קוטוז נאם בפני חייליו כדי לעודד אותם. הוא האיץ בהם להגן על מצרים ועל משפחותיהם ומעמדם, וכן על האסלאם מפני המונגולים הכופרים. הוא שלח את ביברס לכיוון המונגולים. כתבגא שמע על כך, אסף את חייליו, נע לעין ג'אלות והגיע לשם ראשון ביום שישי, 3 בספטמבר 1260 (25 בחודש רמדאן 658).

יש הטוענים שביברס ניסה למשוך את המונגולים לאזור שנוח לממלוכים להילחם בו, אך יש מקורות ממלוכים שטוענים שהמונגולים הגיעו ראשונים לשטח הקרב, ובחרו בו בגלל יתרונותיו עבורם: נחל להשקות את הסוסים וקרבה לסוריה. לאחר מכן, קוטוז הצטרף לביברס עם הכוח העיקרי.

הקרב התרחש מוקדם בבוקר, במזרח הגליל, על יד עין ג'אלות, לרגלי הר הגלבוע. הממלוכים הגיעו מצפון-מערב (מכיוון עכו), והמונגולים הגיעו ממזרח. ישנם מקורות הטוענים שהקרב התרחש אחר הצהריים. חלק מהם משנים בהתאם את הכיוונים שמהם הגיעו הכוחות, למשל שהממלוכים היו על הר גלבוע וירדו ממנו (צפונה), ושהמונגולים היו במישור תחתיו. דבר זה סביר פחות מפני שירידת הממלוכים מההר תהיה קשה ובלתי יעילה. אוזבג גם טוען שהמונגולים היו בשמש והממלוכים היו בצל לזמן קצר, תחת ההר או עצים. חלק מן החוקרים מסיקים מכך שהקרב היה אחרי הצהריים. אך מאחר שבספטמבר יש שמש על הר גלבוע גם בבוקר וגם אחה"צ ולא ניתן למצוא שם מקום מוצל, נראה שקביעה זו שגויה. הממלוכים הגיעו מצפון-מערב, והשמש סנוורה אותם. החזית הממלוכית הייתה מזרעין לעפולה של ימינו, והמונגולים פנו אליהם ממזרח. כיוון זה מונע הפרעה של תנאי השטח לפרשים הממלוכים.

לקרב היו שלושה חלקים כלליים: תמרונים לפני הקרב, בדרך לעין ג'אלות; הקרב עצמו; ניקוי השטח אחרי הקרב.

התמרונים כללו דחיקה של המונגולים שהדרימו עד עזה, ולאחר מכן, היתקלויות של הממלוכים במונגולים בדרך לשדה הקרב.

הקרב עצמו היה מורכב משתי מערכות, כאשר כל אחת התחילה בתקיפה מונגולית. התקיפה הראשונה הביאה לקריסת האגף הממלוכי השמאלי. בתקיפה השנייה קוטוז קרא "וַאִסלַאמה", הממלוכים תקפו את המונגולים וניצחו. התקיפות הממלוכיות התחילו בירי חצים בעוד שהמונגולים הסתמכו בעיקר על הסוסים, שנפגעו מהחצים.

יש שטוענים, בעיקר בהתבסס על רשיד אל-דין, שהאסטרטגיה של הממלוכים הייתה לערוך מארב, אולם מקורות אחרים לא מציינים זאת. במהלך הקרב הייתה עריקה של אל-אשרף אל-מוסא,"ألأشرف ألموسى" , מפקד בצד השמאלי של המונגולים. הייתה לכך השפעה על הניצחון. במהלך הקרב קוטוז נפל מהסוס, אך הצליח לעמוד על רגליו, וחייליו התעודדו מכך. כתבגא נהרג במהלך הקרב, וחייליו נפגעו מכך. אחרי הקרב, המונגולים עלו לגבעה, נרדפו על ידי ביברס ונהרגו.

לפי אל-מקריזי, חלק מהמונגולים התאספו מחדש בבית שאן ונלחמו שם שוב נגד הצבא הממלוכי, ושם נהרג כתבגא. למעשה קרב זה שייך לקרב עין ג'אלות, והוא מתייחס לתקיפה השנייה אחרי קריאת "ואסלאמה". גם רשיד אל-דין מתאר שכתבגא נתפס ושוחח עם קוטוז בפרסית בפרוזה מחורזת לפני שהוצא להורג. נראה שהוא כתב זאת כדי לפאר את כתבגא לאחר מותו. הוא לא נפל בשבי אלא נהרג כבר בהתקפה השנייה בשדה הקרב המקורי. כלומר, אין בסיס לטענתו של אל-מקריזי שהיה קרב בבית שאן.

השלב האחרון בקרב היה הניקוי הסופי של שרידי הצבא המונגולי. הפליטים המונגולים, כולל ביידר, ברחו צפונה. ביברס רדף את הפליטים עד חלב, ואז חזר לצבא המרכזי בדמשק. מספר ההרוגים המונגולים משתנה בהערכות השונות בין 1,500 ל"כל הצבא המונגולי". אין מידע לגבי ההרוגים הממלוכים.

המיתוס וניתוחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב הקרב נוצר מיתוס בהיסטוריוגרפיה המוסלמית. הממלוכים הצליחו לנצח את המונגולים ה"בלתי מנוצחים". הממלוכים טענו שהאל סייע להם, ולכן יש להם לגיטימציה שלטונית במצרים. עם זאת, המחקר המודרני מצא סיבות שונות לחולשת המונגולים בקרב זה ולניצחון הממלוכים.

הניצחון נבע ממספר גורמים, ביניהם מנהיגותם של קוטוז וביברס. קוטוז דאג למוראל של החיילים והאמירים, החדיר ושינן את גישת "הִלּחם או מות" ודיבר על האיום שנשקף מהמונגולים. הוא הסדיר את יחסיו עם ביברס, והאציל לו סמכויות למרות חילוקי הדעות שהיו ביניהם. ביברס נלחם באומץ, ויש שטענו שניצח את הקרב בעצמו.

אל-מקריזי ורשיד אל-דין כותבים שהממלוכים ערכו מארב למונגולים, ולכן ניצחו. בהתבסס על כך, טענו חוקרים שהניצחון נבע ממארב פשוט שתוכנן מראש, ומיתרון מספרי של הממלוכים. אחרים קבעו שהממלוכים נקטו באסטרטגיה מחוכמת. ייתכן שהיה מארב חלקי, בצד הדרומי, כאשר הממלוכים הסתירו חלק מכוחם מאחורי הגבעות הצפון-מערביות של הר גלבוע, נגד האגף השמאלי המונגולי. יש הטוענים שהניצחון הממלוכי היה תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת ומחושבת, בחירת מיקום טקטי וחכם, וחלוקת הכוחות לקבוצות נפרדות. כתבגא פותה להתקדם לשדה הקרב עד שיהיה מוקף בממלוכים שארבו לו שם. כלומר מדובר לא רק במארב אלא במלכודת. אך לא הממלוכים בחרו את מיקום הקרב, ולכן לא היה מארב.

נראה כי מהלך הקרב נקבע על פי התכנון הממלוכי שהיה מבוסס על מערך מודיעין יעיל ומשומן היטב, זאת בנוסף על פי טקטיקה של קבלת החלטות מיידיות "בשטח". בנוסף, אירועים בלתי מתוכננים, כמו עריקת אל-אשרף ומות כתבגא, תרמו לניצחון. מערך המודיעין הממלוכי היה מבוסס על כמה סוכנויות איסוף, חלקן: תישאול של סוחרים שהסתובבו בחופשיות בין המונגולים, מרגלים ייעודיים שתפקידם היה איסוף מידע, היכרות מעמיקה עם תורות הלחימה האירו-אסיאתיות (שזה אזור המוצא של הממלוכים) ומבחינה טקטית בזמן הלחימה היה כוח חלוץ קטן, מעין "סיירת" שהתקדם לפני הכוח הממלוכי העיקרי וכל הזמן דיווח לאחור אודות מצב המונגולים. הממלוכים התאפיינו במוראל ותעוזה אישית שחוזקו על ידי הדוגמה האישית שנתנו המפקדים. הממלוכים ידעו היטב מה מצב הצבא המונגולי וניצלו את העובדה שחלק גדול מהצבא המונגולי היה צריך לחזור עקב בעיות פנים. יתרון תיזמון נוסף שנקטו בו הממלוכים היה תיזמון תחילת הקרב, שהיה הפתעה גמורה למונגולים. הממלוכים תקפו את המונגולים בשעת בוקר מוקדמת, זאת למרות התפיסה של המונגולים שאם יותקפו על ידי הממלוכים, יותקפו בשעת אחר הצהריים, עקב היות השמש בגב התוקפים... עקב ניתוח שטח נכון של הממלוכים הם יכלו לתקוף, זאת עקב תקיפתם מהרי הגלבוע כלפי מטה לכיוון צפון וצפון מזרח, כך שהשמש לא מסנוורת אותם לגמרי והמונגולים מופתעים לגמרי. הן מבחינת כמות החיילים ואיכותם והן מבחינת אמצעי הלחימה ושיטותיה, היה יתרון קל לממלוכים. לממלוכים היו כמה אלפי פרשים יותר מאשר למונגולים, וציוד איכותי, בעוד שהמונגולים שמרו על אורח חיים נומדי, על יתרונותיו וחסרונותיו. יצוין, שחוזק הצבא מושפע מהמצב הפוליטי. בעשור שלפני הקרב התאפיין מצב זה אצל הממלוכים בחוסר יציבות.

למונגולים היו סוסי-פוני רבים, ואילו לממלוכים הייתה כמות קטנה יותר של סוסים. הנומדיות היא שמאפשרת גידול סוסים, ומרגע שהממלוכים התיישבו, היה להם קל יותר לפתח את השימוש בקשתות על פני גידול סוסים, וכן להשביח את איכות הסוסים על פני כמותם. המונגולים היו "משפחות נודדות לוחמות", שעסקו בציד, הכנת הנשק, טיפול במשפחות ונדידה, וגם במידה מסוימת של אימונים, ואילו הממלוכים הפרידו בין החיים האזרחיים לאימונים, דבר שמאפשר התמקצעות צבאית. הטוּמן, הכולל 10,000 חיילים, כלל למעשה גם את בני המשפחה של הלוחמים, וכן סוסים וכבשים (סך הכול עשרות אלפי נפשות ומאות אלפי בעלי חיים). טיפול במשק כזה דורש לא רק תשומת לב רבה אלא גם שטחי מרעה ומים. כאשר הממלוכים הובאו מאסיה, הם נבחרו מתוך האוכלוסייה לפי התאמתם ללחימה. המונגולים לעומת זאת היו אנשים ממוצעים, "חיילים חובבניים מצוינים": מעין מיליציה שהורכבה מכלל האוכלוסייה. לכל חייל מונגולי היו מספר סוסי-פוני. למרות היותם מהירים, סוסים כאלה מתעייפים מהר, ולכן יש להחליפם במהלך הקרב. התקיפות הממלוכיות התחילו בירי חצים על הסוסים המונגולים, והמשיכו בלחימה מהסוסים, לאחר שהשיגו יתרון. המונגולים נהגו להתחיל מיד בתקיפה מעל הסוסים, דבר שמול צבאות אחרים נתן להם יתרון טקטי. החצים של המונגולים היו כבדים ופחות יעילים, וההתקפה הממלוכית השנייה נטרלה את הכֹח הזה. הממלוכים הסתמכו על שיטות שהמונגולים לא היו יכולים לעמוד בהן, כמו ירי ממושך של חצים קלים, בעוד שהמונגולים יורים באיטיות חצים כבדים. הממלוכים גם ירו כאשר הסוס עומד, כדי לחסוך בכוחו.

אחת הסיבות לכך שהכוח שהולגו השאיר עם כתבגא היה קטן, היא הערכה שגויה של אויביו, דבר שנבע ממודיעין שגוי של המונגולים. הם לא חישבו נכון את הכֹח שעל הולגו להשאיר, מפני שחשבו שהכוח הממלוכי קטן יותר. כמו כן, הולגו לקח עמו חיילים לפרס בכמות הגדולה מן הנחוץ, מפני שחשש מעימות עם אורדת הזהב, אך לא נראה שחשש זה היה מבוסס. ניתן לומר, שמותו של מונגקה, אחיו של הולגו, הציל את הממלוכים. אם הולגו היה נשאר עם כל צבאו, המונגולים היו מנצחים.

יצוין, שבקרבות הבאים הבינו המונגולים את חשיבות כמות החיילים, אך הבעיות עם הדרישות הלוגיסטיות נותרו: מרעה דורש תנועה איטית אך מתמדת. סוסי-הפוני דורשים זמן רב יחסית למרעה, ושטח נרחב. באזור סוריה שטחי המרעה פחות פוריים מהערבה האירו-אסייתית, והדבר היווה סיבה נוספת הן לכך שהולגו השאיר כוח צבאי קטן עם כתבגא, והן לכך שהנסיונות הנוספים של המונגולים לשלוט בסוריה נכשלו. כמו כן, סכסוכים על שטחי מרעה החלישו את האחדות בקרב המונגולים.

אין ספק כי הממלוכים הביסו את המונגולים בקרב הזה עקב עבודת הכנה מעולה, היכרות מעמיקה עם האויב, הבנת משמעויות הטופוגרפיה ותנאי השטח והערכת מודיעין מדויקת. כל זאת הביא לבחירה נכונה של מקום הקרב ותיזמונו ולמעשה הביא לניצחון הממלוכי.

השלכות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבוסת המונגולים גרמה להתעוררות ההתנגדות המוסלמית בסוריה. עד מהרה נסו המונגולים אל מעבר לנהר הפרת, והמוסלמים נקמו בנוצרים על התנהגותם בעת השלטון המונגולי. היהודים יצאו כמעט ללא פגע, כי למרות שגם הם נהנו מהשלטון המונגולי, הם נזהרו לא לפגוע במוסלמים.

קוטוז החזיר את השליטים הקודמים לארצות ששוחררו מהשלטון המונגולי, וגמל גם לשותפיו הממלוכים בנחלאות רבות. אולם הוא סירב לבקשתו של ביברס לקבל את השליטה על חאלב. בתגובה, ב-24 באוקטובר, בדרכם חזרה למצרים, רצח ביברס את קוטוז, והפך לסולטאן. ביברס העביר את מרכז האסלאם לקהיר, ואף חידש את הח'ליפות בקהיר במקום בבגדד. הוא ביסס את השלטון הממלוכי בארץ ישראל וסוריה, והחל לכבוש את ערי הצלבנים במישור החוף, ולהחריבן על מנת למנוע את חזרת הצלבנים דרך הים. כך, בעוד ביברס פיתח וביצר את פנים הארץ, מישור החוף נותר נטוש במשך מאות רבות. לבסוף נפלה עכו בידי יורשיו בשנת 1291, וממלכת ירושלים נתחסלה. נראה שבחירת הצלבנים לא לנצל את ההזדמנויות שנקרו בפניהם כתוצאה מההתנגשות בין המונגולים לממלוכים ולהישאר נייטרלים הייתה טעות היסטורית שהבטיחה את אובדנם (על פי פרוואר).

המונגולים נותרו בפרס. מידי פעם ניסו לשוב לסוריה, אך לרוב ללא הצלחה. רק ב-1299 הצליחו המונגולים האלח'יאנים להביס את הממלוכים בעיר חומס שבסוריה, והשתלטו על סוריה וארץ ישראל לכמה חודשים. אך באביב של שנת 1300 המונגולים עזבו את סוריה וארץ ישראל והממלוכים חזרו לשלוט עד לכיבוש העות'ומני במאה ה-16.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור - תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל
  • יואל רפל (עורך) - תולדות ארץ ישראל
  • ראובן עמיתי פרייס - רעם פרסות הסוסים, מתוך "טבע וארץ"
  • ראובן עמיתי, "קרב עין ג'אלות - 3 בספטמבר 1260", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007.
  • Amitai-Preiss, Reuven. “Ayn Jalut Revisited”, Tarih, Vol. 2 (1992), pp. 119–150.
  • Smith, John M, Jr. “Ayn Jalut: Mamluk Success or Mongol Failure?”, Harvard Journal of Asiatic Studies, Vol. 44 (1984), pp. 307–345.