קרב רז'ב השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב רז'ב השני
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריך התחלה: 25 בנובמבר 1942
תאריך סיום: 15 בדצמבר 1942
משך הסכסוך: 3 שבועות
מקום: בליטת רז'ב, אזור מוסקבה
תוצאה: כישלון סובייטי
הצדדים הלוחמים

הצבא האדום

הצבא הגרמני

מפקדים
כוחות
550-820 אלף חיילים, 1600-2350 טנקים  250-300 אלף חיילים, לפחות 1000 כלי רכב משוריינים 
אבידות
215-335 אלף נפגעים, 1366-1700 טנקים  כ-40 אלף נפגעים, 400 טנקים ותותחי סער 
Eastern Front 1942-11 to 1943-03 he.png

מתקפת הנגד הסובייטית בחורף 1942/43

מבצע מארס, הידוע גם בשם "מבצע רז'ב-סיצ'בקה השני", היה שם הקוד למתקפה כושלת שביצעו כוחות הצבא האדום כנגד הארמייה התשיעית של הוורמאכט באזור מבלט רז'ב, סמוך למוסקבה, בין ה-25 בנובמבר לאמצע דצמבר 1942. המתקפה הסובייטית, שהתנהלה במקביל למתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד (מבצע אורנוס) הייתה האחרונה בסדרה של מתקפות כושלות שניהל הצבא הסובייטי כנגד מבלט רז'ב-גזצ'ק-ויאזמה שהוחזק על ידי הצבא הגרמני מאז הקרב על מוסקבה בחורף שנת 1941. הפיקוד הגרמני התעקש להחזיק בשטח המבלט, שקצהו הצפון מזרחי השתרע כ-180 ק"מ בלבד ממערב למוסקבה, כקרש קפיצה לחידוש המתקפה על העיר, ואילו הפיקוד הסובייטי היה נחוש באותה מידה לכבוש מחדש את הבליטה הגרמנית, כדי לנטרל את האיום הגרמני על מוסקבה. המתקפות הסובייטיות על הבליטה, שהחלו בינואר 1942 נודעו בכינוי "מטחנת הבשר של רז'ב" ("Ржевская мясорубка") בשל שיעור האבדות הגבוה שספג הצבא הסובייטי במהלכן. במרץ 1943 פינה הפיקוד הגרמני ביוזמתו את מבלט רז'ב-ויאזמה ונסוג לאזור סמולנסק, כדי לקצר את חזיתו, ולשחרר את הכוחות הגדולים שהחזיקו בשטח המבלט למשימות אחרות.

במהלך השנים האחרונות מתנהל ויכוח היסטוריוגרפי ביחס להיקפו וליעדיו של "מבצע מארס". החוקר האמריקני דיוויד גלנץ טוען שמדובר במתקפה אסטרטגית של הצבא הסובייטי, שסטלין והפיקוד הסובייטי העליון ייחסו לה חשיבות רבה, שלא נפלה ואולי אף עלתה על החשיבות שהם ייחסו למתקפת הנגד המתוכננת באזור סטלינגרד. היקף הכוחות שנועדו להשתתף במבצע מארס, ובמבצע מתוכנן נוסף שנועד לבוא בעקבותיו (מבצע יופיטר), עלה על היקף הכוחות הסוביטיים שרוכזו לצורך מתקפת הנגד הסובייטית בחזית הדרום (מבצעי אורנוס וסטורן), ויעדיו היו שאפתניים לא פחות.

גלנץ גם טוען שההיסטוריוגרפיה הסובייטית של מלחמת העולם השנייה ניסתה להמעיט ככל האפשר מחשיבותו של המבצע. לדעתו, הסיבה העיקרית לכך - מעבר לעובדה שמדובר היה בכישלון עקוב מדם של הצבא האדום, שהתנהל במקביל לניצחון הסובייטי המכריע במערכה באזור סטלינגרד - הוא שמרשל גאורגי ז'וקוב, שנחשב כמצביא הסובייטי המצליח ביותר במלחמה נגד גרמניה הנאצית, היה אחראי ראשי הן על התכנון והן על הביצוע של המבצע, ולכן הוא האחראי לכישלונו, ולאבידות העצומות שספג הצבא הסובייטי במהלכו (לפי גלנץ, קרוב לחצי מיליון נפגעים).

מספר חוקרים רוסיים מתחו ביקורת חריפה על טענותיו של גלנץ ביחס ל"מבצע מארס" וטענו שהוא הגזים בכוונה בחשיבות שייחס הפיקוד הסובייטי למבצע, בהיקף הכוחות הסוביטיים שהשתתפו בו, ובאבידות שספג הצבא הסובייטי במהלכו. לדעתם, מדובר היה במתקפה מוגבלת, שיעדה העיקרי היה לרתק את כוחות קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית, ולהסיח את דעתו של הפיקוד הגרמני מהמתקפה הסובייטית העיקרית, שנועדה להתבצע באזור סטלינגרד ובחזית הדרום. למרות כישלון המבצע, והאבידות הכבדות יחסית שספג הצבא האדום במהלכו, הוא הצליח להשיג את יעדו העיקרי ומנע העברת תגבורות מקבוצת ארמיות מרכז לעזרת הכוחות הגרמניים בחזית הדרום לאחר כיתור הארמייה השישית בסטלינגרד.

תוכנית מבצע "מארס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המתקפה הסובייטית הוכנה על ידי הסטאבקה ומרשל ז'וקוב, ששימש באותה עת סגן המפקד העליון של הצבא הסובייטי, ואושרה על ידי סטלין בסוף ספטמבר 1942. היעד המרכזי של המבצע היה כיתור והשמדת הכוחות הגרמניים שהחזיקו בקצה הצפון מזרחי של בליטת רז'ב-ויאזמה (פחות משליש השטח של הבליטה הגרמנית) באמצעות מתקפה מתמקדת משולבת משלושה עברים. במבצע נועדו להשתתף כוחות משתי "חזיתות" סובייטיות. הארמיות ה-20, ה-29 וה-31 של החזית המערבית בפיקודו של איבן קונייב נועדו לבצע את המתקפה העיקרית מדרום מערב לעיר רז'ב לאורך הנהרות ואזוזה (Vazuza) ואוסוגה (Osoga) ולנוע צפון מערבה לכיוון סיצ'בקה, בעוד הארמיות ה-41 וה-22 של חזית קלינין, בפיקוד מקסים פורקייב, תוקפות לכיוון דרום-מזרח מדרום ומצפון לעיר ביילי (Belyi), באגף הצפון-מערבי של המבלט הגרמני, וחוברות עם כוחות החזית המערבית ממערב לסיצ'בקה. הארמייה ה-39 מחזית קלינין נועדה לערוך מתקפה מישנית על הקצה הצפון מזרחי של הבליטה הגרמנית באזור נהר מולודוי טוד, במטרה לרתק את הכוחות הגרמניים ולבלבל את הפיקוד הגרמני ביחס לכיוון המאמץ הסובייטי העיקרי. לאחר השלמת כיתור הכוחות הגרמניים במרחב רז'ב-סיצ'בקה-ביילי, הכוחות הסוביטיים היו אמורים להתרכז בחיסול הכוח המכותר. גאורגי ז'וקוב, שעד סוף אוגוסט 1942 שימש כמפקד החזית המערבית, מונה על ידי הסטאבקה כמתאם הפעולות ההתקפיות של החזית המערבית וחזית קלינין.‏[1]

מבצע מארס נועד במקור להתבצע בסוף אוקטובר 1942, אך גשמי סתיו מאוחרים עיכבו את ההכנות לקראתו והפיקוד הסובייטי נאלץ לדחות את מועד תחילתו ל-25 בנובמבר, כדי לאפשר לקרקע הבוצית לקפוא ולהקל על תנועת הכוחות התוקפים. מקורות רוסיים טוענים שההחלטה לפתוח במבצע שבוע לאחר תחילת מתקפת הנגד באזור סטלינגרד (19 בנובמבר), למרות שתנאי מזג האוויר באזור בליטת רז'ב היקשו מאוד על ביצוע המתקפה, נבעה מהרצון לרתק את כוחות קבוצת ארמיות מרכז לחזיתם בכל מחיר.‏[2]

דיוויד גלנץ טוען, שהפיקוד הסובייטי העליון תיכנן לערוך מתקפה גדולה נוספת בחזית המרכזית, שנועדה לנצל את הצלחת מבצע מארס, כפי שמבצע סטורן בחזית הדרומית, נועד לנצל את הצלחת מבצע אורנוס (מתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד). במסגרת המבצע, שקיבל את שם הקוד מבצע יופיטר, נועדו הכוחות הסוביטיים לכתר ולהשמיד את הכוחות הגרמנים באזור ויאזמה, ולהמשיך במתקפה לכיוון סמולנסק. הארמיות ה-5, ה-33 וארמיית הטנקים ה-3 של החזית המערבית היו אמורות לתקוף את החזית הגרמנית מדרום מזרח לויאזמה, לכבוש את העיר ולחבור עם כוחות חזית קלינין, שיתקפו לכיוון דרום מזרח מהאזור שייכבש במהלך מבצע מארס. יש לציין שגלנץ מסתמך בעיקר על ראיות נסיבתיות (קיום ריכוזי כוחות סוביטיים חזקים מדרום מזרח לויאזמה, שתוגברו במהלך אוקטובר ונובמבר 1942 על ידי כוחות מעתודת הסטאבקה). הוא מודה שלא הצליח למצוא בארכיונים הסוביטיים ראיות לקיום תוכניות מבצע ספציפיות להמשך האופנסיבה בחזית המרכזית לאחר השלמת מבצע מארס.‏[3] כלומר, אין כל ראיה ממשית לקיומה של תוכנית "מבצע יופיטר".

מצבת הכוחות של הצדדים היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו החזית מול הגזרה שנבחרה למתקפה בבליטת רז'ב הוחזק על ידי 7 ארמיות סובייטיות (4 ארמיות של החזית המערבית ו-3 ארמיות של חזית קלינין), אך לא כולן הופעלו במהלך מבצע מארס. שתיים מהארמיות של החזית המערבית (ה-29 וה-30) לא השתתפו כלל בשלב הראשון של המתקפה הסובייטית, וחלק מהיחידות של הארמיות שנטלו חלק בשלב הראשון של המתקפה לא מילאו תפקיד פעיל במהלכה (כך למשל, רק 4 מתוך 10 הדיוויזיות של הארמייה ה-31 השתתפו במתקפה הסובייטית). הכוחות שנטלו חלק בשלב הראשון של המתקפה הסובייטית כללו 30 דיוויזיות חי"ר בסיוע אלפי קני ארטילריה. הכוחות הניידים שהוקצו למתקפה כללו 2 קורפוסי טנקים (שאחד מהם הוחזק בעתודה), 2 קורפוסים ממוכנים, קורפוס פרשים ולמעלה מ-20 בריגדות טנקים ובריגדות ממוכנות עצמאיות (1600-1900 טנקים. חלק ניכר מתוכם טנקים קלים).

קיימת מחלוקת לגבי גודלו של הכוח הסובייטי שהשתתף במבצע "מארס". לפי גלנץ, 7 הארמיות שנועדו להשתתף במבצע, כללו ערב פתיחת המתקפה 667 אלף חיילים ויותר מ-1900 טנקים, ובמהלך המתקפה על בליטת רז'ב הם תוגברו בכ-150 אלף חיילים וכמה מאות טנקים נוספים. אולם לפי מידע המצוי בארכיון המרכזי של משרד ההגנה הרוסי, הכוחות שהשתתפו באופן פעיל בשלב הראשון של מבצע מארס כללו 362 אלף חיילים, 1300 טנקים וכ-4000 קני ארטילריה. כלל הכוח הסובייטי, כולל עתודות שהופעלו בשלבים המאוחרים של המתקפה, לא עלה על 550 אלף חיילים.

הכוח הגרמני שהחזיק באזור שהותקף בבליטת רז'ב, כולל תגבורות שהועברו לאזור לאחר תחילת המתקפה הסובייטית, כלל 15 דיוויזיות חי"ר (כולל דיוויזית שדה של הלופטוואפה), דיוויזיית פרשים של הס"ס, 6 דיוויזיות פאנצר ו-2 דיוויזיות פאנצרגרנדיר. כוח זה היה שווה ערך לשתי ארמיות גרמניות בתקן מלא. חמישה קורפוסים גרמניים השתתפו בלחימה תחת פיקודו של ולטר מודל, מפקד הארמייה הגרמנית התשיעית : קורפוסי החי"ר ה-23 וה-27 וקורפוסי הפנצר ה-39, ה-41 וה-30 (האחרון השתייך לעתודת קבוצת ארמיות מרכז). לפי הערכה גסה, הכוח הגרמני כלל 300-250 אלף חיילים ולפחות 1000 טנקים ותותחי סער. בהתחשב בעובדה, שהגרמנים החזיקו בעמדות מבוצרות היטב, שעמדו בפני שורת מתקפות סובייטיות החל מראשית 1942, והועמדו בכוננות לקראת מתקפה סובייטית חדשה צפויה, ניתן לומר שהכוח הסובייטי התוקף לא נהנה מעדיפות מספקת על הכוח המגן, במיוחד כשמדובר במספר הכלים המשוריינים.

המתקפה הסובייטית הראשונה (25-30 בנובמבר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעולות בגזרת החזית המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הסובייטית החלה ב-25 בנובמבר עם שחר. תנאי מזג האוויר הקשים, שכללו סופת שלג וערפל כבד, הגבילו במידה רבה את יעילות ההכנה הארטילרית שקדמה למתקפה, ולא איפשרו לחיל האוויר הסובייטי להעניק לה סיוע. התקפת כוחות החזית המערבית על הקצה הדרום מזרחי של בליטת רז'ב לא נחלה הצלחה רבה. 3 דיוויזיות חי"ר מהארמייה ה-31 ומשמאלן עוד 3 דיוויזיות מהארמייה ה-20 בסיוע 4 בריגדות טנקים, תקפו גזרה ברוחב כ-40 ק"מ בין הנהרות אוסוגה וואזוזה, אך נבלמו על ידי הדיוויזיה הגרמנית שהגנה על הגזרה, ולא השיגו התקדמות משמעותית. שלוש הדיוויזיות של הארמייה ה-31 ספגו אבידות כבדות כל כך (כ-50 אחוז מהכוח התוקף) עד שהארמייה חדלה למלא תפקיד משמעותי בשלבים המאוחרים יותר של מבצע מארס. ההצלחה היחידה של כוחות החזית המערבית הושגה באגף השמאלי של הארמייה ה-20, שם הצליחו שתי דיוויזיות חי"ר (ה-247 וה-331) לתפוס ראש גשר בגדה המערבית של נהר ואזוזה הקפוא, במרכז מערך ההגנה של קורפוס הפאנצר ה-39. שתי הדיוויזיות הגרמניות שהחזיקו בגזרה (ה-78 והפאנצר ה-5) נתפסו בעיצומו של מהלך חילופי כוחות. מפקד הארמייה ה-20 הזרים מיד כוחות נוספים לאזור במאמץ להרחיב את ראש הגשר ככל האפשר ולהעמיק את הפירצה בחזית הגרמנית.

למרות שראש הגשר עדיין היה מצומצם בממדיו החליטו ז'וקוב וקונייב בליל 25/26 בנובמבר להטיל מיד למערכה את קורפוס המשמר ה-8 מהארמייה ה-20 ואת "הקבוצה הניידת" (כוח שנועד לבצע חדירה עמוקה לעורף הגרמני), שכללה את קורפוס הטנקים ה-6 (כ-170 טנקים) ואת קורפוס הפרשים ה-2 (כעשרת אלפים פרשים) מבלי להמתין להשלמת ההבקעה של החזית הגרמנית. החלטה זו התבררה בדיעבד כשגיאה יקרה, ראש הגשר הסובייטי היה קטן מלהכיל את הכוחות הנוספים שנשלחו לתוכו, נוצרו עומסי תנועה כבדים בדרכי הגישה המועטות אליו, והכוחות הסוביטיים שהצטופפו בראש הגשר ובדרכי הגישה אליו ספגו אבידות כבדות מאש מרוכזת של הארטילריה הגרמנית. למרות זאת, ב-27 בנובמבר הצליחו חלק גדול מכוחות "הקבוצה הניידת" להבקיע דרך מערך ההגנה הגרמני, במחיר אבידות כבדות, לנתק את קו מסילת הברזל רז'ב-סיצ'בקה, ולהתקדם לעומק של כ-20 ק"מ.

ההתקדמות הסובייטית יצרה איום ממשי על העורף הגרמני, אך המגינים הגרמניים לא איפשרו לארמייה ה-20 להרחיב את הפירצה ולתגבר את הכוח הפורץ. כוחות עתודה גרמניים (דיוויזית הפנצר ה-9 ויחידות מקורפוס החי"ר ה-27) ערכו התקפת נגד והצליחו לנתק את הכוחות הניידים הסוביטיים ולכתר אותם מצפון למסילת הברזל רז'ב-סיצ'בקה. ב-29 בחודש נאלץ מפקד החזית, איבן קונייב, להורות למה שנותר מ"הקבוצה הניידת" לסגת ולחבור בחזרה לכוחות הארמייה ה-20 בראש הגשר שלהם. חלק ניכר מהכוח המכותר הצליח לפרוץ לבסוף את טבעת הכיתור, אך נאלץ להותיר מאחור כמעט את כל כלי הרכב המשוריינים שלו. חלק מיחידות הפרשים שלא הצליחו להחלץ מהכיתור המשיכו בלחימה בעורף הגרמני, וחברו לפרטיזנים הסובייטים שפעלו באזור. בכך הסתיים למעשה השלב הראשון של המתקפה בגזרת החזית המערבית. החזית ספגה אבידות כבדות (הארמייה ה-20 בלבד ספגה כ-30 אלף נפגעים ואיבדה כ-200 טנקים ב-5 ימי לחימה), וההישג היחיד שיכלה לזקוף לזכותה היה החזקת ראש גשר קטן (ברוחב כ- 11 ק"מ ובעומק כ-6 ק"מ) ממערב לנהר ואזוזה. גם המגינים הגרמנים ספגו אבידות כבדות, אך אבידותיהם היו קלות יחסית לאבידות הכוח התוקף.

הפעולות בגזרת חזית קלינין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגזרת ההתקפה של חזית קלינין תמונת המצב הייתה שונה לחלוטין. הארמייה ה-41 והארמייה ה-22, שתקפו את האגף הצפוני של בליטת רז'ב, הגיעו להישגים ראשוניים מרשימים, ולא היו רחוקים מלמוטט את ההתנגדות הגרמנית. קורפוס המתנדבים הסיבירי ה-6 של הארמייה ה-41, שתקף מדרום מערב לעיר ביילי (עיר)ביילי, הצליח להבקיע את החזית הגרמנית בקלות יחסית, ומפקד הארמייה, גרמן טאראסוב, מיהר לשלוח את הקורפוס הממוכן ה-1, שכלל 224 טנקים בפיקוד מ. סולומאטין, לנצל את ההצלחה. למרות שהקורפוס התקדם בשטח מיוער קשה לתנועה ונטול דרכים למעשה, הוא הצליח להתקדם לעומק של כ-30 ק"מ, וכוחותיו הקדמיים הגיעו ב-27 בנובמבר בלילה עד לכביש ביילי-ולדימירסקוי, נתיב האספקה העיקרי של קורפוס הפנצר ה-41 שהגן על הגיזרה. אולם במקום להזרים את עתודותיו לתגבר את כוחו של סולומאטין, ולהעמיק את הפירצה בחזית הגרמנית, הסתבך מפקד הארמייה ה-41 בנסיון כושל לכתר מדרום ולכבוש את העיר ביילי, ואף השתמש בחלק מהכוחות של הקורפוס הממוכן ה-1 לשם כך. יש לציין, שבמסגרת התוכנית הסובייטית המקורית הוקצו 2 קורפוסים ממוכנים לצורך ניצול ההצלחה בגזרת הארמייה ה-41, אולם זמן קצר לפני פתיחת מבצע מארס החליט ז'וקוב להעביר את הקורפוס הממוכן ה-2 צפונה, כדי לסייע למתקפה של ארמיית ההלם ה-3 באזור וילקייה לוקי. כתוצאה מכך עמדו לרשות גנרל טאראסוב רק 2 בריגדות טנקים מוקטנות (78 טנקים) בעתודה.

מפקד קורפוס הפאנצר ה-41 שלח 2 צוותי קרב ניידים מדיוויזיית גרוסדויטשלנד (שנחשבה אחת מיחידות העילית של הצבא הגרמני) ומדיוויזיית הפאנצר ה-1, כדי לתגבר את דיוויזית החי"ר הגרמנית שהגנה על ביילי, ואילו עיקר כוחה של דיוויזית הפנצר ה-1 נשלח לבלום את התקדמות הקורפוס הממוכן ה-1, ולהשתלט מחדש על כביש ביילי-ולדימירסקוי. המשבר החמור שנוצר בגזרת קורפוס הפנצר ה-41 אילץ את הפיקוד הגרמני לתגבר אותו ב-3 דיווזיות פנצר (ה-12, ה-19 וה-20) מעתודות קבוצת ארמיות מרכז. ב-29 בחודש החלו התגבורות הגרמניות הראשונות להגיע לגזרת הקורפוס. סולומאטין, שלא קיבל את התגבורות שביקש ממפקד הארמייה ה-41, מצא עצמו נלחם כנגד כוחות גרמניים עדיפים, וב-2 בדצמבר נאלץ פיקוד הארמייה ה-41 להורות לכוחותיו לעבור למגננה.

מצפון מזרח לביילי נחלה גם התקפת הארמייה ה-22 הצלחה ראשונית מרשימה. כוחות הארמייה הבקיעו את מערך ההגנה הגרמני בתפר בין עמדות קורפוס הפנצר ה-41 והקורפוס ה-23, והחלו להתקדם במעלה עמק נהר לוצאסה (Luchesa) לכיוון דרום מזרח. במהלך היומיים הבאים נשלח הקורפוס הממוכן ה-3 בפיקוד מ. קאטוקוב לתגבר את המבקע של הארמייה ה-22. הגרמנים הגיבו במהירות במשלוח רגימנט ממונע מדיוויזית גרוסדויטשלנד, כדי לבלום את האיום הסובייטי החדש. העתודות הגרמניות לא הצליחו אמנם להחזיר את המצב לקדמותו, אך גרמו אבידות כבדות לכוח הסובייטי התוקף ומנעו ממנו להגיע ליעדו העיקרי, כביש ביילי-אולינינו. עד ה-30 בנובמבר נבלמה התקדמות הארמייה ה-22 כמעט לחלוטין, אך היא המשיכה להחזיק בבליטה בעומק של כ-15 ק"מ בחזית הגרמנית.

במקביל לארמיות ה-22 וה-41 תקפה גם הארמייה ה-39 מחזית קלינין את העמדות הגרמניות בקצה הצפון מזרחי של בליטת רז'ב באזור העיר מולודוי טוד. בניגוד לארמיות ה-22 וה-41, לארמייה ה-39 לא היו עתודות משוריינות לצורך ניצול ההצלחה, משום שהמתקפה בגזרתה נתפסה כמאמץ מישני, שנועד להטעות את הפיקוד הגרמני ביחס לכיוון המאמץ הסובייטי העיקרי ולרתק את הקורפוס הגרמני ה-23 לחזיתו. כתוצאה מכך, החמיץ פיקוד הארמייה מספר הזדמנויות להבקעת החזית הגרמנית ביום הראשון למתקפה. למרות מספר הצלחות ראשוניות נבלמה מתקפת הארמייה ה-39 לפני שהגיעה ליעדה העיקרי, כביש רז'ב-אולינינו. גם במקרה זה הצליח הפיקוד הגרמני למנוע הבקעה סובייטית באמצעות הזרמה מהירה של עתודות ממונעות לגזרה המותקפת.

במהלך מבצע מארס השתמשו הגרמנים בהצלחה בטקטיקה ששילבה בין הגנה קשיחה לבין הגנה ניידת. החי"ר הגרמני הפך את הכפרים הרבים באזור בליטת רז'ב למתחמים מבוצרים ערוכים להגנה היקפית, בעוד דיווזיות הפאנצר והפנצרגרנדיר יצרו צוותי קרב ניידים ("קמפף-גרופה"), שחיפו על הפערים בין המתחמים המבוצרים, ותקפו את הכוחות הניידים הסובייטים שהצליחו להבקיע דרכם. הכפרים המבוצרים שימשו כמעין "שוברי גלים", שפיצלו את הכוחות התוקפים ואיפשרו רק ליחידות קטנות לחדור בפערים ביניהם. הכוחות הגרמניים שהחזיקו בהם המשיכו להילחם גם לאחר שכותרו, והיקשו על תיגבור הכוחות שהבקיעו דרך מערך ההגנה הגרמני. צוותי הקרב הניידים טיפלו בכוחות הסוביטיים הקטנים יחסית שהצליחו לפרוץ את החזית הגרמנית, ניתקו אותם מעורפם, וכיתרו אותם.

התוכניות הסוביטיות לכיבוש מבלט רז'ב-ויאזמה (מבצע "מארס" בחצים הקטנים ומבצע "יופיטר" בחצים הגדולים). השטחים שנכבשו במהלך המתקפה הסוביטית מסומנים בקו מפוספס

מתקפת הנגד הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ראשית דצמבר 1942 הצליחו הגרמנים לייצב מחדש את חזיתם, ולבלום את כל המתקפות הסובייטיות על בליטת רז'ב. כתוצאה מכך היה הפיקוד הגרמני חופשי לרכז את עתודותיו בגזרת קורפוס הפנצר ה-41 כנגד הארמייה הסובייטית ה-41, שהחזיקה בבליטה עמוקה בקו החזית הגרמני מדרום-מערב לביילי. בימים הראשונים של דצמבר השלימו הגרמנים את העברת קורפוס הפנצר ה-30 לאזור, וב-7 בחודש פתחו במתקפה מתמקדת על שני האגפים של הבליטה הסובייטית, במטרה לנתק ולכתר את הכוחות הסוביטיים בתוכה. 2 דיוויזיות פאנצר מקורפוס הפנצר ה-30 בסיוע דיוויזיית הפרשים ה-1 של הס"ס תקפו את האגף הדרומי של הבליטה הסובייטית, בעוד יחידות מקורפוס הפאנצר ה-41 תקפו את האגף הצפוני מכיוון ביילי. לאחר יומיים של לחימה קשה התחברו זרועות המלקחיים הגרמניים, קטעו את הבליטה הסובייטית בבסיסה, וכיתרו חלק מיחידות הקורפוס ה-6 ואת עיקר כוחו של הקורפוס הממוכן ה-1.

הכוח הסובייטי המכותר בפיקוד גנרל סולומטין נערך להגנה היקפית, והצליח להדוף התקפות מצד 4 דיוויזיות פאנצר במשך מספר ימים, אך נותר כמעט ללא דלק ותחמושת. בליל 15/16 בדצמבר הצליח הכוח הנצור לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית, לאחר שהשמיד את רוב ציודו הכבד, בסיוע פעולת הטעיה שביצעו הכוחות הסוביטיים מחוץ לטבעת הכיתור. לפי הדו"ח שהגיש ראש המטה של הקורפוס הממוכן ה-1, במהלך מבצע מארס ספג הקורפוס כ-8200 נפגעים (מתוך כ-15 אלף) ואיבד כמעט את כל הטנקים שלו. יחידות הקורפוס טענו שהרגו כ-8900 חיילים גרמנים והשמידו 184 טנקים של האויב במהלך הלחימה. קורפוס החי"ר ה-6, שנשא בעיקר נטל הלחימה בגזרת הארמייה ה-41, ספג 22,500 נפגעים, יותר משני שליש מכוחו המקורי.

לאחר חיסול הבליטה הסובייטית בחזית הגרמנית באזור ביילי, העביר הפיקוד הגרמני חלק מעתודותיו צפונה, ובמהלך המחצית השנייה של דצמבר ניסה לכבוש מחדש גם את השטח שאבד לו בעמק נהר לוצ'אסה. אולם הארמייה הסובייטית ה-22 הצליחה לבלום את מתקפת הנגד הגרמנית, והמשיכה להחזיק בבליטה שנכבשה על ידה בקו החזית הגרמני.

השלב השני של המתקפה הסובייטית (11-14 בדצמבר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות כישלון המתקפה הסובייטית הראשונה על בליטת רז'ב, והמצב הקשה אליו נקלעה הארמייה ה-41 כתוצאה ממתקפת הנגד הגרמנית, התעקש ז'וקוב לחדש את המתקפה הסובייטית במגמה להשלים חיסול הכוח הגרמני בבליטת רז'ב עד סוף דצמבר 1942. יש לזכור שבראשית דצמבר עדיין הייתה קיימת סכנה ממשית, שהפיקוד הגרמני יצליח להעביר תגבורות חזקות לאזור סטלינגרד ולפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית סביב הארמייה השישית. על רקע זה ניתן להבין את ההתעקשות של סטלין וז'וקוב להמשיך להפעיל לחץ חזק על הכוחות הגרמניים בבליטת רז'ב, כדי לא לאפשר לפיקוד הגרמני להעביר כוחות מקבוצת ארמיות מרכז לעזרת כוחותיו הלחוצים בחזית הדרום. במהלך עשרת הימים הראשונים של החודש דאג ז'וקוב לתגבר את הכוחות הסוביטיים, שנועדו להשתתף במתקפה החדשה, בכוח אדם ובשריון. תוכנית המתקפה נשארה כמעט ללא שינוי. הארמיות ה-20 וה-29 של החזית המערבית, שתוגברו על ידי כוחות מהארמייה ה-31, בסיוע 2 קורפוסי טנקים (כ-250 טנקים) נועדו לתקוף לכיוון צפון מערב מראש הגשר שעל נהר ואזוזה במטרה לחבור עם כוחות הארמייה ה-41, בעוד הארמייה ה-39 מחזית קלינין, שתוגברה במספר דיוויזיות מהארמייה ה-30, תוקפת את הקצה הצפון מזרחי של הבליטה הגרמנית, בסיוע כוחות מהארמייה ה-22, במטרה לכבוש את אזור אולינינו האסטרטגי.

המתקפה הסובייטית השנייה נפתחה ב-11 בדצמבר. הכוחות הגרמניים בבליטת רז'ב, שקיבלו אף הם תגבורות חזקות והיו ערוכים היטב למיגננה, לא התקשו לבלום את המתקפה הסובייטית החדשה. הארמיות ה-20 וה-29 המתוגברות לא הצליחו להבקיע את מערך ההגנה הגרמני בגזרתם, וספגו אבידות כבדות. בשלב ראשון תקפו דיוויזיות הרובאים בסיוע צמוד של בריגדות טנקים עצמאיות את החזית הגרמנית. מכיוון שהמתקפה נתקעה כבר בראשיתה, הטיל הפיקוד הסובייטי למערכה את קורפוס הטנקים ה-5 ולאחר מכן גם את קורפוס הטנקים ה-6 (האחרון שוקם באופן חלקי, וכלל כ-100 טנקים). המאמץ הסובייטי העיקרי התמקד בגזרה צרה ברוחב 4 ק"מ בלבד. לאחר 3 ימים של התקפות והתקפות נגד, במהלכן עברה השליטה על נקודות מפתח מסוימות מיד ליד מספר פעמים, נשברה המתקפה הסובייטית, לאחר שהכוחות התוקפים ספגו למעלה מעשרת אלפים נפגעים ואיבדו מאות טנקים. ב-15 בדצמבר הורה ז'וקוב לבסוף לחזית המערבית להפסיק את המתקפה, ובכך הודה למעשה בכישלון "מבצע מארס" (חלק מהיחידות הסובייטיות המשיכו במתקפה עד ה-20 בחודש). בדו"ח שהגיש מטה הארמייה ה-20 לאחר סיום המבצע נכתב, שבמהלך הלחימה הסבו יחידות הארמייה לגרמנים למעלה מעשרת אלפים הרוגים, והשמידו או לקחו שלל 185 טנקים ו-271 קני ארטילריה. גם בגזרת חזית קלינין לא נחלה המתקפה הסובייטית המחודשת הישגים משמעותיים.

בספר זכרונותיו, גאורגי ז'וקוב אינו מזכיר כלל את השלב הראשון של המתקפה הסובייטית (25-30 בנובמבר) על בליטת רז'ב. הוא מתייחס בקצרה רק לשלב השני של המתקפה, שהחל ב-11 בדצמבר. ז'וקוב מטיל בספרו את האחריות העיקרית לכישלון "מבצע מארס" על פיקוד החזית המערבית (כלומר על איוואן קונייב, מפקד החזית, שמערכת היחסים בינו לבין ז'וקוב במהלך המלחמה התאפיינה ביריבות אישית קשה), שלטענתו לא הכין כראוי את המתקפה בגזרתו.‏[4]

סיכום, לקחים ואומדן אבידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין מחלוקת על העובדה, ש"מבצע מארס" היה כישלון סובייטי עקוב מדם, שלא הניב הישגים משמעותיים בשטח. הוויכוח מתמקד בשאלה מה היה היעד העיקרי של המבצע. גאורגי ז'וקוב ומרבית המקורות הסוביטיים והרוסיים טוענים, שהמתקפה הסובייטית על בליטת רז'ב הייתה מתקפה מישנית בעלת יעדים מוגבלים, שמטרתה העיקרית היה ריתוק כוחות קבוצת ארמיות מרכז, בעוד המתקפה העיקרית מונחתת בחזית הדרומית. דיוויד גלנץ טוען, שמבצע מארס תוכנן כשלב ראשון של מתקפה אסטרטגית סוביטית, שנועדה להתבצע במקביל למתקפת הנגד באזור סטלינגרד. מתקפה שנועדה לכתר ולהשמיד חלק גדול מכוחות קבוצת ארמיות מרכז ממזרח לסמולנסק, לכבוש מחדש את בליטת רז'ב-ויאזמה כולה ולבטל את האיום הגרמני על מוסקבה.

קשה לתת תשובה חד-משמעית לשאלה זו, אך מניתוח הנתונים הקיימים ניתן להסיק, שהמקורות הסוביטיים קרובים יותר לאמת. נכון אמנם, שריכוז הכוחות הסוביטיים באזור מוסקבה היה גדול יותר מאשר ריכוז הכוחות באזור סטלינגרד, אולם ניתן להסביר זאת בחששה של ההנהגה הסובייטית מפני אפשרות חידוש המתקפה הגרמנית על הבירה הסובייטית (חשש שהמשיך להתקיים לפחות עד לקיץ 1943). הכוחות הסוביטיים שהשתתפו באופן פעיל ב"מבצע מארס" היו מצומצמים יחסית, העתודות המשוריינות שהוקצו לסייע למבצע לא היו גדולות, וגם היעדים הקרקעיים של המבצע היו מצומצמים למדי. סביר להניח, שלפחות אחרי כישלון המתקפה הראשונה על בליטת רז'ב, המטרה העיקרית של המשך הפעולות ההתקפיות בגזרה זו, הייתה ריתוק כוחות קבוצת ארמיות מרכז. הצלחת מתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד, במקביל לכישלון המתקפה הראשונה על בליטת רז'ב (25-30 בנובמבר) גרמו לפיקוד העליון הסובייטי להפנות את מרבית עתודותיו דרומה, כדי לחזק את טבעת הכיתור סביב הכוחות הגרמניים שנלכדו בכיס סטלינגרד, ולנצל את ההצלחה להמשך המתקפה באזור הדון, במטרה לנתק ולכתר את קבוצת ארמיות א' הגרמנית בקווקז. עתודות הסטאבקה לא היו גדולות מספיק לנהל במקביל שתי מתקפות אסטרטגיות.

אם נקבל את ההנחה, שמטרתו העיקרית של "מבצע מארס" הייתה למנוע משלוח תגבורות מקבוצת ארמיות מרכז לאזור סטלינגרד, אפשר לומר שהוא השיג את מטרתו, אם כי במחיר אבידות כבדות. המתקפה על בליטת רז'ב הצליחה לרתק כ-30 דיוויזיות גרמניות, ולא איפשרה לפיקוד הגרמני להעביר כוחות משמעותיים מקבוצת ארמיות מרכז לדרום רוסיה, כדי לטפל במשבר שנוצר באזור סטלינגרד והדון. כתוצאה מכך נאלץ הפיקוד הגרמני להסתמך בעיקר על עתודותיו במערב אירופה כדי לתגבר את כוחותיו באזור, עובדה שגרמה לעיכוב ממושך בהגעת התגבורות הגרמניות לחזית הדרום. יחד עם זאת, אין ספק שסטלין והסטאבקה רצו מאוד לכבוש מחדש את מרחב רז'ב-סיצ'בקה-ביילי, כדי להרחיק את האיום הגרמני ממוסקבה, ונכשלו בהשגת מטרה זו.

ניתן להצביע על שתי סיבות עיקריות לכישלונו של מבצע מארס :

א. האופן בו ניהל הפיקוד הגרמני את קרב המגננה באזור בליטת רז'ב - הפיקוד הגרמני ניהל את המערכה בכישרון, והצליח לבלום את המתקפות הסובייטיות למרות הנחיתות המספרית הניכרת של כוחותיו, באמצעות העברה מהירה של עתודות ממונעות לגזרות המותקפות, וכיתור הכוחות הניידים הסוביטיים שהצליחו לחדור את מערך ההגנה שלו. הפיקוד הגרמני בכל הרמות גילה רמה גבוהה של מקצועיות, יוזמה וגמישות, שאפיינו את הפיקוד הגרמני הזוטר לאורך כל המלחמה. הגרמנים בנו באזור בליטת רז'ב מערך הגנה עמוק ומבוצר היטב, והאש המרוכזת של הארטילריה ותותחי הנ"ט שלהם בלמה את מרבית ההתקפות הסובייטיות לפני שהגיעו למערך ההגנה הגרמני העיקרי. בניגוד לפיקוד הסובייטי, השכיל הפיקוד הגרמני להפעיל את כוחותיו הניידים בצורה מרוכזת, וכך הצליח להשיג עדיפות מקומית בנקודות ההכרעה, למשל, בגזרת הארמייה הסובייטית ה-41.

ב. הפיקוד הסובייטי ניהל את המתקפה נגד בליטת רז'ב בצורה שבלונית, וקיבל שורה של החלטות שגויות, שתרמו לכישלון מבצע מארס. השגיאה החמורה ביותר שביצע הפיקוד הסובייטי הייתה, שהמתקפה השנייה על בליטת רז'ב היוותה חזרה כמעט מדויקת על תוכנית המתקפה הראשונה. לא נעשה כל ניסיון להשיג לפחות הפתעה טקטית, באמצעות שינוי הגזרות שנבחרו למתקפה, ולכן השלב השני של המתקפה נידון מראש לכישלון.

יש לזכור שבחורף 1942/43 עדיין לא היה לפיקוד הסובייטי ניסיון בניהול פעולות התקפיות רחבות היקף, ורמתו המקצועית של הצבא הסובייטי עדיין הייתה רחוקה מזו של הצבא הגרמני. הצלחת המתקפות הסוביטיות באזור סטלינגרד והדון נבעה במידה רבה מהעובדה, שחלק גדול מכוחות הציר באזור, הורכבו מיחידות מצבאות גרורותיה של גרמניה הנאצית (רומניה, איטליה והונגריה). באזור מבלט רז'ב, לעומת זאת, לא היו יחידות לא גרמניות, ולרשות פיקוד קבוצת ארמיות מרכז עמדו כוחות עתודה חזקים. במהלך מבצע מארס תקפו יחידות סובייטיות שוב ושוב עמדות גרמניות מבוצרות, מבלי לנסות לתמרן ולאתר את נקודות התורפה במערך ההגנה הגרמני. חיל הרגלים הסובייטי התקדם בדרך כלל בגלים צפופים, מבלי להיתפרס ולנצל את תוואי הקרקע, ולכן ספג אבידות כבדות מאש המגינים הגרמנים. הכוחות הסוביטיים שהשתתפו במתקפה נגד בליטת רז'ב כללו לפחות 1600 טנקים, אך במקום לרכז אותם במסגרת קורפוסים משוריינים וממוכנים, יותר ממחציתם הוקצו לסיוע צמוד לדיווזיות החי"ר, במסגרת בריגדות ורגימנטים עצמאיים של טנקים, ופוזרו לאורך כל החזית. אפילו ארבעת הקורפוסים הניידים, שנועדו לשמש כוח לניצול ההצלחה ולחדירה עמוקה לעורף האויב, לא רוכזו בשני מאמצים התקפיים עיקריים. כתוצאה מכך, גם כאשר הצליחו הארמיות של חזית קלינין להבקיע את החזית הגרמנית, לא עמדו לרשותן עתודות משוריינות חזקות מספיק לצורך ניצול ההצלחה. יש לציין, שבנוסף לכוחות השריון שהופעלו במהלך מבצע מארס, לרשות הפיקוד הסובייטי עמדו עתודות משוריינות גדולות באזור מוסקבה, כולל ארמיית הטנקים ה-3, אך ז'וקוב נמנע מלהשתמש בהן כדי לתגבר את המתקפה כנגד בליטת רז'ב. ניתן לראות בכך אינדיקציה נוספת לחשיבות המוגבלת שייחס הפיקוד הסובייטי להצלחת המתקפה.

אין בידינו הערכה מדויקת של אבידות הצבא האדום במהלך "מבצע מארס". במאמר שפרסם דיויד גלנץ על המבצע הוא העריך את מספר הנפגעים הסוביטיים בקרוב לחצי מיליון איש. בספר שהוא כתב על המבצע הוא נקב במספר 335 אלף נפגעים סוביטיים, מתוכם כ-100 אלף הרוגים ונעדרים. גלנץ מודה, שאין בידיו נתונים מדויקים על מספר הנפגעים הסוביטיים במהלך המבצע, והערכת האבידות שלו מבוססת במידה רבה על מקורות גרמניים (דיווחים שהעבירו היחידות הגרמניות שהשתתפו בלחימה למטה הארמייה ה-9).

מקורות רוסיים עדכניים נוקבים במספר אבידות קטן באופן משמעותי. החוקר הרוסי גריגורי קריוושייב (G.F.Krivoshyev) מעמיד את מספר הנפגעים הסוביטיים במהלך "קרב רז'ב-סיצ'בקה השני" (השם שניתן למבצע מארס במקורות הסוביטיים) על כ-215 אלף נפגעים, מתוכם כ-70 אלף הרוגים, נעדרים ושבויים.‏[5] מדובר אמנם באבידות כבדות למדי, אך לא חריגות בהשוואה לאבידות הצבא הסובייטי במבצעים התקפיים דומים במהלך המלחמה. יש לזכור, שממוצע האבידות החודשי של הצבא האדום עמד על כ-130 אלף הרוגים. הארמייה ה-20, שמילאה את התפקיד המרכזי בשתי המתקפות הכושלות של החזית המערבית על בליטת רז'ב, ספגה כ-58 אלף נפגעים מתוך מצבה של 114 אלף (כמחצית מכוחה) עד ה-12 בדצמבר. חלק מהארמיות האחרות שנטלו חלק במתקפה ספגו שיעור אבידות נמוך בהרבה. גם ההערכה של גלנץ, שבמהלך המבצע נפגעו/הושמדו כ-1700 טנקים סוביטיים, (המבוססת גם היא על נתונים גרמניים) נראית מוגזמת. מספר זה עולה על המספר הכולל של הטנקים, שהופעלו בשלב הראשון של מבצע מארס. לפי מקורות סוביטיים, במהלך המבצע נפגעו 1366 טנקים.

לפי המקורות הגרמניים, אבידות הארמייה התשיעית במהלך מבצע מארס היו כ-40 אלף נפגעים ו-400 טנקים ותותחי סער. כלומר, יחס האבידות עמד על קצת יותר מ-5:1 לטובת הצד הגרמני.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Glantz david M, Zhukov's greatest defeat: the Red army epic disaster in operation Mars, 1942 (1999) ,pp. 19-30
  2. ^ colonel Orlov a.s, Operation "Mars" - was it large disaster or a part of the victory in Stalingrad, "Mir istorii" no.4, 2000
  3. ^ Glantz, Ibid, p. 24, 383-384 (note 26)
  4. ^ גאורגי ק. ז'וקוב, זכרונות המרשל ז'וקוב (מערכות, 1982), עמ' 304-305, 307, 309-311
  5. ^ Krivosheev. G. F, Grif sekretnosti snyat: poteri vooruzhennykh sil SSSR v voinkh, boevykh deistviyakh i voennakh konfliktakh , Moscow, 1993, pp. 176-177, 225, 236, 252

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלן קלארק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979.
  • אלכסנדר ורט רוסיה במלחמה 1941 - 1945, הוצאת מערכות, 1968.
  • (Glantz david M, Zhukov's greatest defeat: the Red army epic disaster in operation Mars, 1942 (1999
  • Исаев А. В. Когда внезапности уже не было. История ВОВ, которую мы не знали

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]