קריאת הגבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קריאת הגבר הוא ציון זמן הלכתי קודם לעלות השחר, לקראת סוף הלילה.

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מקור ופירוש השם "קריאת הגבר" נחלקו אמוראים בתלמוד בבלי. לדעת רב, גבר הוא "גברא" בארמית כלומר אדם, והכוונה לאיש מסוים שהיה ממונה על לוח הזמנים בבית המקדש וקורא אותם בקול. לדעת רב שילא, גבר הוא תרנגול, והכוונה לזמן קריאתו של התרנגול סמוך לאור היום.

דיני קריאת הגבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ, א נכתב: ”בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו וביוה"כ מחצות וברגלים מאשמורה הראשונה ולא הייתה קריאת הגבר מגעת עד שהייתה עזרה מלאה מישראל.”

זמן קריאת הגבר שימש לביצוע פעולות אחדות בבית המקדש:

  1. מצוות תרומת הדשן - הסרה יומית של מנת דשן (שארית אפר הקרבנות) מעל מזבח העולה.
  2. הגעת הממונה על הפייסות בבית המקדש (גורלות על תפקידים שונים במקדש).
  3. תקיעת הכהנים בחצוצרות בשמחת בית השואבה בחג הסוכות לסימן כי הגיע הזמן ללכת למעיין הגיחון לשאוב מים לניסוכם על מזבח העולה.

בתלמוד אף נזכר זמן קריאת הגבר כציון זמן המומלץ לצאת לדרך ארוכה.

זמן 'קרות הגבר'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם ב'משנה תורה' פוסק שקרות הגבר הוא בשעה הנקראת גם 'עלות השחר'[1].

לעומתו רש"י[2] וכן בעלי התוספות[3] סוברים שהוא מוקדם יותר מעלות השחר בפרק זמן קצר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלכות תמידין ומוספין, פרק ב' הלכה י"א. ובלחם משנה שם.
  2. ^ זבחים, כ, א. ד"ה "ולינה".
  3. ^ סוכה, כא, ב. ד"ה "קורין".