קרב קלודן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב בקלודן
מלחמה: עימות בין בית סטיוארט הסקוטי לבית הנובר על הכתר האנגלי
Battle culloden.JPG
תאריך התחלה: 16 באפריל 1746
קרב לפני: קרב פרסטונפאנס
קרב אחרי: אין. המורדים הוכרעו.
מקום: קלודן, סקוטלנד
תוצאה: ניצחון מוחץ לצבא קמרבלנד של ג'ורג' השני
הצדדים הלוחמים

נאמני ג'ורג' השני מבית הנובר

מפקדים
כוחות
5,000 חיילים, בעיקר סקוטים  8,000 חיילים 
אבידות
1250 הרוגים בקרב + 450 שבויים שנטבחו  300 הרוגים בקרב 

קרב קלודן (Culloden), שנערך ב-16 באפריל 1746, היה הקרב האחרון שהתחולל על אדמת האי הבריטי, בין כוחות היעקוביטים, הנאמנים לטוען לכתר צ'ארלס אדוארד סטיוארט, המכונה "נסיך צ'ארלי היפה", ובין כוחות הנאמנים למלך ג'ורג' השני מבית הנובר.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת אנגליה של סוף המאה ה-17 הייתה לאחר הרסטורציה, או השבת המלך צ'ארלס השני על כס המלוכה. העם האנגלי הכיר בצורך במלך כגורם מאחד והמליך עליו בנפש חפצה את צ'ארלס, ולאחר מותו את אחיו ג'יימס השני לבית סטיוארט. אך לאחר עליית ג'יימס השני אל כס המלוכה, הסתבר כי המדובר בקתולי אדוק בדתו, דבר שעמד בניגוד לנטיית לבם של רוב האנגלים, ובניגוד לאינטרסים של האומה האנגלית ביבשת, דהיינו ברית עם הגורמים הפרוטסטנטים כנגד המלך הצרפתי העולה לואי ה-14. התנהלותו האישית של ג'יימס אף היא לא סייעה להשקטת הרוחות, ולבסוף הודח ג'יימס מכס המלוכה באירוע ללא שפיכות דמים אשר כונה לימים "המהפכה המהוללת", בשנת 1688. בתחילה משלו על אנגליה בנותיו של ג'יימס מרי השנייה (ובעלה ויליאם השלישי) ולאחר מכן אן, אך עם מותה של אן ללא ילדים, עלה הצורך ביורש פרוטסטנטי לכתר, והעם האנגלי הזמין את ג'ורג' הראשון לבית הנובר, נסיך גרמני, שהיה קרוב קרבת דם לשושלת המלוכה האנגלית, לשלוט בו.

שלטון בית הנובר היה על פי הלקחים משתי המהפכות האנגליות שקדמו לעלייתו לשלטון. מהפכת קרומוול ו"המהפכה המפוארת". המדובר במלוכה בחסות הפרלמנט ועל פי הרשאתו. הפרלמנט נשלט על ידי המפלגה הויגית הליברל-דמוקרטית, אשר ניסתה לייצב את מצב האומה האנגלית, תוך שמירה על האינטרסים הפרוטסטנטים באירופה.

בסקוטלנד ראו את הדברים באופן שונה. מאז האיחוד ב-1707 הייתה סקוטלנד חלק מממלכת בריטניה הגדולה, ובית סטיוארט היה סקוטי במוצאו. סילוקם של אנשי סטיוארט הסקוטים והקתולים, והעלאת ההנוברים הגרמנים והפרוטסנטנטים במקומם, הביאה למורת רוח רבה בעם זה, שהראה זה מכבר נטייה למרדנות. באזורי ההרים המרוחקים של סקוטלנד, ה"היילנדס", לא הייתה אחיזה לשלטון המרכזי, והם נשלטו בידי ראשי שבטים, שתמכו בגלוי בבית סטיוארט. התומכים בבית סטיוארט נקראו יעקוביטים על שם המלך ג'יימס - יעקב.

הנסיך צ'ארלי היפה, צ'ארלס אדוארד לבית סטיוארט

מדי פעם היה גורם זה או אחר מעלה את נס בית סטיוארט וקורא למרד, כאשר המרידה המשמעותית ביותר התרחשה בשנת 1715. בין לבין נפטר ג'יימס השני בגלות, ובנו "הטוען לכתר הזקן", ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט, הוליד בן פעלתן והרפתקן בשם צ'ארלס אדוארד סטיוארט, אשר כונה "הנסיך צ'ארלי היפה" (Bonnie Prince Charlie) בשל יפי תארו.

ההתקדמות אל לונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיך צ'ארלי החליט, בחודש יוני 1745, לתפוס את הכתר האנגלי, המגיע לו, לשיטתו, כיורש החוקי של בית סטיוארט. כקתולי נאמן, סבר שיקבל את תמיכת שבטי ההיילנדס הקתולים. הוא הפליג מהעיר נאנט שבצרפת, ונחת באיים המערביים של סקוטלנד (באי אריסקיי) ב-23 ביוני 1745, והתקבל בהתלהבות על ידי אנשי ההרים ("היילנדרים").

היה זה מעשה נמהר וחסר אחריות. אנשי ההרים היו אמנם לוחמים נועזים, אך לא ניתן היה לשלוט בהם באופן יעיל. אנשי השפלה הסקוטים השלימו עם השלטון ההנוברי ועם המצב הכלכלי המצוין שהביא עמו, וראו באנשי ההרים חבורות של שודדים והרפתקנים. תמיכת השבטים ההרריים הבטיחה לצ'ארלי חיילים נאמנים, אך הנשק והכסף נמצאו אצל אנשי השפלה.

בחודש ספטמבר הביס צ'ארלי כוחות הנובריים בקרב פרסטונפאנס. כאלף ומאתיים יעקוביטים הביסו כשלושת אלפים מאנשי הנובר תחת פיקודו של סר ג'ון קופ. ניצחון מפתיע זה הביא לכך שצ'ארלי השתלט על חלק ניכר מסקוטלנד, כביכול כנסיך הכתר, בשם אביו "המלך ג'יימס השמיני". הוא התיישב באדינבורו, ותכנן את צעדיו הבאים. באופיו היה הרפתקן, ועתה החליט על תוכנית נועזת לכיבוש האי הבריטי כולו. בראש 5,000 איש חצה את הגבול שבין סקוטלנד ואנגליה, והתקדם דרך מנצ'סטר ודרבי אל לונדון.

בחודש דצמבר, 1745, הייתה, למעשה, הדרך ללונדון פתוחה בפניו, אך חלק מאנשי ההרים עזבו אותו וחזרו לבתיהם. השליטה ההנוברית בנמלי הים מנעה קבלת עזרה ממדינות קתוליות כצרפת, ומתנדבים פרוטסטנטים מהולנד וגרמניה הגיעו לתגבר את כוחות הנובר. צ'ארלי הורה על נסיגה ארוכה ומסוכנת בחזרה לסקוטלנד. במהלך הנסיגה זינבו כוחות הנובר בנסוגים, אך ניצחון נוסף של היעקוביטים בפאלקירק דחה את התבוסה הבלתי נמנעת. לבסוף כותרו היעקוביטים באזור ביצת קאלודן, בסקוטלנד, ב-16 באפריל 1746.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש הכוחות ההנובריים עמד בנו של המלך ג'ורג' השני ויליאם אוגוסטוס, הדוכס מקמברלנד. יחד עמו היו כשמונת אלפים חיילים. כוחות היעקוביטים מנו כחמשת אלפים חיילים. היה זה קרב בין סיעות, ולא בין אומות. הצבא של קמברלנד מנה לוחמים אנגלים, גרמנים מהנובר, וכמה מאנשי השפלה הסקוטים. הצבא היעקוביטי מנה היילנדרים סקוטים, אשר בניגוד לאמונה הרווחת כי היו כולם מצוידים בחרבות, היו רובם מצוידים ברובים, ורק כרבע מהם נשא חרבות. כן לחמו בשורות המורדים כמה אנגלים, אירים, ומתנדבים צרפתים.

צ'ארלי החליט לפקד על כוחותיו באופן אישי. מזג האוויר היה גרוע, ותנאי הקרקע היו לטובת קמברלנד. הייתה זו קרקע ביצתית, שהפכה את ההסתערות שבאמצעותה ניצחו עד עתה ההיילנדים את הקרבות לבלתי יעילה. כוחותיו של קמברלנד נערכו בשני שורות לקראת המפגש עם המורדים היעקוביטים. בינתיים פתחו קמברלנד וצ'ארלי בשיחות באזור נייטרלי בין הכוחות הנערכים. מטח ארטילריה מצד הסקוטים, הביא לסיום השיחות, ולהתחלת הקרב.

בעשרים הדקות הבאות כתשה הארטילריה ההנוברית, העדיפה ביחס של שלוש לאחד, את הכוחות היעקוביטים. הסקוטים לא יכלו לשאת זאת, ושבט קמרון החליט להסתער על דעת עצמו. ההסתערות הפכה לטבח, כאשר הכוחות המורדים הסתערו אל מול קני רובים, כשהם נמצאים תחת אש ארטילרית יעילה. אמנם כמה מן הכוחות הסקוטים הצליחו להגיע אל אנשיו של קמברלנד, ואף נלחמו באומץ, אך המשמעת והעדיפות המספרית של אנשי הנובר הכריעו אותם לאחר זמן קצר. לאור האיום בקני הרובים ההנוברים, והגעתם של הפרשים ההנוברים לשדה הקרב, הורה צ'ארלי על נסיגה. בשדה הקרב נותרו 1,250 הרוגים יעקוביטים, אל מול 300 מאנשי קמברלנד שנפלו בקרב.

הדוכס מקמברלנד "הקצב" ויליאם אוגוסטוס לבית הנובר

לאחר הקרב התחולל טבח, כאשר קמברלנד הורה לאנשיו להרוג את השבויים והפצועים היעקוביטים. כארבע מאות וחמישים איש נהרגו כך, בטבח שהכתים את שמו של הצבא האנגלי, ואת שמו של קמברלנד, שנודע מאז בכינוי "הקצב". כמה מבעלי הדרגות הגבוהות ששרדו את הטבח הוצאו לאחר מכן להורג בעיר אינברנס.

צ'ארלי עצמו ברח, כשהוא מחופש לאישה, והסתתר בבתיהם של נאמנים לבית סטיוארט, ובהם פלורה מקדונלד הידועה. בריחתו תוארה בספרים ובאגדות רבות, ביניהן הספר "החטוף" מאת רוברט לואי סטיבנסון. אגדה נוספת היא כי בעת בריחתו המציא צ'ארלי את הליקר הסקוטי הידוע דרמבואי (Drambuie) העשוי מוויסקי סקוטי ומעשבי תיבול. צ'ארלי הצליח להגיע בחזרה לצרפת בספטמבר 1746, ובילה את שארית חייו בגולה, כשהוא שיכור ומאוכזב. מותו ללא בנים חוקיים, בשנת 1788 הביא למעשה את הקץ על הדרישה של בית סטיוארט לכס המלוכה האנגלי.

תוצאות הקרב וחשיבותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה זה הקרב האחרון בין כוחות יבשתיים על אדמת האי הבריטי. קרב זה הביא לקיצו את פעולות הטוענים לכתר כנגד בית הנובר, וביסס את שלטונו של בית הנובר, על כל המשתמע מכך. עתה יכלו האנגלים להתפנות אל המעשים הגדולים שנכונו להם - במלחמות הקולוניאליות הגדולות באמריקה ובהודו, ולאחר מכן ככוח היחיד העומד כנגד שלטונו של נפוליאון.

תדמיתו של בית סטיוארט נשארה בזיכרון הקולקטיבי כאגדה רומנטית על מלכים רבי חסד, אל מול היעילות הגרמנית של בית הנובר. אך שלטון בית הנובר מעולם לא התיימר להיות שלטון בחסד האל, כפי שהתיימרו לכך בתי מלוכה אירופים אחרים, ובהם הטוענים לכתר מבית סטיוארט. הפרלמנטריזם האנגלי המנצח בקלודן, מנע את כינונה של מלוכה סטיוארטית אבסולוטית, נוסח בית המלוכה הצרפתי, ובכך נמנעה מאנגליה אותה הטלטלה המהפכנית אשר טילטלה את צרפת, ולאחר מכן את רוב מדינות היבשת, עם אירועי המהפכה הצרפתית.

שאיפות העצמאות הסקוטיות אף הן קיבלו מכה אנושה בקלודן. ההיילנדרים ("אנשי הגבעות") קיבלו עליהם את עול השלטון הבריטי. בהיסטוריה הצבאית הבריטית שלאחר קלודן ידועים ההיילנדרים כלוחמים נועזים למען הכתר הבריטי.

השלכות על התרבות הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה שבה נערך הקרב, כתב גאורג פרידריך הנדל את האורטוריה יהודה המכבי, לכבוד ניצחונו של הדוכס מקמברלנד, שהציל, לכאורה, את אנגליה הפרוטסטנטית משיעבוד לסקוטים הקתולים. תחילה הנדל אפילו חשב לשלב רמיזות מפורשות לאירועי שנת 1745 ביצירתו.