קרב קדש

ערך זה עוסק בקרב שנערך בעת העתיקה במקום בשם קדש (כיום סוריה). אם התכוונתם ל"מבצע קדש" - מלחמה בין ישראל למצרים בשנת 1956 בחצי האי סיני, ראו מלחמת סיני.

קדש
רעמסס השני נוהג במרכבה. תחריט ממקדש אבו סימבל המתאר את קרב קדש
עימות: מלחמה בין החתים למצרים תאריך: סביב 1300 לפנה"ס קרב לפני: אין. זהו הקרב היחיד במערכה קרב אחרי: אין. זהו הקרב היחיד במערכה מקום: קדש (מזוהה כיום עם תל נבי מנד שבסוריה, 24 ק"מ דרומית מערבית לחומס בסוריה) תוצאה: תיקו טקטי, ניצחון אסטרטגי לחתים הצדדים הלוחמים מצרים העתיקה האימפריה החתית מפקדים רעמסס השני מוותליש השני כוחות כ-2,000 מרכבות, כ-20,000 חי"ר כ-2,500 עד 3,500 מרכבות, כ-37,000 חי"ר אבידות לא ידוע לא ידוע

קרב קדש, שהתרחש בשנת 1274 לפנה"ס בסמוך לעיר קדש, היה שיאו של מסע מלחמה שנועד לפתור מחלוקת ארוכת שנים בין מצרים העתיקה לאימפריה החתית בדבר השליטה בלבנון ובסוריה הדרומית ובדרכי המסחר שעברו בהן. הקרב הסתיים, אמנם, ללא הכרעה טקטית, אך הניצחון האסטרטגי במלחמה היה של החתים, ורעמסס נאלץ לחזור למצרים. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על הסכם שלום כ-16 שנה אחרי פרוץ מעשי האיבה.

הקרב, שהתרחש באזור שהיום הוא במערב סוריה, היה הראשון בהיסטוריה האנושית שנותר בידינו תיעוד מפורט שלו שנכתב על ידי שני הצדדים. קיים, אמנם, תיעוד של קרבות נוספים מהעת העתיקה, חלקם מוקדמים לקרב קדש, אך רק תיעוד הקרב הזה נותן תמונה מלאה פחות או יותר של הערכות הצבאות, מהלכים טקטיים וסדר השתלשלות אירועים מפורט.

רקע וגורמים לפרוץ מעשי האיבה

אחרי גירוש החיקסוס הקימו המצרים אימפריה שהשתרעה ממצרים עד סוריה, פניקיה וארץ ישראל. אזור זה היה בעל חשיבות כלכלית רבה בעולם העתיק כי דרכו עברו דרכי המסחר בין מצרים למסופוטמיה ובין מצרים לאסיה הקטנה. אזורים אלו מתאפיינים בפוריות רבה, עניין בעל חשיבות ממדרגה ראשונה בעולם העתיק. העיר קדש (קינזה בהגייה החתית) שכנה בעמק בעל חשיבות אסטרטגית, דרכו עברו דרכי המסחר.

האימפריה המצרית חלקה את גבולה הצפוני והצפון-מזרחי עם ממלכת מיתני. מיתני הייתה ממלכה חזקה ששטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מטורקיה וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. מיתני הוכרעה על ידי החתים כמה עשרות שנים לפני קרב קדש. משנפלה מיתני, נפלו גם המדינות הקטנות בסוריה תחת העול החתי. גם מצרים איבדה את הטריטוריות שלה (כולל קדש) בסוריה הדרומית בתקופת שלטונו של אחנתון, שהעדיף להתרכז בבעיות פנים והזניח את ענייני החוץ. לאחר מותו של אחנתון שקעה מצרים במערבולת פנימית, ולא התפנתה להשבת השטחים שאבדו לה בסוריה.

בתקופת שלטונו של סתי הראשון התאוששה מצרים מהמערבולת הפנימית שבה הייתה נתונה, ייצבה את שלטונה בנחלותיה הצפוניות, שלטון שהתרופף בדור הקודם, והחזירה לשליטתה את אזור סוריה הדרומית. שנים אחדות לאחר מותו של סתי החליטו החתים להחזיר לעצמם את השליטה בדרכי המסחר של סוריה הדרומית. הם הצליחו לספח את העיר קדש, ששכנה במיקום אסטרטגי באזור, וממלכת אמורו, שישבה באזור, קיבלה את השליטה החתית בברכה. מלכי האמורו קיוו שהמלחמה שלבטח תפרוץ בין שתי האימפריות הגדולות על השליטה בדרכי המסחר תיטיב עמם, בכך שתחליש את שתיהן. רעמסס השני, הפרעה החדש, לא הסכים, כצפוי, לחידוש ההשפעה החתית בסוריה הדרומית, ובשנה החמישית למלכותו גייס את צבאו ויצא צפונה במטרה להשיב את קדש לשלטון מצרים. בעיר זו, החולשת על דרכי המסחר באזור, רצה רעמסס לבסס את שלטונו.

מצרים והחתים

ממלכת החתים הייתה אימפריה חזקה ששכנה בטורקיה ובצפון סוריה של היום. הקרב התרחש כשהאימפריה החתית הייתה בשיא כוחה. היא הצליחה לגייס אלפי מרכבות ועשרות אלפי חיילים רגלים למערכה. האימפריה החתית הייתה נתונה במשבר פנימי חריף בדורות הקודמים, אך בימי סבו של מוותליש השני - שוּפִּילוּלְיוּמַש - התאוששו החתים מהשפל שבו היו נתונים וייצבו את שלטונם באנטוליה. תחת הנהגתו הנבונה של שופילוליומש הצליחו החתים להדביר את ממלכת מיתני. מפלת מיתני הביאה לכניעת הממלכות האחרות בצפון סוריה בפני החתים.

שופילוליומש מת, ככל הנראה, ממגפה שהובאה לאנטוליה. ארנוואנדש השני, בנו, מת כנראה אף הוא ממגפה זו, ותקופת מלכותו הייתה קצרה מאוד. עם מות אחיו ירש את הכתר מוּרְשִילִיש השני והוא צעיר בימים. הכנעת מיתני בידי שופילוליומש הביאה לשחרורה של ממלכת אשור מידי הממלכה החורית. אשור־אוּבַּלַיט הראשון כבש מידי מורישיליש חלקים מהאזור שבו שלטה מיתני. פעולות מרד החלו בארזוה שבמערב אנטוליה, ומורישיליש נאלץ להיאבק בשליטי האזור עד להרגעתו. סכנה נשקפה גם מצד שבט הקשקש בו נאבק מורשיליש שנים ארוכות, ללא הצלחה ראויה לציון. מותו של אחיו, שר־קושוח, הביא למרידה כללית בסוריה, אך המרד דוכא במהרה.

הצבאות

החתים

קרב קדש. תחריט על קיר של מקדש רעמסאום בנקרופוליס של תבאי

ערך מורחב – הצבא החתי

הצבא החתי, בדומה לצבאות אחרים במזרח התיכון העתיק, היה מורכב מחיל רגלים וחיל מרכבות. בניגוד למצרים, הזרוע ההתקפית העיקרית של צבאם הייתה המרכבות. המרכבות החתיות היו כבדות יחסית ומאוישות על ידי צוות של שלושה אנשים: לוחם מוגן בשריון קשקשים, נהג שלא היה מוגן בשריון, ונושא מגן שאחז במגן עץ גדול, ותפקידו היה להגן על שני אנשי הצוות האחרים מחצים וכלי ירי אחרים. הסוסים היו מוגנים לרוב בשריון עור עבה, ולעתים אפילו בשריון קשקשים. הנשק העיקרי של המרכבה היה רומח ארוך, והטקטיקה העיקרית הייתה הסתערות לעבר מערך האויב במטרה לשבור את שורותיו ולפנות את הדרך לחיל הרגלים החתי. החיל הרגלים היה אמור לסיים את המלאכה ולחסל את האויב לאחר שנשברו שורותיו בהסתערות המרכבות.

החי"ר החתי היה מורכב בעיקר מחיל רגלים קל ובינוני. חימושם היה דומה לחימוש שאר הצבאות של התקופה – חניתות, חרבות, קשתות וכיוצא באלה. בניגוד למרכבות, השירות בחיל רגלים לא נחשב יוקרתי ורוב חיילי החי"ר לא היו חיילים מקצועיים, אלא איכרים שגויסו למערכה מוגבלת. כתוצאה מכך איכותו של חיל הרגלים החתי הייתה דלה לעומת חיל הרגלים המצרי. אמנם, רגלים רבים גויסו גם מקרב שכירי חרב מקצועיים, אך עדיין נפל החי"ר החתי באיכותו מחיל הרגלים המצרי.

המצרים

ערך מורחב – צבא מצרים העתיקה

הצבא המצרי היה מורכב מארבעה גייסות, כל אחד בן 5,000 לוחמים. מתוכם 4,000 היו לוחמי חי"ר, ו-1,000 היו חיילים שאיישו 500 מרכבות שסופקו לכל גיס. שמות הגייסות היו קבועים והתבססו על האלים המצריים. הגייסות שלקחו חלק במערכה בקדש הם: אמון, רע, סוטח ופטאה.

בניגוד לחתים, הזרוע העיקרית של הצבא המצרי הייתה החי"ר. חיילי החי"ר המצרי היו מקצועיים ולרוב באו ממשפחות חיילים משוחררים ("וטרנים"), כי נהוג היה לחלק קרקע חקלאית לחיילים שסיימו את שירותם, בתנאי שצאצאיהם ישרתו בצבא. כתוצאה מכך היה החי"ר המצרי מיומן ואיכותי עד מאוד. הוא התחלק לחי"ר קל וחי"ר כבד, כאשר הכבד היה חמוש בדרך כלל בחנית ארוכה ובגרזן קרב או חרב מעוקלת, וסודר במבנה צפוף שהזכיר את הפלנקס היווני. הקל היה חמוש בקשת מורכבת ובכלי הטלה שונים. לצד החי"ר שגויס מבני מצרים, שירתו בצבא המצרי גם שכירי חרב רבים, וכן גייסות מעמים כבושים.

המרכבות המצריות היו קלות תנועה ואוישו על ידי שני אנשי צוות בלבד – נהג וקשת. המצרים לא השתמשו ברומחים ולא הסתערו על האויב במטרה לשבור את שורותיו, אלא העדיפו לחוג סביבו ולזרוע בו הרס במטחי חצים מטווח קטן. בדומה למרכבות החתיות, רק הקשת היה מוגן בשריון קשקשים ואילו הנהג נאלץ להסתפק בשריון מבד עבה או אפילו לצאת לקרב ללא שריון אישי. על מנת לתת לו הגנה כלשהי, הוא צויד במגן עץ גדול. מלבד נהיגה במרכבה, הוא אמור היה להגן במגינו על הקשת מחצי האויב.

בנוסף לגייסות הרגילים פרסו המצרים כוח נוסף שנקרא בפיהם "נערין" או "נערן". מקורו של כוח זה וגודלו אינם ידועים. בגלל אופיו השמי של השם, סוברים חלק ניכר מהחוקרים שמדובר ביחידה כנענית. פירוש המילה "נערין" הוא "בחורים צעירים". שם זה לא היה מקובל בצבא מצרים והגייסות העיקריים נקראו על שם האלים השונים. בגלל שתיקת המקורות המצריים הוצעו שלל תאוריות למקורו של הכוח הזה. אחדים טוענים שהיו אלו חלקים מגיסת סוטח, אחרים טוענים שמדובר בבעלי ברית כנענים. אך כל אלה השערות בלבד, הדבר הידוע בוודאות, שהייתה זו יחידת עלית שנלחמה בקרב זה בגבורה.

הקרב

המארב החיתי

מן התיעוד המצרי עולה שהחלוץ המצרי, שהורכב מגיס אמון והיה תחת פיקודו הישיר של רעמסס, חנה ביום התשיעי של החודש השלישי של הקיץ (סוף מאי) במקום שזוהה במאה ה-20 על ידי האגיפטולוג האמריקאי הנרי ברסטד כ"קמואט אל-הרמל", בגדה המערבית של האורונטס (כיום עאצי, נהר היוצא מבקעת הלבנון, חוצה את סוריה מדרום לצפון ונשפך לים התיכון בטורקיה). שלושת הגייסות האחרים היו במרחק של חצי יום עד יום צעידה מהמחנה הפרעוני. המקורות המצריים פחות נהירים לגבי האירועים שהתרחשו לאחר מכן. חלק מהחוקרים טוען שהקרב התחולל בתשעה בחודש, אך סביר יותר להניח שהוא התחולל בעשרה בו, כי יש לקחת בחשבון את הקשיים הלוגיסטיים בחציית נהרות שעמדו לפני הצבאות הגדולים של התקופה.

עם בוקר החל הגיס של אמון לחצות את האורונטס בקרבת מקום שהמצרים קראו לו שבטונה. חפירות ארכאולוגיות מזהות את המקום עם תל מעיין. הצבא המצרי נע בכיוון צפון וחנה ממערב לעיר קדש. אחרי החצייה תפסו המצרים שני רועי צאן ותשאלו אותם. על פי רועי הצאן, החתים היו עדיין במרחק רב מן הצבא המצרי. בפועל, הם היו קרובים אליו מאוד, ולמעשה המחנה החתי היה ממוקם בגדה השנייה של הנהר בצדה המזרחי של קדש. לא ברור בצורה חד משמעית מהמקורות אם שני רועי הצאן היו סוכניו של המלך מווותליש שהתכוונו להטעות, או שפשוט לא ידעו ופחדו מחוקריהם. כך או כך, מידע חיוני נמנע מרעמסס, והוא הקים מחנה במקום לסגת לכיוון כוחותיו. לאחר שעות אחדות תפסו המצרים שני סיירים חתים, והפעם קיבל רעמסס את המידע המדויק – הצבא החתי חונה קילומטרים אחדים מזרחית לצבא המצרי, ולא זו בלבד אלא שהחתים גם יודעים על תנועותיו של הצבא המצרי. משנודע הדבר לרעמסס, הוא כינס התייעצות והחליט לשגר מיד שליחים לזרז את יתרת כוחותיו ולאספם במחנהו.

נסיגת גיסת רע, פריצת החיתים למחנה אמון והערכות רעמסס למתקפת הנגד

הגיס של רע היה הקרוב ביותר, והוא החל מוקדם בבוקר את תנועתו צפונה לכיוון מחנהו של פרעה, שהיה כ-10 קילומטרים צפונית ממנו. הגיס חצה את האורונטס והתנהל בשדרת מסע שאורכה כארבעה ק"מ. ליד אחד מיובליו המיוערים של האורונטס, הידוע בשם "אל מוקדיה", כקילומטר מזרחית לשדרה, המתין לגיס מארב חתי שכלל כ-2,500 מרכבות (חלק מהמקורות חולקים על מספר זה ששאוב מתוך תעודות מצריות, ומעריכים שהיה קטן יותר). לרוע מזלם של המצרים, מרכבותיהם שלהם לא הספיקו להגיב כי לא היה להם מספיק זמן לצבור תאוצה. המרכבות החתיות צברו תאוצה, ותוך דקות אחדות התנגשו במלוא המהירות בזנבה של השדרה המצרית. החי"ר המצרי לא היה מוכן לקראתן, וצוותי המרכבות החתיות טבחו בו בחמת זעם. אלה שלא נהרגו בהתקפה הראשונה נתקפו בהלה והתחילו לנוס על נפשם. תוך זמן קצר נסו יתר החיילים אחריהם.

הניצולים המצרים מגיס רע נמלטו לכיוון המחנה המצרי של גיס אמון, כשהחתים דולקים בעקבותיהם. החתים השתמשו באנדרלמוסיה שיצרו המוני הנסים ופרצו לתוך המחנה יחד עם הנמלטים. בניגוד להתקפת הפתע על גיס רע, הייתה הפעם למצרים שהות להתכונן מרגע שהבחינו בענני האבק שיצרה שעטת המרכבות החתיות, והם הצליחו להתארגן מעט לקראת הגעתם. עדיין היה לחתים יתרון רב. משפרצו לתוך המחנה והתחילו לתקוף את החי"ר המצרי עמדו האחרונים להתמוטט לפני הלחץ הרב. למזלם של המצרים, גילו החתים את הכבודה המצרית שהייתה עמוסה באוצרותיו של פרעה. אילו היו ממשיכים בהתקפתם, כנראה שהיו מנצחים בקרב תוך פרק זמן קצר. רוב חיל הרגלים המצרי טרם סודר במבנה וזה שסודר ספג אבדות כבדות. כמו כן היה לחתים יתרון של 5:1 במרכבות ביחס למצרים. אבל אהבת הזהב סימאה את עיניהם, ובמקום להמשיך בהתקפה הם התנפלו על הכבודה.

התגבורת החתית ונסיגתם

הביזה החתית נתנה למצרים שהות מספקת לאיסוף מרכבותיהם, שיצאו בינתיים מהמחנה על מנת לתת לעצמם אפשרות לתמרן. אלו היו כוחות העלית של הצבא המצרי, וכללו את משמר ראשו של רעמסס. משסודרו המרכבות במבנה קרב, הוביל רעמסס את מתקפת הנגד. כתוצאה מכך פוזר המערך החתי ואיבד את הלכידות, החיונית כל-כך בקרב. מטחי החצים שהרגו אדם ובהמה ציננו את הלהט החתי, והם ניסו לסוב לאחור על מנת להתעמת עם האויב, אך המרכבות המצריות הקלות נסוגו בזריזות תוך שהן חוזרות וממשיכות להמטיר על החתים את חציהן הקטלניים. ברגע קריטי זה, הגיעה התגבורת המיוחלת - יחידת "נערין" הגיעה לשדה הקרב ובעזרתה הצליח כוחו הקטן של פרעה להדוף את התוקפים. המרכבות החתיות שניסו להתקרב רוססו בחצים ולוחמיהם נהרגו. בשלב זה זנחו החתים את הביזה והתמקדו במילוט נפשם. החתים החלו לסגת כשהמצרים דולקים בעקבותיהם, ועד מהרה הפכה הנסיגה למנוסת בהלה, כאשר המצרים משמידים עשרות צוותי מרכבות, על סוסיהם ואנשיהם, בעזרת קשתותיהם.

מווותליש, שצפה במתרחש מהגדה השנייה של האורונטס, ניסה לעזור למרכבותיו והורה לעתודת המרכבות שלו להתחיל בחציית האורונטס. אלו היו כוחות העילית של הצבא החתי שכללו אצילים רבים. פרעה, שקיבל תגבורות (ייתכן שגם חלק מגיס פטאה הספיק להגיע לשדה הקרב), פרש בינתיים את קשתיו ליד הנהר, ואלה החלו להמטיר מטחי חצים על החתים המנסים לחצות, עד כי לא עמדו במטר החצים וביטלו את חציית הנהר. הצוותים שעוד נותרו בגדה המצרית של הנהר מיהרו לחצות אותו לגדה החתית, והקרב הסתיים.

תוצאות הקרב וניתוח הטקטיקה

הצבא המצרי, שהיה מחולק לארבעה גייסות, כשל באיתור האויב ולכן לא הצליח להתאגד לקראת הקרב. רק אומץ לבו של רעמסס וכשרון חיל המשמר שלו הצילו את הצבא המצרי מהשמדה מוחלטת. ההסתערות הנועזת של חיל המשמר הקטן לתוך ההמון החתי המסתער הצילה את הצבא המצרי מהגורל המר. למזלו של פרעה, הגייסות האחרים לא היו רחוקים והצליחו להגיע לקרב, למעט הגיס של סוטח. ככלל, הצבא המצרי הראה מורל גבוה, הצליח להתגבר על המשבר הראשוני, והדף את ההתקפות החתיות.

החתים, לעומת זאת, התחילו את הקרב ברגל ימין. הכוח שהיה במארב ומנה כ-2,500 מרכבות הצליח למוטט את אחד הגייסות, ולולא התערבותו של רעמסס - היה משמיד אותו לחלוטין. הטעות הטקטית העיקרית של החתים הייתה הזנחת חיל הרגלים. אילו היו מצליחים להשתמש ולו בחלק מעשרות אלפי הרגלים שלהם, ייתכן שהיו מצליחים לגבור על המצרים.

הסכם קדש - המוצג במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול

האבדות הכבדות בחיל המרכבות לא איפשרו לחתים להמשיך בהתקפה. היה חשש רציני לפגיעה חמורה במה שנותר מהחיל. ללא מרכבותיו לא היה הצבא החתי מסוגל לשלוט באימפריה, כי תפקידיו של חיל הרגלים היו משניים יחסית לאלו של חיל המרכבות. טעותם של החתים, בכך שלא שלחו חיילים רגלים למארב יחד עם המרכבות, הביאה לכך שהמרכבות רק פיזרו את הגיס של רע ולא השמידו אותו כליל. כמו כן, הביזה במחנה המצרי מצביעה על כך שחיל המרכבות החתי לא היה ממושמע דיו.

גם האבדות המצריות היו כבדות, ולמרות ההדיפה המוצלחת של ההתקפות החתיות, לא יכול היה רעמסס לחדש את הקרב. כתוצאה, הוחלט על הפסקת אש והצבא המצרי חזר הביתה בלי לכבוש את קדש.

המצרים לא עשו כל ניסיון רציני לגלות את האויב, וריכזו את המרכבות רק בצידה הימני של שדרת רע. הטעות החמורה של מפקדי השדרה הייתה אי סריקת השטח לפני התקדמות הצבא, במיוחד ליד היובל של האורונטס שהיה מיוער מעט ויכול היה להסתיר מארב חתי, כפי שאכן קרה בפועל.

טקטיקת המרכבות המצריות הייתה יעילה יותר בהדיפת מרכבות האויב. הם יכולים היו להכתיב לאויביהם את קצב הקרב – ברצותם תקפו, ברצותם נסוגו ותקפו שנית. דבר זה הושג הודות למרכבות הקלות יותר, והסתמכות על הקשת ולא על הרומח כנשק העיקרי של המרכבה. המרכבות החתיות התאימו יותר להתנגשות בחי"ר, וכשנפלה לידיהם ההזדמנות לכך הם כמעט והשמידו את אחד הגייסות של הצבא המצרי.

על אף הניצחון האסטרטגי במלחמה ועוצמתה לאחריו, התפרקה האימפריה החתית כמאה שנה לאחר מכן בשל בעיות פנים, ופלישות גויי הים שמוטטוה סופית.

כישלונו של רעמסס השני להחזיר לחזקת מצרים את העיר קדש, ואובדן הפרובינציה אופ לחתים, גרמו לגל מרידות בכנען, ורעמסס נאלץ לבזבז שנים רבות על דיכוי המרידות.

הסכם השלום

בעקבות לחצים שהופעלו על שני הצדדים מצד אויבים שונים, נחתם הסכם שלום‏ בין המצרים והחיתים, כ-16 שנה אחרי הקרב. ההסכם נחתם בין רעמסס השני לבין חתושיליש השלישי, מלך החיתים באותו זמן. ההסכם קורא לשלום במצוות האלים וכולל גם ברית הגנה הדדית והסכם הסגרה. להסכם היה נספח שקבע את הגבול בין הצדדים. המסמך מעניק לחיתים שליטה על קדש ושטחי ממלכת אמורו, אבל מאפשר מעבר חופשי למצרים עד לאוגרית. כדי לחזק את ההסכם נשא רעמסס לאישה את אחת מבנותיו של חלושיליש.

להסכם היו שתי גרסאות, גרסה מצרית בכתב הירוגליפי וגרסה חיתית כתובה בשפה האכדית בכתב יתדות. רוב הטקסט היה זהה בשתי הגרסאות, אם כי בפסקת הפתיחה של ההסכם כל צד טען שהצד השני ביקש שלום. ההסכם נכתב על לוחות כסף, מפאת חשיבותו. העותקים המקורים של ההסכם לא שרדו, אולם קיימים העתקי חרס של שתי הגרסאות.

זה ההסכם הראשון שתיעודו נמצא בידנו. העתק שלו מוצג בבניין האומות המאוחדות.

המקורות

קרב קדש הוא הקרב הראשון שיש לו תיעוד נרחב במקורות. המקורות החשובים הם מצריים ויש מעט מידע מפוזר במקורות החתיים, אך הם מעטים ולא ישירים. התיעוד המצרי כולל שלושה מקורות עיקריים: תחריטים וציורי קיר על מקדשים מצריים ומקורות כתובים. המקורות הכתובים כוללים שני חלקים: פואמה, המוכרת גם כ"פואמת פנטואר" על שם הסופר המצרי העתיק וגרסה המקוצרת יותר: בולטין. המקורות המצריים מתארים בפירוט רב את השתלשלות האירועים.

הפואמה היא שיר הלל לפרעה ולגבורתו ולא דיווח שנכתב למען תיאור ההיסטוריה, כמו למשל ספרו של הרודוטוס, וצריך להתייחס אליה בערבון מוגבל. בנוסף לכך, רעמסס רצה להאדיר את שמו וניסה לתאר את הקרב כניצחון מוחץ על האויב החתי וכתוצאה מכך, הבולטין והפואמה נראים יותר כמו תעמולה ממוסדת מאשר תיעוד מהימן.

המציאות הייתה מעט שונה מהתיאור המצרי והקרב הסתיים בתיקו טקטי, כשהניצחון האסטרטגי במלחמה היה בידי החתים. החוקרים הגיעו למסקנה הזאת כי הצבא המצרי נאלץ לחזור למצרים, המצרים לא הצליחו להשיב לעצמם את העיר קדש ופרובינציית אופ (באזור דמשק) נפלה לידי החתים לפרק זמן קצר. כתוצאה מכך התמרדה כנען נגד השלטון המצרי ורעמסס נאלץ להשקיע שנים רבות בדיכוי המרידה.

ראו גם

• צבאות העמים בסהר הפורה

לקריאה נוספת

• אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, הוצאת "כרטא".

• Mark Healy, Qadesh 1300 B.C, Clash of the Warrior Kings, Osprey Publishing, 1993. (באנגלית)
• Ian Shaw, The Oxford History of Ancient Egypt (Oxford Illustrated Histories), Oxford: Oxford University Press, 2003. (באנגלית)

קישורים חיצוניים

• אתר עם מפות והסברים מפורטים (באנגלית)
• קרב קדש - הפואמה המצרית (תרגום לאנגלית)
• קרב קדש - הבולטין (באנגלית)
• תרגום מעט שונה של הפואמה (באנגלית)
• הסכם השלום - הגרסה החיתית (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ