קריאה צמודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בביקורת הספרות, קריאה צמודה מתארת פרשנות זהירה ותומכת של קטע קצר. קריאה כזו, נותנת משקל גדול יותר לפרטי על חשבון הכללי. הקריאה הצמודה מקדישה תשומת לב רבה למילים, התחביר והסדר שבו נפרשים משפטים ורעיונות בזמן הקריאה.

הטכניקה נמצאת בשימוש נרחב כיום, ונכנסה לשימוש בתורת הספרות לראשונה על ידי אנשי אסכולת הביקורת החדשה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

קריאה צמודה של פואמה בת כ-200 מילים יכולה להתפרש על פני אלפי מילים ועדיין לא לנצל את כל האפשרויות והאבחנות. דוגמה קיצונית לכך נמצאת במאמר של דרידה Ulysses Gramophone, שג'וזף היליס-מילר (J. Hillis Miller) תיאר כהתפוצצות היפרבולית ואקסטרווגנטית של טכניקת הקריאה הצמודה. המאמר מקדיש יותר משמונים עמודים לפרשנות המילה 'כן' ברומן המפורסם 'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס.

לקריאה הצמודה בספרות יש היסטוריה בפרשנות של כתבים דתיים. לדוגמה, ה-Pazand, ז'אנר מהספרות הפרסית אמצעית, עוסק בטקסטים של Zend (מילולית: פרשנות או תרגום) שמציעים הסבר וקריאה צמודה של האווסטה, הכתבים המקודשים לזרתוראיסטים. הפרשנויות המקראיות בתלמוד מציעות גם הן דוגמה מוקדמת לקריאה צמודה. בתקופת האסלאם, הקריאה הצמודה של הקוראן זכתה לפריחה ויצרה קורפוס רחב. המבשר ההיסטורי העיקרי של הקריאה הצמודה הוא עליית הביקורת ההיסטורית (Higher criticism) והתפתחות של ביקורת המקרא בגרמניה בסוף המאה ה-18.[דרוש מקור]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]