קרב שילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב שיל‏‏ה
קרב שילה; ציור מאת ת'אלסטרופ
עימות: מלחמת האזרחים האמריקנית
תאריך התחלה: 6 באפריל 1862
תאריך סיום: 7 באפריל 1862
קרב לפני: קרב מצודת דונלסון
קרב אחרי: הקרב על אי מס' 10
מקום: מחוז הארדין, טנסי
תוצאה: ניצחון של כוחות הצפון
הצדדים הלוחמים
CSA FLAG 4.3.1861-21.5.1861.svg
הקונפדרציה
 
US flag 34 stars.svg
האיחוד
 
מפקדים
אלברט סידני ג'ונסטון
פ.ג.ט. בורגארד 
יוליסס ס. גראנט
דון קרלוס בואל 
כוחות
הארמייה של המיסיסיפי, 44,699 חיילים  הארמייה של מערב טנסי, 48,894 חיילים, והארמייה של אוהיו, 17,918 חיילים 
אבידות
1,723 הרוגים, 8,012 פצועים, 959 שבויים ונעדרים  1,754 הרוגים, 8,408 פצועים, 2,885 שבויים ונעדרים 

קרב שִׁילֹ‏ה (Shiloh) היה אחד הקרבות המרכזיים בזירה המערבית של מלחמת האזרחים האמריקנית. הקרב התחולל בין ה-6 באפריל ל-7 באפריל 1862, בדרום מערב מדינת טנסי, בגדה המערבית של נהר טנסי, ליד כנסיית שילה, על שמה הוא נקרא. הקרב נקרא גם קרב פיטסבורג לנדינג, על שם המזח בנהר שסביבו התרכזה הגנת הצפון במהלך היום הראשון.

כוחות הקונפדרציה, בפיקודם של הגנרלים אלברט סידני ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד פתחו במתקפת פתע נגד צבא האיחוד בפיקודו של הגנרל (אז מייג'ור גנרל) יוליסס גרנט. כוחות הקונפדרציה היו קרובים להביס את צבא הצפון, אך הפסידו לו בסופו של דבר.

ביום הקרב הראשון תקפו הדרומיים במטרה לדחוק את חיילי הצפון מעמדותיהם שעל נהר טנסי לכיוון הביצות שממערב לו. כוחות הדרום קיוו כי יוכלו להביס את ארמיית טנסי של גרנט לפני שיוכל לחבור לארמיית אוהיו של מייג'ור גנרל דון קרלוס בואל. במהלך הלחימה העיקשת נפרצו קווי ההגנה של הדרום וחיילי הצפון נעו דווקא בכיוון צפון מזרח. עמדה שכונתה "קן הצרעות" ושעליה הגנו אנשיו של בריגדיר בנג'מין פרנטיס ו-ו.ה.ל. וואלאס, סיפקה את הזמן החיוני לשאר לוחמי הצפון להתבסס תחת חיפוי של יחידות ארטילריה. גנרל ג'ונסטון נהרג במהלך הלחימה ביום הראשון ובורגארד, סגנו, החליט שלא לתקוף במהלך הלילה את עמדות הצפון.

תגבורת מקרב אנשיו של בואל הגיעה בשעות הערב והיטתה את הכף למחרת בבוקר, כאשר גרנט פתח במתקפת נגד לאורך הקו כולו. הקרב שהתפתח היה העקוב מדם בהיסטוריה האמריקנית עד אותו יום, ובסופו נאלצו הדרומיים לסגת, ולוותר על תוכניתם לחסום את פלישת הצפון לצפון מיסיסיפי.

רקע ומצבת הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריצת חזית הדרום ותנועת צבא הצפון דרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת כוחות הצפון (בכחול) והדרום (באדום) לקראת הקרב בשילה

מטרת צבאות האיחוד בזירה המערבית הייתה לחדור לעומק שטח הקונפדרציה דרך אחד מהנהרות הגדולים היורדים דרומה: מיסיסיפי, נהר טנסי, הנשפך לנהר אוהיו (שבעצמו הוא יובל חשוב של נהר המיסיסיפי), וקמברלנד. צבא הדרום חסם, בשלב זה, את האפשרות להתקדם לאורך המיסיסיפי על ידי ביצור העיר קולומבוס, ולכן היה ברור שהפלישה דרומה תתבצע דרך נהרות טנסי וקמברלנד. נהרות אלה עוברים, בין השאר, דרך מדינות קנטקי וטנסי; צבא הדרום הקים שני מבצרים על הגבול שבין שתי המדינות: פורט הנרי ופורט דונלסון.

אולם, בתחילת פברואר 1862 הצליח גרנט, בסיוע ספינות תותחים, ללכוד בתוך שבועיים את שני המבצרים האמורים. מבחינת צבא הדרום, משמעות הדבר הייתה פריצת קו ההגנה בכל גזרת טנסי. מפקד צבא הדרום, אלברט סידני ג'ונסטון, הסיג את כוחותיו למערב טנסי, צפון מיסיסיפי ואלבמה כדי לארגן אותם מחדש.

גנרל הנרי האלק, מפקד הזירה המערבית של צבא האיחוד, הורה בתחילת מרץ לגרנט לקדם את הכוח שבפיקודו, ארמיית מערב טנסי, לקראת פלישה אל מעבר לנהר טנסי. בשל היריבות האישית ששררה בין גרנט להאלק, התכוון האלק להטיל את המשימה על סגנו של גרנט, מייג'ור גנרל צ'ארלס פרגוסון סמית', ולהשאיר את גרנט מיותם ממעש בפורט הנרי. רק בשל התערבותו של נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, ובשל פציעה שממנה סבל סמית', הוחזר גרנט לפקד על הכוח.

פקודותיו של האלק הורו לגרנט לחבור עם ארמיית אוהיו של מייג'ור גנרל בואל, שנעה מנאשוויל דרומה; הכוח המשולב נועד להשתלט על מסילת הברזל ממפיס-צ'ארלסטון - קו אספקה חיוני בין עמק המיסיסיפי, ממפיס וריצ'מונד.

צבא הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמייה בפיקודו של גרנט מנתה 48,894 חיילים, בשש דיוויזיות. על הדיוויזיות פיקדו ג'ון מקקלנרד ולו וולאס, בדרגת מייג'ור גנרל, ו.ה.ל. ואלאס, סטפן הארלבוט, ויליאם שרמן ובנג'מין פרנטיס, שהיו בדרגת בריגדיר גנרל‏[1]. גרנט הניע את הארמייה שלו דרומה, לכיוון הגבול בין טנסי ומיסיסיפי. חילות הדרום, כפי שיפורט להלן, התרכזו בקורינת' שעל גבול מיסיסיפי - טנסי; גרנט חנה בעיירה שילה, כ-30 ק"מ מצפון לשם, בהמתנה לכוחו של בואל.

חמש מתוך שש הדיוויזיות חנו על הגדה המערבית של נהר טנסי, באוהלים שהוקמו סביב כנסיית שילה. לאחר הקרב הואשם גרנט בכך, שלא הקדיש תשומת הלב לאויב שמולו: הוא לא טרח לרכז את כוחותיו, להורות על אימונים, או אפילו לבנות חפירות מסביב למחנה. הדיוויזיה השישית חנתה כ-8 קילומטרים במורד הנהר, כדי למנוע קידומן של סוללות ארטילריה של הדרום, וכדי להפציץ את מסילת הרכבת בתחנת בית-אל.

צבאו של בואל, שמנה 17,918 איש היה עדיין במרחק רב משילה בערב הקרב. ארבע הדיוויזיות שלו היו תחת פיקודם של אלכסנדר מקקוק, ויליאם נלסון, תומאס קריטנדן ותומס ווד, כולם בדרגת בריגדיר גנרל.

צבא הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצבא הקונפדרציה כינס ג'ונסטון את כוחותיו, שנקראו כעת הארמייה של מיסיסיפי. הוא ריכז קרוב ל-55,000 איש באזור העיר קורינת' שבמיסיסיפי, כ-35 קילומטרים דרומית מערבית למחנהו של גרנט. 44,699 איש יצאו ב-3 באפריל מקורינת', בתקווה להפתיע את גרנט לפני שיחבור לבואל. הכוחות אורגנו בארבעה קורפוסים:

  • קורפוס בפיקודו של מייג'ור גנרל לאונידס פולק, ובו שתי דיוויזיות בפיקודם של בריגדיר גנרל צ'ארלס קלארק ומייג'ור גנרל בנג'מין צ'ית'אם;
  • קורפוס בפיקודו של מייג'ור גנרל ברקסטון בראג, ובו שתי דיוויזיות בפיקודם של דניאל ראגלס וג'ונס ווית'רס;
  • קורפוס בפיקודו של מייג'ור גנרל ויליאם הארדי, ובו שלוש חטיבות בפיקודם של תומאס הינדמן, פטריק קלבורן, וסטרלינג ווד, כולם בדרגת בריגדיר גנרל;
  • קורפוס בפיקודו של בריגדיר גנרל ג'ון ברקנרידג', כעתודה, ובו שלוש חטיבות בפיקודם של הקולונלים רוברט טראוב ווינפילד סטרת'ם ובריגדיר ג'ון בואן, עם חיל פרשים מסופח.

תוכנית ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנו של ג'ונסטון, פ.ג.ט בורגארד, לחץ שלא לבצע את ההתקפה. הוא חשש שקולות הצעידה ובדיקות הנשק של אנשיהם, לאחר יומיים של גשם, נשמעו על ידי חיילי הצפון והביאו לאבדן אפקט ההפתעה. חששו היה סביר, אך בפועל לא שמעו חיילי הצפון את הכוחות המתקדמים. ג'ונסטון סירב לקבל את עצת סגנו, ואמר שיתקוף אותם "גם אם הם מונים מיליון".

ג'ונסטון התכוון לתקוף את אגפו השמאלי של גרנט, הסמוך לנהר, ולנתק אותו מהסיוע של ספינות התותחים של הצפון וכן מנתיב הפינוי והאספקה שעבר בנהר. הוא התכוון לדחוף את צבאו של גרנט לתוך הביצות שהיו בצפון מערב, שם ניתן יהיה להשמידו. ההתקפה הייתה מתוכננת ל-4 באפריל, אך עיכובים גרמו לדחייתה ב-48 שעות. ג'ונסטון התעלם מחששותיו של בורגארד, וסירב לשקול נסיגה לאור העיכוב בהתקפה.

קרב, 6 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת הבוקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת השלב הראשון בקרב, בוקר ה-6 באפריל. כוחות הדרום, באדום, תוקפים מדרום לצפון; כוחות הצפון, בכחול, נסוגים צפונה

בשעה שש בבוקר, 6 באפריל 1862, היה צבאו של ג'ונסטון ערוך לקרב, פרוש לאורך דרך קורינת'. במשך הלילה חנו חיילי הדרום פחות מ-3 ק"מ ממחנה צבא הצפון מבלי שיתגלו. הם הצליחו להתקרב ולתקוף עם שחר ללא כל התרעה, ובכך השיגו הפתעה אסטרטגית וטקטית מלאה. ג'ונסטון לא פתח בהרעשה ארטילרית, אולי כדי להשיג את גורם ההפתעה ואולי בשל פני השטח, שהיו מיוערים מאוד ומלאים ערוצים ונחלים, דבר שהקשה על הראות והכביד על ביצוע הירי.

צבא הצפון לא קיים כל סיורים באזור שיכלו להתריע על הכוחות המתקרבים. בליל ה-5 באפריל שלח גרנט מברק להאלק והודיע לו כי אינו צופה כל התקפה מצד הדרומיים, אך יתכונן לכזו בכל מקרה; הייתה זו אמירה מוגזמת. שרמן, פקודו הבכיר של גרנט, לא האמין שיש כוחות של צבא הדרום באזור, וסבר שאם תבוא התקפה מצידו של ג'ונסטון היא תבוא ממערב ולא מדרום. בבוקר הקרב שלח בנג'מין פרנטיס חלק מרגימנט הרגלים מספר 25 של מיזורי לתצפת על האזור. הם נתקלו ביחידות של הדרום, ובשעה 5:15 החלו חילופי אש. היתקלות זו סייעה במעט לעורר את כוחות האיחוד, אך הפיקוד המרכזי לא היה מוכן להתקפה.

לג'ונסטון ובורגארד לא הייתה תוכנית קרב מסודרת. בהודעה ששלח לג'פרסון דייויס, הדגיש ג'ונסטון כי המתקפה תיערך על האגף השמאלי של גרנט (האגף הימני מבחינת הדרומיים), כדי למנוע אפשרות נסיגה לנהר הטנסי - קו האספקה והנסיגה של הצפון. ג'ונסטון הורה לבורגארד להישאר בעורף ולדאוג להעברת תגבורות ואספקה על פי הצורך, בעוד הוא עצמו רכב לראש הכוח כדי להוביל את אנשיו לקרב. בכך העביר למעשה את השליטה בקרב לבורגארד, שלעומתו סבר שהדרך הנכונה היא לתקוף בשלושה גלים ולדחוף את צבא האיחוד ישירות מזרחה לעבר נהר הטנסי. הקורפוסים של הארדי ובראג פתחו בהתקפה רבתי בקו אחד בחזית רוחב של 11 קילומטר. אולם, בשל תוכנית הקרב שלא הייתה ברורה (כאמור, ג'ונסטון ובורגארד לא היו מתואמים לגמרי ביניהם, ולשניהם לא הייתה תוכנית ברורה לקרב; ג'ונסטון רכב לקו הקדמי כדי לעודד את חייליו, דבר שהותיר את ניהול הקרב בידי בורגארד, ובגלל חוסר התיאום הגביר עוד יותר את חוסר השליטה), ובשל פני השטח הקשים, התערבבו היחידות אלו באלו ככל שהתקדמו הכוחות, דבר שהפך את השליטה לקשה יותר ויותר. מפקדי הכוחות תקפו ללא עתודות, ולא ניתן היה לרכז את הארטילריה כדי לאפשר מכת מחץ שתפרוץ את הקו. בשעה 7:30 הורה בורגארד לגייסותיהם של פולק וברקנרידג' להצטרף לקרב מימין ומשמאל לקו ההתקפה, ובכך הקטין את יעילותם. ההתקפה הפכה להסתערות חזיתית מסיבית, אך חסרת משקל מספיק כדי להביא לפריצה.

גרנט ושרמן מעודדים את אנשיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות זאת, ההתקפה הייתה פראית ואכזרית. רבים מחיילי הצפון היו חסרי ניסיון, וחלקם נמלטו לביטחון שבגדות נהר טנסי. אחרים לחמו היטב, אך נאלצו לסגת בגלל הלחץ הכבד, ולנסות ליצור קווי הגנה חדשים. רגימנטים רבים התפוררו תחת הלחץ, והפלוגות ויחידות המשנה שנותרו ללא מסגרת חברו ליחידות אחרות. שרמן, שכה התרשל בהכנות לקרב, הפך בשלב זה לאחד מהאלמנטים החשובים בו. הוא הופיע בכל מקום לאורך הקו, כאשר הוא מעודד את חייליו הטירונים לעמוד מול ההתקפות הראשונות, למרות האבדות הכבדות משני הצדדים. הוא נפצע קל פעמיים, ואיבד שלושה סוסים שעליהם רכב. פרופ' ג'יימס מק-פרסון טוען שקרב זה היה נקודת מפנה בחייו של שרמן, שסייעה לו להפוך לאחד מן הגנרלים הראשונים במעלה של הצפון. הדיוויזיה של שרמן נשאה בעיקר המחץ של ההתקפה הראשונה, למרות האש הכבדה על עמדותיהם והתפוררות אגפם הימני נלחמו אנשיו של שרמן באומץ לב. אולם, הם נאלצו לסגת באיטיות לעמדות מאחורי כנסיית שילה. הדיוויזיה של מקלרננד הצליחה לייצב את המצב באופן זמני, אך באופן כללי הצליחו כוחותיו של ג'ונסטון להתקדם בעקביות עד הצהריים, כשהם כובשים את עמדות הצפון בזו אחר זו.

גנרל גרנט שהה תחילת הקרב במורד הנהר, בעיירה סוואנה בטנסי, כ-16 ק"מ משילה (יומיים לפני הקרב, ב-4 באפריל, נפצע גרנט בעת שסוסו נפל ולכד אותו תחתיו. הוא היה בתהליך החלמה מהפציעה, ולא יכול היה לנוע ללא קביים). הוא שמע את קול התותחים ומיהר לחזור לשדה הקרב, לשם הגיע בשעה 8:30 בבוקר. הוא החל בקדחתנות לקדם תגבורות שהיו בסמוך: את הדיוויזיה של נלסון שהייתה מעבר לנהר, ואת הדיוויזיה של ואלאס, שהייתה צפונה מאזור הקרב. אולם, תגבורות אלו התמהמהו, כנראה בשל החלטות מעוררות מחלוקת של ואלאס.

הדיוויזיה האבודה של לו וולאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידתו של לו וולאס נותרה כעתודה מצפון למחנה צבא הצפון בשילה. עם הופעת כוחות הדרום, הורה גרנט לוולאס לנוע כדי לסייע לשרמן. וולאס נע בנתיב שונה מזה שאליו התכוון גרנט (הוא טען לאחר מכן שהוראותיו של גרנט לא היו ברורות), הגיע לשדה הקרב וגילה ששרמן כבר אינו במקום שבו חשב שהוא נמצא. הקו שבו התרחש הקרב זז כבר צפונה, וולאס היה למעשה בעורפם של טורי הדרום המתקרבים. שליח של גרנט הגיע עם הודעה ובה תהה גרנט על מיקומו של וולאס ודרש ממנו להגיע לקווי ההגנה החדשים של הצפון, ליד הנהר במזח שנקרא פיטסבורג לנדינג. וולאס היה נבוך: הוא חש שיוכל לתקוף את צבא הדרום מהמקום בו היה, ושיוכל להכות אותו בעורפו. אף על פי כן החליט להפנות את כוחו לאחור ולשוב. במקום להורות לכוח להסתובב על עקביו, כך שהמשמר העורפי יוביל ויחידות החלוץ יהפכו ליחידות העורפיות, הורה וולאס לכוח להסתובב במעגל תוך כדי שמירת מבנהו המקורי. ואלאס הגיע לפיטסבורג לנדינג בשעה 19:00, לאחר שהלחימה הסתיימה למעשה. גרנט לא היה מרוצה מתפקודו.

"קן הצרעות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על שילה, 6 באפריל 1862, אחר הצהריים. כוחות הצפון נסוגים לקו הגנה סביב פיטסבורג לנדינג. קן הצרעות מסומן בירוק בימין המפה, בשמאל הקו של צבא הצפון. המפה מתארת את תחילת היווצרות המיבלט. הדיוויזיה של הורלבוט, בשמאל הקו של הצפון, והדיווזיות של מקלרננד ושרמן, בימין הקו, נסוגות לאחור, ומותירות את ואלאס ופרנטיס במיבלט בתוך התקדמות הדרומיים

החל מהשעה 9:00 בוקר, הצליחו הדיוויזיות של פרנטיס ושל ו.ה.ל. ואלאס‏[2] לתפוס ולהחזיק מאחז בקו ההגנה העיקרי של צבאות הצפון, שנקרא "קן הצרעות" (Hornet's Nest). מאחז זה היה סמוך לדרך שחצתה את שדה הקרב ונקראה משום מה "הדרך השקועה" (Sunken Road), אף על פי שמבחינה טופוגרפית אין הצדקה לשם זה. כוחות הדרום תקפו את המאחז בעוצמה רבה במשך כמה שעות, למרות שהיו יכולים בפשטות לעקוף אותו; המתקפות הסבו להם אבדות כבדות. כוחות הצפון מימין ומשמאל לקן הצרעות נאלצו לסגת, ועמדתו של פרנטיס הפכה למִבְלָ‏ט בקו הצפון. התיאום בין היחידות במאחז היה גרוע, ויחידות נסוגו על סמך החלטות של מפקדיהן בלבד. הלחץ גבר כאשר ו.ה.ל. ואלאס, שפיקד על הכוח הגדול ביותר במאחז, נפצע פצעי מוות. רגימנטים התפרקו ופלוגות התפוררו. לאחר שהתוקפים הצליחו לאסוף 62 תותחים כדי להנחית מטח אדיר על המגינים, הוקף המאחז, וקן הצרעות נכנע לאחר קרב שנמשך שבע שעות. מ-5,000 המגינים שהיו בו בבוקר נותרו רק 2,000, שנפלו בשבי הדרומיים, ביניהם פרנטיס עצמו. אולם האבדות הכבדות מהן סבל צבא הדרום סייעו לצפון להרוויח זמן ולייצב קו הגנה ליד הנהר.

במהלך ההתקפה על "קן הצרעות" ספגו הדרומיים אבדה קשה: מפקד צבא הדרום, ג'ונסטון, שהנהיג את ההתקפה על האגף הימני של צבא הצפון, נפצע אנושות בערך בשעה 14:30. לפני פציעתו שלח ג'ונסטון את רופאו האישי לטפל בחיילים פצועים; הפצע לא נראה חמור בתחילה, מכיוון שהדימום היה לתוך המגף ולא נראה. בהיעדר הרופא, דימם ג'ונסטון למוות. מותו היה אבידה קשה לדרום; ג'פרסון דייויס, נשיא הקונפדרציה, ראה בו את הגנרל היעיל ביותר של צבאו (היה זה חודשיים לפני מינויו של רוברט לי למפקד כוחות הקונפרדציה בחזית המזרחית). בורגארד נטל את הפיקוד, למרות שמעמדתו בעורף לא היה לו מושג ברור על תמונת המצב ועל מצב הכוחות בחזית. הוא הורה להסתיר את גופתו של ג'ונסטון כדי למנוע פגיעה במורל של הלוחמים, ולאחר מכן חידש את ההתקפות על "קן הצרעות". הייתה זו שגיאה טקטית, ככל הנראה; אגפי צבא הצפון היו במהלך של נסיגה איטית לקו הגנה שנפרש בחצי גורן סביב פיטסבורג לנדינג; לו היה בורגארד תוקף את אגפי הצפון ייתכן שהיה מצליח למנוע את ייצוב קו ההגנה שלהם, ולאחר מכן יכול היה להשמיד את "קן הצרעות" מאוחר יותר.

קרב ההגנה ב"פיטסבורג לנדינג"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגפי צבא האיחוד נדחפו לאחור, אך לא באופן החלטי. הרדי ופולק גרמו לשרמן ולמקלרננד, באגף הימני של צבא הצפון, לסגת בכיוון "פיטסבורג לנדינג", כשהם מותירים את האגף הימני של "קן בצרעות" חשוף. מיד לאחר מותו של ג'ונסטון, תקף ברקנרידג', שכוחותיו היו בעתודה עד אז, את הקצה השמאלי של הקו הצפוני. שלוש החטיבות שלו הדפו את החטיבה המוחלשת של קולונל סטיוארט ולמעשה יצרו פירצה בקו הצפוני, שהייתה יכולה לאפשר לכוחות הדרום להגיע לעורפם של כוחות הצפון ולנהר הטנסי. אולם, יחידות הדרום נעצרו כדי להתארגן מחדש וכדי להתאושש מעט מהתשישות ומחוסר הסדר ששרר בין היחידות, ואז בחרו להמשיך בעקבות קולות הקרב בכיוון "קן הצרעות", והחמיצו הזדמנות. לאחר נפילת "קן הצרעות", ייצבו היחידות הנותרות מצבא האיחוד קו הגנה מוצק לאורך 5 קילומטרים, סביב "פיטסבורג לנדינג", החל מנהר הטנסי ומערבה, ולאחר מכן צפונה לאורך הדרך שהובילה לנהר. כך נשמרה הדרך פתוחה עבור הדיוויזיה המאחרת של ואלאס. שרמן פיקד על ימין הקו, מקלרננד במרכז, ובשמאל הקו החזיקו שרידי היחידות של ו.ה.ל. ואלאס, הורלבוט, ואנשי חטיבתו של סטיוארט; הם היו מעורבים באלפי חיילים שנמלטו מהקרב, ושהצטופפו על הצוק שמעל המזח. חטיבה אחת מצבאו של בואל, חטיבתו של בריגדיר גנרל ג'ייקוב אמן מהדיווזיה של בול נלסון, הגיעה בזמן כדי להצטרף לקצה השמאלי של קו ההגנה. קו ההגנה כלל יותר מ-50 תותחים, ונתמך גם בתותחי ספינות האיחוד מהנהר. הסתערות אחרונה של שתי חטיבות של הדרום נהדפה. ביורגרד ביטל נסיון שני. תוכניתם של מפקדי צבא הקונפדרציה נכשלה. הם הדפו את גרנט לעמדה בת הגנה סביב הנהר, ולא כפו עליו נסיגה מערבה אל הביצות.

ערב: הפוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב ה-6 באפריל ירד. סופת רעמים עברה דרך האזור בלילה, וההפגזה השיטתית של ספינות הצפון הפכה את הלילה לחווייה אומללה עבור כל הלוחמים. אנקדוטה מפורסמת המסופרת על גרנט מדגימה את גישתו - כיצד התגבר על מכשולים זמניים ואת נטייתו לפעולה. בזמן שחיילי הדרום המותשים מצאו מחסה במחנות הצפון הנטושים, פגש שרמן את גרנט מתחת לעץ, מגן על עצמו מהגשם השוטף, מעשן את אחד מהסיגרים שלו (גרנט היה מפורסם בחיבתו לעישון סיגרים), שוקל את אבדותיו ומתכנן את מהלכיו ליום הבא. שרמן העיר: "ובכן, גרנט, היה לנו יום מן השטן, לא כן"? גרנט הביט בו: "כן", ונשף עשן. "אבל נכסח 'תם מחר" (lick 'em tomorrow, though)‏[3].

בורגארד שלח טלגרמה לנשיא הקונפדרציה, דייוויס, ובה הודיע על "ניצחון מלא". מאוחר יותר הודה: חשבתי שגנרל גרנט נמצא בדיוק היכן שרציתי שיהיה, ובבוקר אוכל לחסל אותו". רבים מאנשיו צהלו, לאחר ששטפו את מחנות הצפון, לקחו בשבי אלפי חיילים, ואספו שלל רב. אולם, לגרנט היו סיבות טובות להיות אופטימי. הדיוויזיה של ואלאס, יחד עם 15,000 איש מאנשיו של דון קרלוס בואל הגיעו באותו ערב, בזמן כדי לשנות את מהלך הקרב.

החלטתו של בורגארד שלא להמשיך את המתקפה בשעות הדימדומים עוררה מחלוקת לא מועטה. היו שביקרו את ההחלטה וראו בה החמצת הזדמנות. בורגארד נותר בכנסיית שילה, מאחורי הקווים, ולא הגיע לקו החזית כדי לבחון את חוזקם של קווי צבא הצפון. הוא גם הפחית בערכם של דוחות מודיעין שקיבל ממפקד הפרשים, קולונל נייתן בדפורד פורסט, שדיווח על הגעתם של כוחות טריים לעזרת צבא הצפון. מידע זה התחזק כתוצאה מפליטת פה של גנרל פרנטיס השבוי, אך בורגארד התעלם גם ממידע זה. מאידך, יש לומר בעד החלטתו של בורגארד שחיילי הדרום היו מותשים, נותרה שעה אחת בלבד של אור יום, ויתרון הארטילריה של גרנט היה מעורר יראה.

היום השני - 7 באפריל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת הכוחות הצפון במהלך 7 באפריל

לאחר שהגיעו התגבורות בערב ובלילה, מנה צבא הצפון 45,000 איש. צבא הקונפדרציה ספג אבדות כבדות במהלך היום הראשון, כ-8,500 נפגעים, אך בשל חיילים שערקו או כאלה שאיבדו את דרכם והשתרכו אחרי יחידותיהם, העריכו מפקדי הדרום שלרשותם לא יותר מ-20,000 חיילים. בואל ערער על נתון זה לאחר המלחמה, וטען שהיו 28,000 חיילים לפחות.

חיילי הדרום נסוגו לאחור, אל המחנות ששימשו את חייליהם של שרמן ופרנטיס. חייליו של פולק עוד הדרימו, אל הקו שבו שהו ב-5 באפריל, לפני תחילת הקרב, כ-6.5 קילומטרים מדרום מערב לפיטסבורג לנדינג. לא יוצב קו הגנה, ומעט מאוד תחמושת הוזרמה לחיילים. החיילים עסקו בעיקר באיתור מזון, מים, ומחסה ללינת לילה חיונית.

ביורגרד, שלא ידע שבשלב זה כבר היה בנחיתות מספרית, תכנן להמשיך ולתקוף את הצפון בבוקר, ולהדוף את גרנט אל הנהר. להפתעתו, החלו כוחות של צבא הצפון, עם השחר, במתקפת נגד מסיבית. גרנט ובואל החלו את התקפותיהם בנפרד, כאשר תיאום מתבצע רק ברמת הדיוויזיה. הדיוויזיה של לו ואלאס הייתה הראשונה לתקוף, בקצה הימני של הקו; משמאלה התקדמו שרידי הדיווזיה של שרמן, משמאלם אלה של מקלרננד, ובהמשך שרידי הדיווזיה של ו.ה.ל. ואלאס (כעת בפיקוד קולונל ג'יימס טאטל). משמאלם נעו הדיוויזיות של בואל: של בול נלסון, קריטנדן ומק-קוק. חיילי הדרום היו מעורבבים, כך שהתקיימה מעט מאוד לכידות מעל רמת החטיבה. עברו מעל שעתיים עד שגנרל פולק אותר ועד שהדיוויזיה שלו הובאה ממקום לינת הלילה שלה מדרום מערב. עד השעה 10 בבוקר ייצב ביורגרד את קו ההגנה שלו, כאשר מפקדי הגייסות שלו תופסים את הקו משמאל לימין: בראג, פולק, ברקנריג' והרדי.

בשמאלו של הקו הצפוני הובילה הדיוויזיה של נלסון את ההתקדמות, כשסמוך אחריה נעות הדיוויזיות של קריטנדן ושל מק-קוק. לאחר לחימה קשה הצליחה הדיוויזיה של קריטנדן בסוף הבוקר לכבוש מחדש את אזור "קן הצרעות", אך הם נתקלו, יחד עם הדיוויזיה של נלסון, בהתקפות נגד נחושות של ברקנרידג'. ימינו של צבא הצפון התקדם בהתמדה, כשהוא הודף את בראג ופולק לדרום. קריטנדן ומק-קוק חידשו את התקפתם, והכריחו את ברקנרידג' לסגת.

בתחילת אחר הצהריים יזם בורגארד סדרה של התקפות נגד מאזור הכנסייה בשילה; מטרת ההתקפות הייתה להבטיח שליטה על הצירים המובילים דרומה, לקורינת'. האגף הימני של צבא הצפון נהדף לאחור באופן זמני. קריטנדן, בשמאל, בסיוע טאטל, הדף את הדרומיים למחנות המקוריים של הדיוויזיה של פרנטיס; נלסון חידש את התקפתו, והחטיבה של קולונל ג'יימס ויץ' הדפה את התקפת הנגד האחרונה של בורגארד, לאחר שגרנט הניע אותה קדימה.

בורגארד הבין שאיבד את היוזמה בקרב. לכוחותיו היו מעט מזון ומעט תחמושת, ועם למעלה מ-10,000 הרוגים, פצועים ונעדרים היה ברור לו שאינו יכול להמשיך בקרב. בורגארד נסוג מכנסיית שילה, בחיפוי 5,000 חייליו של ברקנרידג', ובחיפוין של סוללות תותחים שכוונו לכנסייה ולשלוחה שמדרום לה. חיפוי זה מנע מכוחות הצפון להתקדם הלאה עד השעה 17:00, כאשר כוחות הדרום החלו בנסיגה מסודרת לקורינת'.

חיילי הצפון המותשים לא המשיכו במרדף הרבה מעבר למחנות המקוריים של שרמן ופרנטיס; הדיוויזיה של ואלאס התקדמה מעבר לכנסיית שילה, אך מכיוון שלא קיבלה סיוע מיחידות אחרות לא התקדמה מעבר לכך, ואז בעצם הקרב הסתיים. גרנט החליט שלא ליזום מרדף אחרי כוחות הדרום בשעת האור שנותרה, החלטה שעוררה ויכוח חריף בינו ובין בואל למשך זמן רב. גרנט ציין את תשישותם של החיילים, למרות שחיילי הדרום היו מותשים באותה מידה. חלק מחוסר רצונו של גרנט לפעול ניתן לתלות ביחסי הפיקוד הלא מקובלים שהיו לו עם בואל. למרות שגרנט היה המפקד הבכיר, וטכנית פיקד על שתי הארמיות, בואל הבהיר היטב במהלך הקרב שהוא פועל באופן עצמאי.

8 באפריל - תקרית "עצים כרותים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באפריל שלח גרנט את שרמן דרומה לאורך הדרך לקורינת', כסיור אלים שנועד שנועד לברר האם הדרומיים אכן נסוגו, או שהם מתארגנים מחדש כדי לתקוף שוב. בארמייה של גרנט היו יחידות פרשים גדולות ומאורגנות, שהתאימו יותר למשימה כזו, כמו גם למרדף נמרץ אחרי אויב הנמצא בנסיגה. שרמן צעד דרומה עם שתי חטיבות חיל רגלים מן הדיוויזיה שלו, בליווי שני גדודי פרשים. כוח זה חבר לדיווזיה של בריגדיר גנרל תומאס ג'. ווד, מן הארמייה של בואל. כעשרה קילומטרים מדרום לפיטסבורג לנדינג הגיעו אנשיו של שרמן לשדה פתוח שבו הוקם מחנה נרחב, כולל בית חולים שדה. על המחנה הגנו 300 פרשים דרומיים, בפיקוד קולונל נייתן בדפורד פורסט. הדרך אל המחנה הייתה מכוסה בעצים כרותים, לאורך כ-200 מטרים.

חיילי הצפון התקדמו באיטיות בשל העצים שחסמו את הדרך. פורסט, מפקד פרשי הדרום, הורה לאנשיו להסתער. חיילי הדרום שלפו רובים, אקדחים וחרבות, ובהתכתשות שהתפרצה כמעט לכדו חיילי הדרום את שרמן. כאשר החלו חיילי הצפון בהיערכות של קו קרבי, החלו פרשי הדרום לסגת אל מול הכוח העדיף. פורסט, שהקדים את חייליו, מצא עצמו במרחק של מטרים ספורים מחיילי הצפון, והבין שהוא לבדו. אנשיו של שרמן צעקו: "הרגו אותו! הרגו אותו ואת הסוס!" חייל של הצפון דחף את רובה המוסקט שלו אל צדו של פורסט וירה; הכדור פגע בו מעל לירך וחדר לעמוד השדרה. אף על פי שנפצע קשה, תפס פורסט (שהיה אדם גבוה וחזק מאד) את אחד מחיילי הצפון בצווארונו, הרים אותו על סוסו והשתמש בו כמגן אנושי כדי להימלט. הצפוניים איבדו כמאה חיילים, שרובם נשבו בעת הסתערותו של פורסט, אירוע שנקרא "עצים כרותים" (Fallen timbers). לאחר שהשתלטו על המחנה ולכדו את בית החולים שהיה בו, נתקלו אנשיו של שרמן במשמר העורפי של ברקנריג'; שרמן הסיק שהאויב נמצא בנסיגה ואינו מתכנן מתקפה נוספת, ונסוג חזרה למחנה.

אחרי הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה בשילה, 2006

בימים שלאחר הקרב הושמץ גרנט בעיתוני הברית בשל ביצועיו במהלך הקרב ב-6 באפריל. כתבים, שרובם לא נכחו בקרב אלא היו רחוקים ממקום האירוע, הפיצו את הסיפור שגרנט היה שיכור, והאשימו אותו, שלא בצדק, ששכרותו הובילה לכך שחיילי הצפון לא היו מוכנים לקרב, ושרבים מהם נדקרו בידי חיילי הדרום בתוך אוהליהם בשל חוסר מוכנותם.

למרות הניצחון, נפגעה תדמיתו של גרנט בדעת הקהל של מדינות הצפון. רבים העניקו את האשראי לניצחון לבואל, וראו בו את מי שהשתלט על המצב והוביל אותם לניצחון ב-7 באפריל. קריאות לפיטוריו של גרנט הציפו את הבית הלבן. הנשיא, אברהם לינקולן, השיב לקריאות אלו באחד ממשפטיו המפורסמים על גרנט: "איני יכול לוותר על האיש הזה. הוא נלחם" (I can't spare this man; he fights). שרמן הצטייר כגיבור, שעמידתו ויציבותו תחת אש כבדה ומול כאוס כיפרו על המלנכוליה שלו ועל חוסר מוכנותו לפני הקרב. כיום נתפס תפקודו של גרנט באופן חיובי הרבה יותר, בשל כושר השיפוט הצלול שלו מול המצב הקשה, ויכולתו להבין את תמונת הקרב הגדולה, שהביאו בסופו של דבר לניצחון ביום השני של הקרב.

הקריירה של גרנט נפגעה זמנית לאחר הקרב. הנרי ו. האלק איחד וארגן מחדש את כוחות הצפון, והעביר את גרנט לתפקיד סגן המפקד - תפקיד חסר משמעות. בסוף חודש אפריל ובמהלך מאי התקדמו כוחות הצפון לאיטם, תחת פיקודו הישיר של האלק, וכבשו את קורינת', בעוד כוח אמפיבי שנע על נהר המיסיסיפי השמיד את צי ההגנה הימי של הקונפדרציה ולכד את ממפיס. האלק קודם לתפקיד המפקד העליון של כל צבא הצפון, ועם עזיבתו לוושינגטון הוחזר גרנט לפיקוד. גרנט דחף הלאה דרך המיסיסיפי והטיל מצור על ויקסבורג. לאחר כניעתה של העיר ונפילת פורט הדסון בקיץ 1863, השלימו צבאות הצפון את ביתור הקונפדרציה לשני חלקים. ברקסטון בראג, שקיבל את הפיקוד על הארמייה של המיסיסיפי, קודם לדרגת גנרל, אך נכשל בהתקפה על קנטקי, ונאלץ לסגת לאחר הקרב על פריוויל.

הקרב בן היומיים על שילה היה הקרב העקוב מדם ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית עד אז, והוביל לתבוסת הקונפדרציה ולכישלון תוכניותיו של ג'ונסטון למניעת הפלישה לדרום. לצבא ארצות הברית היו 13,047 נפגעים, בהם 1,754 הרוגים, 8,408 פצועים ו-2,885 נעדרים; לצבא הקונפדרציה היו 10,694 נפגעים, בהם 1,728 הרוגים, 8,012 פצועים, ו-959 נעדרים. בסך הכול נפגעו בקרב 23,741 איש; מספר זה היה גדול מסך כל ההרוגים בכל מלחמותיה של ארצות הברית עד אז גם יחד‏[4]. בשבע שנותיה של מלחמת העצמאות של ארצות הברית נהרגו כ-8,000 איש; בקרב שילה נהרגו כ-3,500 איש תוך פחות מ-48 שעות. בין ההרוגים היה גם מפקד צבאות הדרום, אלברט סידני ג'ונסטון; מצבא הצפון נהרג גנרל ו.ה.ל. ואלאס. בשני הצדדים היה זעזוע עמוק משפיכות הדמים, אך איש לא חזה שעומדות לפניהם עוד שלוש שנים של מלחמה מעין זו ושמונה קרבות אף יותר עקובים מדם. גרנט עצמו הגיע למסקנה שתחזיתו לגבי קרב גדול אחד שיביא לסיום המלחמה לא תתממש; המלחמה עתידה להמשיך, תוך השקעה עצומה של משאבים ומחיר כבד של נפגעים, עד שהקונפדרציה תיכנע או עד שהפילוג ייעשה לעובדה מוגמרת. לקח אישי נוסף שלמד גרנט היה על הצורך הקריטי במוכנות - לקח ששירת אותו היטב בהמשך המלחמה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993.
  • Daniel, Larry. Shiloh: The Battle that Changed the Civil War, Simon and Schuster, 1997.
  • Eicher, David J., The Longest Night: A Military History of the Civil War, Simon & Schuster, 2001.
  • McDonough, James L., "Battle of Shiloh", Encyclopedia of the American Civil War: A Political, Social, and Military History, Heidler, David S., and Heidler, Jeanne T., eds., W. W. Norton & Company, 2000.
  • Nevin, David, and the Editors of Time-Life Books, The Road to Shiloh: Early Battles in the West, Time-Life Books, 1983.
  • Hanson, Victor Davis, Ripples of Battle: How Wars of the Past Still Determine How We Fight, How We Live, and How We Think, Doubleday, 2003.
  • McPherson, James M., Battle Cry of Freedom: The Civil War Era (Oxford History of the United States), Oxford University Press, 1988.
  • Smith, Jean Edward, Grant, Simon and Shuster, 2001.
  • Sword, Wiley, Shiloh: Bloody April, Morningside Books, 1974.
  • Woodworth, Steven E., Nothing but Victory: The Army of the Tennessee, 1861 - 1865, Alfred A. Knopf, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יש לשים לב שלא לטעות בין מייג'ור גנרל לו ואלאס, שהדיוויזיה שלו הצטרפה לקרב רק לקראת סוף היום הראשון, ובין הדיוויזיה של בריגדיר גנרל ו.ה.ל. ואלאס, שנלחמה ב"קן הצרעות" במשך כל היום הראשון
  2. ^ לא לבלבל עם הדיוויזיה של לו ואלאס, שהוזכרה בפיסקה הקודמת
  3. ^ ג'ון קיגן, "מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג 1993, עמוד 167.
  4. ^ במלחמותיה הקודמות של ארצות הברית - מלחמת העצמאות של ארצות הברית, מלחמת 1812, ומלחמת ארצות הברית מקסיקו - נהרגו כ-12,000 איש.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg