קרב פורטלנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת הים הצפוני ותעלת למאנש , זירת קרב פורטלנד
ציור של רוברט בלייק מאת הנרי פרונט בריגס, 1829
תחריט של תת-אדמירל מרטן טרומפ 1598-1653
אוניית הדגל ההולדית של טרומפ - ברדרודה

קרב פורטלנד או קרב שלושת הימים: (18-20 פברואר 1653‏‏[1])- אחד הקרבות הימיים החשובים במלחמת הולנד-אנגליה הראשונה. בעקבותיו שונתה החשיבה הימית-צבאית.

הרקע למלחמות הולנד-אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבוסת ספרד במלחמת שלושים השנה הביאה לידי כך שגם אנגליה וגם הולנד, בנות הברית משכבר הימים, רצו להשתלט על דרכי הסחר הימי העולמי, שהיה מקודם בשליטת ספרד ופורטוגל. להולנד היה צי הסוחר הגדול ביותר והיא שאפה להשתלט גם על הסחר בין אנגליה ומושבותיה. נקודת המפתח בסכסוך שהתפתח הייתה השליטה במימי התעלה האנגלית. עקיפת האיים הבריטיים באוקיינוס האטלנטי היה יקרה ומסוכנת מידי. לכן העדיפו ההולנדים להמתין עם אוניות הקרב במוצא הדרומי של התעלה לאוניות צי הסוחר שלהם וללוותן תחת משמר להולנד, לאורך התעלה, בואך הים הצפוני. גם האנגלים העדיפו לנהל את הקרבות במימי התעלה בגלל הקירבה לנמלי הבית והכרתם את התנאים המקומיים.

טרם קרב פורטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חקיקת חוקי הסחר הימי (Navigation Acts), שהטילו הגבלות על הסחר וההובלה הימית לאנגליה ובמסגרתם נדרשו העוברים בתעלת למנש לשלם 10% ממרכולתם כמס וכן להצדיע לאוניות המלחמה האנגליות, חוקים שההולנדים לא היו מוכנים לציית להם. נשלח לאנגליה בחודש דצמבר 1651 שגריר מיוחד, שדרש ביטול החוק. בעוד שהדיונים נערכים בלונדון, בית המחוקקים ההולנדי (State-General) החליט על גיוס צי של כ-150 אוניות מלחמה להגן על דרך הסחר במיצרי גיברלטר, בפיקודו של תת-אדמירל מרטן הרפרצזון טרומפ.

למרות שההולנדים היו יורדי ים מצטיינים, הם סבלו מנחיתות כי אוניותיהם היו בעלות שוקע נמוך, כדי לשוט בבטחה במימיהם הרדודים, מה שהגביל את גודל הספינות וכוח האש שלהן. בעוד שלאנגלים היו אוניות בעלות שוקע עמוק, מה שאיפשר הגדלת האוניות וממילא את מספר התותחים הימיים המוצבים עליהן ואת עוצמת האש. כמו כן, אנגליה בהיותה אי, השקיעה את כל משאביה הצבאיים בבניית הצי ואילו הולנד הוכרחה להקצות חלק ממשאביה לקיום צבא יבשתי גדול.

אלמנט נוסף: אנגליה בהיותה מדינה אגררית, סיפקה לעצמה את מירב צרכיה ויכלה לעמוד במצור לזמן ארוך. כלכלת הולנד לעומת זאת הייתה מבוססת על סחר בינלאומי ודייג. משום כך הייתה מחויבת בהמשך ההפלגות של צי הסוחר וצי הדייג ואבטחתם.

ב-1652, בטרם הושלמה בניית הכח, מנה הכוח ההולנדי 115 אוניות קרב בראשות המפקדים: טרומפ, ויט דה-ויט' ההולנדים ויוהאן אוורסטן מזיילנד, שלושתם השתתפו בקרב הגדול כנגד הארמדה הספרדית ב-21/10/1639 והיו בעלי ניסיון ימי-קרבי עשיר. הכח האנגלי מנה 85 אוניות, בראשות המפקדים" אלוף הימים (General-at-Sea) רוברט בלייק, ריצ'רד דין וג'ורג' מונק, שהיו למעשה חיילים שהוסבו להיות ספנים, לבד מהראשון שהיו לו מוניטין מסוימים כמי שהשתתף בהסגר על ליסבון בשנת 1650. אוניית הדגל של תת-אדמירל טרומפ ברדרודה (Brederode) הייתה בת 59 תותחים, האוניות המדורגות תחתיה היו בנות 40 תותחים והיתר בנות 20-30 תותחים. מצד שני, אוניית הדגל האנגלית סוביירין (Soverign) הייתה בת 100 תותחים, כן היו להם 18 אוניות בנות 40 תותחים ויותר. העליונות הצבאית של האנגלים הייתה אפוא ברורה.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1653 יצא תת-אדמירל ההולנדי מרטן טרומפ (Maarten Tromp) ללוות שיירה בת 152 ספינות סוחר שהמתינה לו ליד לנדס-אנד (Land’s End) (הכף הדרום-מערבי של אנגליה). אלוף הימים (General-at-Sea) הבריטי רוברט בלייק ארב לו בראש 80 אוניות קרב, שהיו מחולקות לשלוש פלגות: אדומה, כחולה ולבנה.

ב-18 בפברואר החל הקרב: הכוח של בלייק היה מפוזר ונמצא "מתחת לרוח‏‏"‏‏[2] ביחס להולנדים, מה שהקנה להולנדים יתרון בתימרון. לנוכח הכוחות ההולנדיים כינס בלייק את אוניותיו אולם רוח מערבית מנעה מהפלגה הלבנה של מונק, שהייתה מרוחקת כדי 5 מייל לכנוס לכיוון הכוח העיקרי. כך הייתה לטרומפ עדיפות צבאית אולם זה לא מנע מבלייק מלהשיב אש על האוניות התוקפות אותו.

בעוד בלייק נלחם נגד טרומפ, דה-רויטר ואוורטסן (Evertsen), שניסו לבודדו, התאחדו הפלגות הכחולה והאדומה ובתרגיל ימאות מבריק שטו "מול הרוח"‏‏[3], הקיפו את אגפו הימני של טרומפ וביצעו "סיבוב"‏‏[4] וכך התייצבו בעורפם של ההולנדים "מעל לרוח"[2]. כוחותיו של טרומפ נחלצו בקושי ממצבם המסוכן. דה-רויטר, באוניה קטנה בת 28 תותחים הצליח להשתלט על ה"פרוספריטי" (Prosperity) בת 54 תותחים אולם נאלץ לנטוש אותה לנוכח עדיפותם של יריביו.

מונק ניסה להגיע לאתר הקרב אולם נתקל בכוחותיו של אוורטסן, ונחלץ רק לאחר קרב שארך 4 שעות. לכל צד אבדו 2 אוניות ואוניות רבות ניזוקו. בשעות הלילה התארגנו ההולנדים ושיירת אוניות הסחר המשיכה בדרכה, מוקפת באוניות המלחמה. גם יום המחרת לא הביא הכרעה וכשעברו הציים ליד האי וייט, האנגלים ירו ממרחק, בעיקר כדי לשבש את מהירות המסע. אף על פי שלא גרמו לנזק, תחמושת ההולנדים החלה לאזול. למרות נסיונות חוזרים ונשנים, לא הצליחו האנגלים לשבור את המערך ההולנדי, שהמשיך בהפלגתו צפונה.

למחרת, הגיעו הספינות ההולנדיות למי החופים, מקום שלא יכלו הספינות האנגליות לשוט ולתמרן בגלל השוקע העמוק של ספינותיהם. האנגלים פרצו לתוך השיירה והתחולל קרב בטווחים מאוד קצרים, כשההולנדים מוגבלים בעוצמת האש בגלל מחסור באבק שריפה. להולנדים אבדו 40 עד 50 אוניות-סוחר ו-12 אוניות מלחמה (חלקן טבעו וחלקן נשבו) בעוד שלאנגלים אבדו 6 אוניות מלחמה בלבד. עם זאת – מרבית השיירה עברה בהצלחה.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה טקטית הקרב נגמר בניצחון אנגלי, אולם מבחינה אסטרטגית הולנד הצליחה במשימתה והיא העברת שיירת אוניות הסחר ליעדן (באותם זמנים, היה זה אך טבעי שחלק מהאוניות יאבדו תוך כדי הפלגתן, לכן האבידות שהסבו האנגלים, נראו או התקבלו כחלק 'טבעי' מהמשימה.) ואכן שני הצדדים טענו לניצחון. אם כי ההולנדים טענו בחלקם לנוכח התוצאות המביכות, שהייתה זו 'מפלה מרהיבה'. גם האנגלים נאלצו להודות, בינם לבין עצמם, שלמזל היה חלק גדול בניצחונם ולכן יש לגבש תורת לחימה שתתאים, לזירה הימית ולא תהווה בבואה ימית ללוחמה יבשתית.

מפקדי הצי ההולנדי חזרו ודרשו מהממשלה בניין אוניות קרב ייעודיות ולא להסתפק בהסבת אוניות-סוחר למטרה זו. ההולנדים הפסידו גם בקרבות הבאים ונגרמו להם אבידות קשות, אולם האנגלים לא יכלו להתמיד במצור וכך שני הצדדים היו בשלים להגיע להסכם שלום . קרומוול מיתן את דרישותיו וההולנדים קיבלו את עקרון ריבונות אנגליה במימיה. הנה כי כן, היריבים חתמו על חוזה וסטמינסטר בתאריך 22 באפריל 1654 והשלום נכנס לתוקפו ב-8 במאי. ההולנדים קיבלו עליהם את תנאי חוקי הסחר הימי, אם כי בפועל לא קיימו אותם. מה שגרם, בבוא הזמן, להתפרצות מלחמות נוספות.
על מותו של תת-אדמירל מרטן טרומפ במלחמה, בקרב סכוונינגן, נאמר בהולנד: "מהו צי ללא נשמה?"

פיתוח תורת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוף הימים בלייק בשוכבו מחלים במיטתו, לאחר פציעתו בקרב, פיתח את תורת המלחמה הימית כתשובה להצלחת ההולנדים להעביר את שיירות הסחר. הוא השתדל לתת פתרון לכל מצב שיתפתח תוך כדי קרב ימי. התורה התפרסמה כקובץ "הוראות לחימה" (Fighting Instructions) וקובץ "הוראות הקבע לשיוט" (Sailing Instructions), שיצאו לאור ב-1653. הוראות אלו חייבו את מפקדי הצי. ואכן, הקצין הממוצע יצא ידי חובתו כאשר ציית להוראות, אולם מאידך, ההוראות חנקו או מנעו כל מחשבה רעננה או יוזמה. נזקקה אנגליה לגאון איסטרטגי כאדמירל הוריישו נלסון שיחרוג מהמוסכמות ויכתיר אותה כמלכת הימים.

יש להדגיש שהייתה זו הפעם הראשונה שציים נלחמו כיחידות מאורגנות, תחת תורת לחימה מוגדרת, ולא כהתנגשויות ספוראדיות בין אוניות קרב או אוניות סוחר שחומשו והוסבו לספינות קרב.

המיסוד של תורת הלחימה חייב שינוי מבני של אוניית המלחמה מאוניית סוחר חמושה לאוניות הקו מדרגות שונות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במאה ה-17 היה הפרש של 10 ימים בין הלוח היוליאני (הלוח הישן שנהג באנגליה) ובין הלוח הגרגוריאני (הלוח החדש, שהונהג ב-1582- המקובל). בערך זה נעשה שימוש בלוח הגרגוריאני המקדים את היוליאני.‏
  2. ^ 2.0 2.1 ‏מעל הרוח, מתחת הרוח - מצב יחסי של שתי ספינות (או יותר) בים, ביחס לכיוון הרוח. לספינה שמעל לרוח יתרון בתמרונים לעומת זאת שמתחת לרוח‏
  3. ^ מול הרוח - הפלגה בכיוון מנוגד לכיוון הרוח. משימה בלתי אפשרית בספינת מפרש לפרקי זמן ארוכים.
  4. ^ סיבוב - שינוי כיוון ההפלגה תוך כדי הפלגה מול הרוח. התמרון יכול להתבצע רק לאחר צבירת מהירות מספקת

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • C. R. Boxer, The Anglo-Dutch Wars of the 17th Century 1652 - 1674, National Maritime Museum , 1974.
  • C. Wilson, Profit and Power: A Study of England and the Dutch Wars, London NY Toronto, Longmans Green and Co. 1957