קריית עיריית ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בניין מועצת העירייה ההיסטורי, בדרום קריית העירייה
בניין מועצת העירייה החדש, בצפון קריית העירייה

קריית עיריית ירושלים, הבנויה סביב כיכר ספרא וגן דניאל, הוקמה בשנות ה-90 של המאה ה-20, וקיבצה לתוכה את כל הפעילות של עיריית ירושלים שהייתה עד אז ממוקמת ב-32 מבנים שונים ברחבי העיר ירושלים. אתר קריית העירייה נבחר באמצע שנות ה-80 בשל מיקומו במרכז העיר, בין מזרחה ומערבה של העיר, בסמוך לעיר העתיקה של ירושלים ועל הרחוב הראשי ההיסטורי של העיר - רחוב יפו. גורם משמעותי בבחירת המקום היה הימצאותו של בניין עיריית ירושלים ההיסטורי במקום זה.

בשל מיקום זה, המצוי במרכז העיר, נשקלו שיקולים תכנוניים רבים במטרה לא לפגוע בצביון האדריכלי-היסטורי של האזור, ולאפשר שימוש פונקציונלי במבנים לכל צורכי העירייה. שיקולים אלה הביאו להגדרת מספר מבנים היסטוריים ששומרו ושופצו, ולהקמת שני מבנים מודרניים סביב שלוש כיכרות, שהעיקרית בהן היא כיכר ספרא המהווה כיכר מרכזית לכנסים. במסגרת השיפוץ נהרסו חלקים מגן דניאל, וכן נהרס בניין הקונסוליה הצרפתית ובמקומו נבנתה כיכר ספרא.

בנייני עיריית ירושלים לאורך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין העירייה מואר חגיגית לרגל הכתרת המלך ג'ורג' השישי, 1937 מתוך ספריית הקונגרס האמריקני

עיריית ירושלים ישבה לאורך השנים בארבעה מבנים מרכזיים שונים (ובמבני משנה רבים).

בניין העירייה בתקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע המאה ה-19 לא היה בירושלים גוף מוניציפלי עירוני. קודם לאמצע המאה ה-19, פעלה בעיר ירושלים רק "מג'אלי אל אדארה" - מועצה מנהלתית מחוזית - הדרגה השנייה של הממשל המקומי העות'מאני (דרגה אחת מתחת למועצת הפלך - ה"מג'אלי עומומייה"). עבודות הבנייה בעיר נוהלו על יד מועצת הפלך ולרוב אף בהוראה ישירה של השלטון המרכזי העות'מאני. באמצע המאה ה-19 הוקמה בעיר, בהשפעת תפיסת השלטון המקומי הצרפתית ה"מג'אליס בלדיאת" - מועצת העיר. למעשה, עיריית ירושלים הייתה אחת העיריות הראשונות שקמו באימפריה העות'מאנית[1]. העירייה הוקמה בשנת 1867, ובראשה עמד רפדולו אסתריאדי אפנדי, המתורגמן של מושל ירושלים. מועצת העיר התכנסה בבניין הסראיה (שנבנה בשנת 1388), המצוי ברחוב עקבת א-תכייה, בסמוך לכניסה להר הבית.

יציאת בניין העירייה מחומות העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין העירייה בחגיגות ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, 8 במאי 1945

עד אמצע המאה ה-19 התגוררו תושבי העיר ירושלים בתוך חומות העיר העתיקה. בעקבות ההקלות בחקיקה העות'מאנית, שנעשו בהשפעת מעצמות אירופה, החלה בשנות ה-60 של המאה ה-19 רכישת אדמות ובנייה מסיבית מחוץ לחומות העיר העתיקה. מבנה המגורים הראשון מחוץ לחומות היה ביתו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין באזור טלביה, ובהר ציון נבנה באותה עת גם בית הספר הפרוטסטנטי של הבישוף גובאט, בשנת 1856. במהלך עשור השנים שלאחר מכן נבנו מספר שכונות יהודיות: משכנות שאננים, מחנה ישראל ונחלת שבעה. בשנת 1874 החלה בניית מאה שערים ולאחריה השכונות נחלת צבי (1881), בית יוסף (1868), ובתי פרלמן (1887). במקביל לשכונות היהודיות, נבנו גם שכונות מוסלמיות מצפון לשער שכם ושער הפרחים. אזור שער יפו הפך להיות המרכז המסחרי של העיר העתיקה, ובקרבתו נבנו בתי מלון (מלון פאסט), בנקים ומבני מסחר רבים. אוכלוסיית העיר גדלה מכ-2,000 תושבים בראשית המאה ה-19 ל-45,000 תושבים בסופה.

התפתחות העיר, גידול שטחיה והגידול במספר תושביה הביאו את העירייה להרחיב את פעילותה. בניין הסראיה לא הספיק למשרדי העירייה, והיא עברה בשנת 1896 לבניין שנבנה לצורך זה בפינת הרחובות ממילא ויפו [2]. במבנה העירייה, שהיה מול מלון פאסט, היו חנויות בקומתו הראשונה, ודירות מגורים בקומתו העליונה. רק קומה אחת שימשה את העירייה, ובה שכנו מועצת העיר, המחלקה הטכנית להנדסה ומחלקת הניקיון[3]. מבנה זה שימש גם את השלטון המנדטורי עד הקמת בניין עירייה ייעודי בשנת 1932 - הוא בניין העירייה ההיסטורי. מבנה העירייה בפינת הרחובות ממילא ויפו שימש את העירייה זמן קצר נוסף וכונה Ex Municipal Offices. בשנת 1946 נרכש הבניין על ידי חאג' דאוד אברהם, לצורך הריסתו ובניית בניין מסחרי במקום. הבניין נהרס במלחמת העצמאות.

בניין העירייה בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל בנק ברקליס ושרידי פגיעות הכדורים בבניין העירייה ההיסטורי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בניין עיריית ירושלים ההיסטורי

תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל היוותה שינוי משמעותי במעמדה של ירושלים. מעיר ספר הפכה העיר, לראשונה מאז נפילתה של ממלכת ירושלים הצלבנית, לעיר בירה. בנוסף, הביאו הבריטים לעיר נורמות מערביות של שלטון מקומי וניהול עירוני. צעדם הראשון של הבריטים בתחום זה היה לפזר את מועצת העיר העות'מאנית (בה היו 20 חברים, מהם רק שני נוצרים ויהודי אחד), ולמנות מועצה עירונית ובה שישה חברים (שני נוצרים, שני מוסלמים ושני יהודים).

שטחי בניין העירייה לא הספיקו למנהל העירוני הבריטי, שפעל על פי נורמות מודרניות. עיריית ירושלים, שבבעלותה היה המגרש בפינת רחוב יפו וכיכר צה"ל (שנקראה אז "כיכר אלנבי"), חיפשה מממן להקמת בניין עירייה מודרני. מממן זה נמצא בדמות בנק ברקליס אשר הסכים בשנת 1929 לממן את הקמת הבניין בסך 27,692 לירות ארץ ישראליות תמורת השכרת הקומה התחתונה של הבניין לבנק לתקופה של 30 שנה (מה-31 ביולי 1934 ועד ה-31 במרץ 1963). המבנה תוכנן על ידי האדריכל קליפורד הולידיי בסגנון בינלאומי.

עם גידולה של העיר נזקקה עיריית ירושלים למבנים גדולים יותר. ב-17 באוגוסט 1944 החליטה מועצת העיר על הקמת בניין עירייה חדש באזור גן בלומפילד (שנקרא אז "אזור ניקופוריה"), שבין מלון המלך דוד לבריכת הסולטאן. לצורך הקמת מבנה זה, ביקשה העירייה להפקיע מהכנסייה היוונית-אורתודכסית את השטח (ששוויו היה אז 600,000 ליש"ט). העירייה הכריזה על תחרות בין אדריכלים להקמת המבנה, אולם בשל המרי העברי הוקפאו התוכניות, ועיריית ירושלים נאלצה בלית ברירה לשכור את שטחי בניין הדואר הטורקי (שעמד בסמוך למלון פאסט, במקום בו עומד כיום מלון פנינת ירושלים).

בניין העירייה בתקופת מלחמת העצמאות ובתקופת ירושלים המחולקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לבניין העירייה ההיסטורי

באפריל 1948 הקימו המוסדות הציוניים שבעיר, כחלק מההכנות לקראת הכרזת העצמאות והקמת מדינת ישראל, עירייה נפרדת עברית לעיר ירושלים. עירייה זו פעלה ממבנה ברחוב יפו מס' 68. בשל המצור על ירושלים ומלחמת העצמאות נשלטה ירושלים בשלטון צבאי ואת העיר ניהל למעשה המושל הצבאי של ירושלים, ד"ר דב יוסף. ב-17 בינואר 1949 כונסה לראשונה מועצת העיר העברית אשר דרשה מממשלת ישראל לספח את ירושלים ולהפכה לחלק ממדינת ישראל ואף לכונן בה את עיר הבירה של המדינה (שהייתה עד אז בתל אביב).

בין השנים 1949 - 1950 כיהן דניאל אוסטר כראש עיריית ירושלים, ובתקופת כהונתו המשיכה העירייה לשבת בבניין הנמצא ברחוב יפו 32. בשנת 1963 החליט ראש העירייה, מרדכי איש שלום שמועצת העיר ומשרדי ראש העיר ישובו לבניין עיריית ירושלים ההיסטורי שברחוב יפו 22. באותה עת, רק מועצת העיר ומשרדי ראש העירייה שבו לבניין. בשל גודלה של העיר והיקף השירותים הציבוריים שנדרשו, מרבית מחלקות העירייה פעלו ממבנים שונים ברחבי העיר.

בחלקה המזרחי של העיר פעלה העירייה, אשר מונתה על ידי השלטון הירדני, מהקומה התחתונה של בניין המצוי ברחוב דמטריוס הקדוש ברובע הנוצרי שבעיר העתיקה. קומתו העליונה של הבניין, שהיה בבעלות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, שימשה כמלון.

תוכניות לקריית עיריית ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלי העלייה הגדולים לאחר קום המדינה הביאו לגידול משמעותי באוכלוסיית העיר. בעוד שבשנת 1948 התגוררו בשטח ירושלים המערבית כ-80,000 תושבים, בשנת 1963 גדל מספר התושבים ל-180,000, והעירייה, אשר סיפקה שירותים לתושבים אלה, נאלצה לשכון במבנים רבים ברחבי העיר.

קריית העירייה של ירושלים - מבט מכיוון דרום לצפון
הבניינים הארמניים הבניין ההיסטורי רחוב יפו רחבת הדקלים כיכר ספרא בניין הזואולוגיה בניין הבייגלמאכער בית ברגהיים האחורי בניין החברה התנ"כית בית ברגהיים בניין משרדים בניין מועצת העיר גן דניאל בניין אביחיל בניין הקונסוליה הרוסית כיכר צה"לMunicipalBuildingsP4190047 L.jpg
אודות התמונה
כיכרות:

כיכר ספרא | כיכר צה"ל | גן דניאל

מבנים היסטוריים:

בניין עיריית ירושלים ההיסטורי | בית ברגהיים
בניין החברה התנ"כית | בניין אביחיל | בניין הבייגלמאכער

כבר בשנת 1950 הוצאה תוכנית להקמת בניין עירייה מרכזי אשר יכיל את כל משרדי העירייה. ההצעה הייתה לבנות את הבניין בין הרחובות המלך ג'ורג', שמואל הנגיד, בן יהודה ובארי - מגרש שנקרא "מגרש שיבר" על שם הקבלן הערבי הנוצרי ג'ורג' שיבר, אשר חפר במקום בור על מנת לבנות בניין מסחרי (מלון למשפחת ירחמיאל אמדורסקי[4]), ולא השלים את מלאכתו. מגרש זה, שהיה סמוך לבית פרומין אשר היה עתיד לשמש את משכן הכנסת, היה באזור מרכזי וריכוז מוסדות השלטון בעיר קסם ליוזמי ההצעה.

מאחר שלעירייה לא היו אמצעים למימון בניית מבנה זה, פנתה העירייה בשנת 1950 ליזמים שונים בהצעה הדומה להצעה שבעקבותיה הוקם בניין עיריית ירושלים ההיסטורי - העירייה תקים את המבנה במימון חיצוני ותשכיר את מחציתו לגוף המממן לתקופה ארוכה. במסגרת התוכנית הוצע להקים במגרש שיבר מרכז מסחרי גדול בהתאם לתוכנית מתאר שהכין האדריכל יוסף קלרוין. על פי התוכנית, המתחם המסחרי אמור היה לכלול אולם תיאטרון ובניין משרדים. חברת פוקס המאה ה-20 התעניינה בתוכנית והציעה כי במסגרת המתחם יוקם אולם קולנוע גדול. חברת פוקס הציעה לעירייה הלוואה בסך 150,000 לירות ארץ ישראליות לתקופה של 15 שנים, אשר יוחזרו ממס שעשועים שיוטל על כרטיסי הקולנוע הנמכרים. בתמורה תקבל החברה את אולם הקולנוע. החברה התחייבה אף לבנות את המבנה כולו מחומרים מיובאים ולרהט את המבנה.

על אף התנגדויות שונות של חלק מחברי מועצת העיר (חלקם טענו שלא ראוי שבניין העירייה יכיל בניין קולנוע), הוחלט ב-1951 להמשיך עם התוכנית, אולם בשל עיכובים שונים החליטה חברת פוקס לוותר על שיתוף הפעולה, ובמגרש הוצבה בשנת 1956 מנורת הכנסת מעשה ידי הפסל בנו אלקן.

ראש עיריית ירושלים, מרדכי איש שלום, בחן חלופות נוספות לבניין עירייה מרכזי, בין היתר במקום בו היה בית החולים עזרת נשים (מול בנייני האומה), וכן בסמוך לשכונת שערי חסד (המקום בו נבנו מגדלי וולפסון). מועצת העירייה התנגדה לבניית בניין עירייה בכניסה לעיר (ולכן דחתה מאוחר יותר גם תוכנית להקמת בניין העירייה בשדרות הרצל, למול בניין בנק ישראל).

לבסוף החליטה העירייה להקים את בניין העירייה החדש במגרש בין רחוב המלך ג'ורג' וגן העצמאות. ועדה שבראשה עמד המהנדס שלמה גור הוקמה בשנת 1962 וזו המליצה על הקמת בניין העירייה ברחוב המלך ג'ורג' והציעה שהבניין יכלול כיכר עירייה לטקסים עירוניים, וחדר מועצה ממנו ניתן יהיה לראות את נוף העיר ירושלים.

האדריכל יוסף קלרוין תמך אף הוא בהקמת בניין העירייה במקום האמור בסמוך לגן העצמאות בשל הנוף הנשקף ממגרש זה (נוף העיר העתיקה) ושטחי גן העצמאות הפתוחים מצדו האחד של המגרש.

תוכנית מנספלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין מלון פלאזה - כך הייתה נראית עיריית ירושלים אילו הייתה מתקבלת תוכנית מנספלד
בניין אביחיל - צפוי היה להיהרס בעקבות תוכנית כהנא

ביולי 1964 הכריזה העירייה על תחרות אדריכלים פומבית לתכנון בניין העירייה. שופטי התחרות היו ראש העירייה מרדכי איש שלום, חברי מועצה של העירייה (חיים מרינוב, אקסלרוד ויעקובי) האדריכלים אבא אלחנני, ויקובר, יסקי, ושרון, האדריכל האיטלקי ארנסטו רוג'רס ומהנדס העיר יפה. הפרס הראשון בתחרות עמד על 15,000 לירות ישראליות.

במסגרת התחרות הוצעו 52 הצעות, ותוכנית הפרופסור אלפרד מנספלד מחיפה זכתה במקום הראשון. תוכנית נוספת של מנספלד זכתה במקום השני.

עם בחירתו של טדי קולק לראש העיר בשנת 1965 החליט קולק שלא להקים את בניין העירייה במיקום זה. לימים הוקם במקום מבנה רב-קומות בהתאם לתוכנית מנספלד השנייה - הוא בניין מלון פלאזה.

תוכנית כהנא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ביטול תוכנית מנספלד לבניית בניין העירייה ברחוב המלך ג'ורג', הכין בשנים 1966 - 1967 האדריכל אריה כהנא, שעבד במחלקה לתכנון העיר בעיירת ירושלים, תוכנית לבניית בניין עירייה צפונית לגן דניאל ובסמוך למגרש הרוסים. התוכנית התפרסמה באפריל 1967 וכללה שני שלבים - ובמסגרתה, בשלב הראשון הוצע לשפץ את בניין החברה התנ"כית, בית ברגהיים, בניין הזואולוגיה ובניין סיטון ולהרוס את בניין הבייגלמאכער, וזאת על מנת לרכז את מבני העירייה בבניינים אלה במקום שיהיו פזורים ברחבי העיר.

בהמשך, בשלב השני של התוכנית, הוצע להרוס את בניין הזואולוגיה, בית סיטון, בניין אביחיל, בניין הקונסוליה הרוסית והיכל הגבורה ולבנות במקום מבנה מודרני ורחבה גדולה. התוכנית יצאה מנקודת הנחה ששימור בניינים היסטוריים במרכזה של הבירה מיותר לאור שוויים הרב של המגרשים, ולדברי התוכנית "אין להגזים בהתחשבות בסנטימנטים של ותיקי ירושלים, במיוחד לנוכח בניינים בעלי ערך אמנותי מוגבל כמו חלק ממבני מגרש הרוסים והבניינים הארמניים"[5].

בדיעבד, חלקים מהתוכנית התקבלו, אולם ההשקפות המודרניות של שימור בניינים היסטוריים הביאו לכך שרק חלקה הראשון של התוכנית בוצע לבסוף.

תוכנית השמשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר איחוד שני חלקי העיר ירושלים בשנת 1967, הוכנה תוכנית אב על ידי ציון השמשוני, יוסף שביד ואביה השמשוני בשנת 1968. במסגרת תוכנית זו הוצע להקים שני מוקדי שלטון בירושלים - מוקד שלטון ארצי בגבעת רם ומוקד שלטון מוניציפלי במגרש הרוסים. אזור מגרש הרוסים נבחר לאחר בחינת מספר חלופות, ובהן השטח למול שער שכם. במסגרת התוכנית הוצע לרכז במגרש הרוסים את כל משרדי העירייה, וזאת על מנת שהמרכז המוניציפלי יוכל לקשר בין שני חלקי העיר המאוחדת, ויהיה בקרבת אזורי העסקים העיקריים של העיר (הרחובות יפו, בן יהודה והמלך ג'ורג'). שיקול נוסף היה העובדה שמרבית השטח במגרש הרוסים היה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל.

גם במסגרת התוכנית שהוכנה על בסיס תוכנית האב הוצע בשנת 1970 להרוס את בניין אביחיל, בניין הקונסוליה הרוסית והיכל הגבורה (וכן את מבנה השער הרוסי של מגרש הרוסים), אולם הוצע לשמר את בניין החברה התנ"כית, בניין עיריית ירושלים ההיסטורי, בניין הזואולוגיה וגן דניאל. בין השיקולים שנשקלו בהחלטה להקים במקום את קריית העירייה היו העובדה שהחל מתקופת המנדט הבריטי היה אזור מגרש הרוסים ורחוב יפו אזור שלטוני (בו נבנו בניין בנק לאומי, בניין הדואר המרכזי, בניין עיריית ירושלים ההיסטורי ובניין ג'נרלי), כמו כן, באותה עת שכנו במגרש הרוסים המפקדה של משטרת ישראל ובית המשפט העליון.

תוכניות מנספלד 1972 - 1975[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה של האדריכל היפני קנזו טנגה אשר השפיע על תוכנית מנספלד

בעקבות תוכנית השמשוני, התבקש האדריכל אלפרד מנספלד להכין תוכנית ספציפית לקריית העירייה. בין השנים 1972 - 1975 הגיש פרופסור מנספלד לעירייה שבע תוכניות חליפיות, כאשר האחרונה שבהן הוגשה לאישור ועדת התכנון האזורית.

אלפרד מנספלד הציע הקמת מבנה מודולרי (הדומה למבנה מוזיאון ישראל במודולריות שלו, וכן דומה למבנה שתוכנן על ידי האדריכל היפני קנזו טנגה בטוקיו ומתחם נוסף שתכנן טנגה בעיר קופו). מנספלד הציע להקים מספר רב של מבנים ריבועיים מקושרים, שכל אחד מהם בגודל של 66 על 66 מטרים ושטחם הכולל 144,000 מ"ר (אף שהתבקש לתכנן מבנה בגודל 80,000 מ"ר). התוכנית כללה שני מגדלים שנועדו לשמש כמבנים מוניציפליים (האחד, מגדל שאורכו 100 מטרים, רוחבו 14 מטרים, וגובהו 20 קומות; והשני, זהה באורכו וברוחבו, אולם בגובה 16 קומות בלבד), רחבה גדולה בין שני המבנים עבור כיכר עירונית, בניין נפרד למועצת העירייה, וכן בנייני מסחר נוספים. מנספלד הציע להקים מספר גושי בניינים, ולא בניין אחד לגובה, וזאת על מנת ליצור אזור קוהרנטי ואחיד במראהו.

רבים התנגדו לתוכניתו של מנספלד בטענה שזו אינה מתאימה לאופי ההיסטורי של מגרש הרוסים מחד, ולאופי המנדטורי של רחוב יפו הסמוך מאידך, וכי ההנחה שהמבנים ייבנו לאורך השנים בצורה אחידה אינה מציאותית בשל קשיים תקציביים, ולבסוף יוותר רק חלק קטן מהמבנים והאפקט האחיד שתוכנן לאזור לא ייבנה. בעקבות הביקורת, הגיש מנספלד תוכנית נוספת, בשטח של 80,000 מ"ר (כפי שהתבקש לעשות מלכתחילה), במסגרתה הוקטנו המגדלים והוצעו פחות מבנים. במסגרת התוכנית המצומצמת הוצע להקים בניין בצורת האות ר ששטחו 40,000 מ"ר שישמש את העירייה, כאשר במקום המפגש בין שני צלעות המבנה יבנה מגדל בגובה 14 קומות בו תהיה מועצת העיר. מבנה זה צפוי היה להיבנות במקום בו בנוי כיום בניין מועצת עיריית ירושלים, בניין המשרדים החדש (שנמצא דרומית מערבית לכיכר ספרא) ובניין אביחיל (שאמור היה להיהרס). חלקו השני של המתחם צפוי היה להיבנות צפונה לבניין העירייה, במקום בו נמצאים מבני מגרש הרוסים (אשר, למעט מבנה הכנסייה הרוסית, היו צפויים להיהרס).

צוות העירייה התנגד לבניית מגדל שגובהו 14 קומות, ודרש הקמת מגדל בגובה שלא יעלה על 8 קומות (גובהם של יתר המבנים עמד על 6 קומות). מנספלד הציע כי המגדל יהיה מגדל תצפית צר שגובהו 120 מטרים, קוטרו 9 מטרים ובראשו מסעדה, ואף הצעה זו נדחתה מחשש שהדבר יוביל לבניית מגדלים נוספים בעיר, אולם הוסכם כי מגדל בגובה 60 מטרים (בדומה למגדל בניין ימק"א הסמוך) אפשרי במסגרת המגבלות התכנוניות.

תוכניתו של מנספלד מיקמה את בנייני העירייה דרומית לכנסייה רוסית ואת הבניינים המסחריים צפונית לכנסייה, ולכן הייתה הכנסייה הרוסית במרכז כיכר העיר, דבר שעורר התנגדות בקרב ועדות התכנון, שלא רצו אלמנט נוצרי במרכז הכיכר הראשית של העירייה. התוכנית כללה הריסת בניין אכסניית הנשים הרוסית אולם בשל חשיבותו ההיסטורית של המבנה המשמש כמוזיאון אסירי המחתרות הופעל לחץ פוליטי רב, ולאחר עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 פנה ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לראש העיר טדי קולק וביקש ממנו לבטל את התוכניות להרוס את המבנה ולא לבנות בסמוך אליו, אלא לייעד את כל אזור המבנה כאזור היסטורי. טדי קולק נענה לבקשה, והוחלט שלא לבנות את המתחם במגרש הרוסים, אלא דרומית לו.

תוכנית ניב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הלחץ הפוליטי והציבורי נגד תוכנית מנספלד, פנה בשנת 1979 טדי קולק למהנדס העיר, האדריכל אמנון ניב וביקש כי יגבש תוכנית חדשה, אשר לא תפגע בבניינים ההיסטוריים שבאזור מגרש הרוסים. ניב, יחד עם האדריכלים יוסף בלום ואיילה ליפשיץ, הכין תוכנית שהוגשה לעירייה בשנת 1983. במסגרת תוכנית זו הוצע להקים קריית עירייה תוך שימור בניין עיריית ירושלים ההיסטורי, בניין החברה התנ"כית, בית ברגהיים, בניין הזואולוגיה, בניין אביחיל, בניין הקונסוליה הרוסית, בית סיטון והבניינים הארמניים לאורך רחוב יפו, אולם להרוס את בניין הבייגלמאכער, ובמקומו, הציעה התוכנית, לבנות בניין משרדים חדש שגובהו יהיה 4 קומות ושטחו 17,000 מ"ר עבור משרדי העירייה. על פי התוכנית הוצע למקם את מועצת העירייה בבניין העירייה ההיסטורי, בו תיבנה קומה נוספת עבור אולם המועצה.

מספר גורמים התנגדו לתוכנית ניב, ובהם החברה להגנת הטבע והמועצה לישראל יפה. טדי קולק עצמו התנגד לבניית קומה נוספת לבניין העירייה ההיסטורי, ולחזית הזכוכית שתוכננה לאולם המועצה (קולק התנגד לחזית זכוכית שתפנה לעיר העתיקה). מתנגדי התוכנית התנגדו בעיקר להצעה שבנייני העירייה יהיו מצופים זכוכית, ופחות לגודלם הצנוע ומיקומם של הבניינים, ולבסוף התקבלה התוכנית במספר שינויים.

הקמת קריית העירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקה הדרומי של קריית העירייה של ירושלים
הבניינים הארמנים בניין הבייגלמאכער בניין החברה התנ"כית הבניין ההיסטורי בית ברגהיים בית ברגהיים קריית עיריית ירושלים כיכר ספרא רחוב יפו גן דניאל בניין הזואולוגיהMunicipalBuildingsP4190048 L.jpg
אודות התמונה
כיכרות:

כיכר ספרא | גן דניאל

מבנים היסטוריים:

בניין עיריית ירושלים ההיסטורי | בניין הזואולוגיה | בית ברגהיים
בניין החברה התנ"כית | בניין הבייגלמאכער

לאחר אישור תוכנית ניב, החלה העירייה, בשנת 1985 בהליכי בחירת היזם שיבנה את הפרויקט. החברה הקנדית "רון הנדסה" נבחרה בשנת 1986 כיזם הפרויקט, ובשנת 1988 נחתם הסכם לפיו החברה תספק מימון עבור הפרויקט בסך של 30,000,000 דולרים אמריקאיים אשר יינתנו כהלוואה לשלושים שנה.

ב-23 ביוני 1988 (ח' בתמוז ה'תשמ"ח) נערך טקס הנחת אבן הפינה להקמת קריית העירייה בנוכחות נשיא המדינה חיים הרצוג ורעייתו אורה, ממלא מקום ראש הממשלה שמעון פרס, השר יצחק חיים פרץ, הרב הראשי של ירושלים יצחק קוליץ והיזמים דב ואדוארד רייכמן.

החלטות בדבר הריסה ושימור של מבנים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1988 התבקש האדריכל דוד קרויאנקר להכין סקר מפורט של מבני מגרש הרוסים ואתר הבנייה, על מנת לסקור את המבנים בעלי ערך ארכיטקטוני או ערך היסטורי הראויים לשימור (וזאת על פי עקרונות תוכנית ניב, אך ללא קשר להמלצותיה). קרויאנקר המליץ לשמר שני בניינים אשר במסגרת תוכנית ניב הוחלט להרסם: בניין הבייגלמאכער בסמטת יוחנן מגוש חלב ובניין אביחיל. לעומת זאת, הסקר המליץ על הריסת בית סיטון אשר במסגרת תוכנית ניב נועד דווקא לשימור. בין היתר, המליץ קרויאנקר לבנות קומה נוספת לבניין עיריית ירושלים ההיסטורי (שכן קומה זו הייתה מתוכננת על ידי קליפורד הולידיי ולא נבנתה מחוסר תקציב) - הצעה זו לא נתקבלה. כמו כן קרויאנקר המליץ לשמר את מבנה השער הדרומי של מגרש הרוסים, שתוכנן על ידי האדריכל אלקסי פרנג'יה בשנת 1890, תוך העתקתו למיקום צפוני יותר (אחרת היה השער באמצע כיכר ספרא). המלצה זו התקבלה.

הכנת תוכניות אדריכליות מפורטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת היזמות רון החליטה באוגוסט 1988 לבחור באדריכל הקנדי ג'ק דיאמונד לתכנן את מבני קריית העירייה החדשים, אולם לבסוף הוחלט כי מספר אדריכלים יתכננו את המבנים - תכנון בניין מועצת העיר הועבר למשרד האדריכלים של האדריכלים אמיר קלוקר, עופר קלוקר ורנדי אפשטיין (שזכו בתחרות לתכנון בניין בית המשפט העליון בפרס שני), והתוכניות לשיקום ושחזור המבנים האחרים בכיכר העוברו לידי משרדי האדריכלים של פיטר בוגוד, יוניס פיגרדו ואסתר ניב (שתיכננו את שיקום הקארדו שברובע היהודי), ומשרדם של נחום מלצר וגיא איגרא (שתיכננו את שיקום שכונת נחלת שבעה).

משרד בוגוד הציע תוכנית בה משרדי העירייה יעמדו בזווית של 45 מעלות לכיכר, וכן שני צירים למעבר בכיכרות (האחת מהם חוצה את בניין הביילגמאכער), ואילו משרד מלצר-איגרא הציע תוכנית בצורת האות "ר" לבנייני העירייה, סביב כיכר העיר, וכן הציע בניית מגדל בחזית בניין העירייה ההיסטורי. משרד קלוקר- אפשטיין הציע בניין אחד מארך במזרח הכיכר. משרד דיאמונט הציע תוכנית הבונה שני גושים של בניינים - האחד מצפון לכיכר, והאחר מדרום לו, כאשר במרכז הקומפלקס תיבנה כיכר בגודל 4,000 מ"ר (50 מטרים על 80 מטרים).

התוכניות השונות הוצגו לצוות ועדת ההיגוי ב-29 בנובמבר 1988 ובפני ראש העיר טדי קולק ב-2 בדצמבר 1988. ב-19 בינואר 1989 הוצגו התוכניות לציבור הרחב. היתרי הבנייה התקבלו בפברואר 1990 לאחר שהתוכניות עברו מספר שינויים בשל ביקורת ציבורית על היבטים שונים של הפרויקט. תוכניתו של דיאמנט זכתה בפרס שהוענק לו על ידי בטאון האדריכלים הקנדי ("The Canadian Architect Magazine") בשל "השילוב בין הישן והחדש בצורה אורגנית, ותכנון מבנים מודרניים תוך התאמתם לעולם הצורות הירושלמי ללא קלישאות".

פינוי השטח והחפירות הארכאולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנת השטח להקמת קריית העירייה החלה בספטמבר 1988. לפני תחילת העבודות נערכו באתר קידוחי עומק על מנת למפות את השטח ואת החפירות והחציבות הנדרשות. במסגרת קידוחים אלה התגלה שפני הסלע הטבעי מצויים בין מטר אחר למטר ומחצה מתחת לפני הכיכר - דבר שהבהיר כי לא יידרשו חפירות ארכאולוגית נרחבות מאחר שפני השטח קרובים לסלע הטבעי. המתכננים חששו כי במקום יתגלו שרידיה של החומה השלישית שבנה המלך אגריפס הראשון בשנים 41-44 לספירה, אולם שרידי החומה לא התגלו.

בחפירות ההצלה שנערכו במקום על ידי הארכאולוגים דן בהט ואהרון מאיר התגלו שרידי מבנה מהתקופה הצלבנית. ככל הנראה היו אלה שרידיו של בית מצורעים ומנזר על שם אלעזר הקדוש (לזרוס). מבנים אשר היו ידועים ממפות מתקופת ימי הביניים באזור זה ולא נתגלו קודם לחפירות אלה. עוד נתגלו במקום שרידים של ח'אן שנבנה על ידי הסולטאן הממלוכי ביברס. מרבית האבנים של מבנים אלה נלקחו לשימוש חוזר בעת בניית מגרש הרוסים ולכן לא נותרו שרידים רבים מהמבנים.

עוד התגלו באתר ידית של קנקן מתקופת המלך חזקיהו, מהמאה השמינית לפנה"ס עליה כתוב "למלך שוכה", ידית של כלי חרס מהמאות התשיעית או השמינית לפנה"ס שיובא לארץ ישראל מקפריסין (ממצא נדיר בירושלים), וכן ידית של קנקן מהתקופה ההלניסטית ועליה הכיתוב "יהד" - ככל הנראה מדובר בקנקן שנחתם בחותמת רשמית של המדינה החשמונאית.

הריסת בית סיטון, בניין הבייגלמאכער ופינוי שער מגרש הרוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין הבייגלמאכער נהרס ברובו בראשית שנת 1991 ובמקום בוצעה חפירת הצלה ארכאולוגית על ידי הארכאולוגים אלון זהבי ובביאנה איטונים. במקום התגלו שרידים נוספים של בית החולים על שם לזרוס שהתגלו על ידי דן בהט ואהרון מאיר. ככל הנראה, בעת בניית בניין הבייגלמאכער, בשל הקירבה לפני הסלע הטבעי, נהרסו כל השרידים הארכאולוגיים במקום.

בהתאם להחלטה להרוס את בית סיטון, ועל אף התנגדויות החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, נהרס המבנה בלילה שבין ה-21 בספטמבר וה-22 בספטמבר 1989 על ידי חברת הלויים, על מנת לפנות מקום לכיכר המתוכננת. כל אבן ואבן מאבני שער מגרש הרוסים שהוחלט לשמרו מוספרו, שני מבני השומרים משני צידי השער נהרסו בשנת 1989 ואבני השער הועברו לאכסנה. במאי 1992 נבנה השער מחדש, בלא מבני המשמר, בין בניין מועצת העירייה החדש ובין בניין אביחיל.

הקמת החניונים התת-קרקעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמודי הבטון סותתו על מנת להיראות כעמודי אבן
הפרגולה והכיכר

עבודות חפירת החניונים החלה עוד לפני קבלת היתר הבנייה לבנייני העירייה. החפירה החלה במרץ 1989 ונמשכה כשנה. במסגרתה הוצאו כ-150,000 קוב אדמה וסלעים. הבניינים בשולי אתר החפירה (בניין הזואולוגיה, בית ברגהיים האחורי ובניין אביחיל) חוזקו באמצעות עמודי בטון ופלדה וכלונסאות פלדה הוכנסו אל מבנה הסלע שמתחת לבניינים. החפירה בוצעה על ידי חברת "הלויים" בפיקוח חברת "רון הנדסה".

עמודי חניון המבנה, שעומקו חמש קומות תת-קרקעיות, נוצקו בתוך תבניות פלדה שיוצרו על ידי חברת "שבא" הבאר-שבעית. בין כל זוג עמודים הונחו קורות בטון טרומיות (שנבנו באתר אחר) שאורכן 8.1 מטרים ומשקלן 5 טונות. על הקורות הונחו פלטפורמות התקרה העשויות בטון דרוך (pre stressed concrete). במקביל לבניית החניון החלה בספטמבר 1990 בניית המקלטים בבניין המשרדים המשני של העירייה (הבניין שנמצא דרומית מזרחית לכיכר). המבנים התת-קרקעיים הושלמו עד סוף ספטמבר 1990, וזאת על אף הקשיים להביא פועלים מהשטחים בשל האינתיפאדה הראשונה. עמודי הבטון שנוצקו סותתו על מנת להיראות כעמודי אבן בשטחים שמעל הקרקע.

הקמת הבניינים שמעל פני הכיכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלד בניין מועצת העיר הוקם תוך 19 חודשים. המבנה נבנה על ידי הקמת רשת עמודי בטון עגולים בקוטר של 60 ס"מ לכל עמוד; כותרות העמודים הן בגודל 90 ס"מ על 90 ס"מ. העמודים ניצקו במרווחים קבועים של 8.1 מטרים בין עמוד לעמוד, וביניהם הונחו קורות של בטון דרוך שהוכנו קודם לכן. על הקורות הונחו לוחות טרומיים של בטון דרוך, שצופו בשיכבת בטון שחיזקה את הלוחות. שטח משטחי הלוחות הכולל בבניינים הוא כ-30,000 מ"ר.

באוגוסט 1991 החלו לבנות את קירות האבן החיצוניים של המבנים, והאדריכל דיאמונד ביקר במקום ווידא אישית שגוון האבנים יהיה אחיד (ואף דרש מהקבלנים לבנות שוב ושוב חלקים מהקירות שהגוון שלהם לא היה אחיד). כיפת מועצת העירייה הוקמה במרץ 1992. ראשית נבנתה שבכת המתכת שקוטרה 16 מטרים, ולאחר מכן צופתה הכיפה בלוחות דיקט, ואלה כוסו בלוחות בידוד וצופו לוחות נירוסטה. אף על פי שמלחמת המפרץ שהתחוללה בין ה-16 בינואר וה-28 בפברואר 1991 וכן שלג כבד בשנת 1992 האטו את עבודות הבנייה, ב-24 במרץ 1992 הושלמה בניית שלד הבניין.

ביולי 1992 פורקה החזית המערבית של בניין הביגלמאכער (שנועדה לשימור), ונבנה, במקומו של המבנה הישן, מבנה חדש שגובהו שלוש קומות ובמרכזו מעבר. חזית המבנה הישן שולבה במבנה החדש. הרחבה המרכזית נבנתה בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1992. הרחבה חופתה בשתי וערב של אבני גרניט בגדלים שונים ובצבעים שונים - 27% משטחי הרחבה באבני גרניט אדומה שהובאו מבברזיל. כ-36% משטחי הרחבה באבני גרניט אדומות שהובאו מהודו וכ-36% נוספים באבני גרניט בצבע צהוב-אפור שהובאו מברזיל. האבנים נחתכו במפעל באיטליה והריצוף בוצע בפועל על ידי אומני ריצוף איטלקיים.

מבנה הכיכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכרות ציבוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניתו של דיאמונד הייתה היחידה מבין התוכניות המוזכרות לעיל שלא כללה מבנה בצדה המזרחי של הכיכר. דיאמונד ציין כי רצה לחבר בין מערב העיר ומזרחה, ולאפשר תצפית נוף לעבר הר הצופים ולכן הפריד בין שני בנייני העירייה (האחד נמצא דרומית מזרחית לכיכר, והאחר צפונית לכיכר). חשיבות הכיכר בפרויקט הייתה רבה. בהיעדר כיכר עירונית מרכזית בירושלים, הושם דגש רב על בניית כיכר גדולה שתאפשר כנסים עירוניים והפגנות. תוכנית דיאמונד יצרה, בנוסף לכיכר המרכזית, כיכר נוספת בעלת צורה משולשת (מאחורי בניין הזואולוגיה) אשר מהווה השלמה ניגודית, למעשה, לגן דניאל.

הרצון להקים כיכר טקסית ממלכתית קבע את אופייה של הכיכר ואת היעדר הפעילות המסחרית בה - לאורכה של הכיכר אין חנויות או אלמנטים מסחריים (בניגוד לשטחים הציבוריים האחרים בפרויקט - לאורך גן דניאל או הכיכר המשולשת הקטנה יותר). בחזית הכיכר נבנתה רחבת דקלים המהווה כניסה רשמית למתחם קריית העירייה.

על מנת למנוע נתק תכנוני בין שני בנייני העירייה הוצע לבנות במה פתוחה מוגבהת, שתהיה מעין "מסגרת" לנוף הנשקף מהכיכר, ו"תקשר" בין שני בנייני העירייה. על פי התכנון, נועדה הרחבה לכנסים שבהם יוכלו להשתתף בין 7,000 ל-12,000 אנשים.

הפרגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הפרגולה
הבמה

מבנה הפרגולה שתוכננה להפריד בין החצר הדרומית המשולשת לבין הכיכר אמור היה להיבנות מאבן. עמודי הפרגולה תוכננו להית בצורה האופיינית למבנים הצלבניים שנבנו בירושלים בתקופה הצלבנית. עמודים אלה נועדו לתמוך בתקרת הפרגולה בה הונחו אדניות צמחים. בדיקה שנערכה הראתה כי יהיה קושי רב לסתת עמודי אבן בצורה הנדרשת, ולכן הוחלט ליצוק את העמודים בבטון ולסתת את העמודים על מנת שיידמו לעמודי אבן מסותתת.

מבנה הבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבמה בכיכר, שנבנתה על מנת לאפשר קיום טקסים ומופיעים בכיכר, נבנתה על פי תכנון של האדריכל דיאמונד שרצה להפריד בין שני בנייני העירייה מחד, על מנת לאפשר קו אווירי פתוח רציף בין מערב העיר למזרחה מחד, ולחבר בין שני המבנים מאידך באמצעות מבנה שיקשר ביניהם. מבנה הבמה נבנה כמסגרת תמונה, שארבעה עמודי פלדה מחזיקים את גג הבטון שלה. עמודי הפלדה צופו אבן ויוצרים מסגרת אבן.

במרכז חיפוי האבן, בכל עמוד ועמוד, ישנה שבכת מושרביה, המזכירה את השבכות המצלות על בניין מועצת העיר. מתחת לבמה נבנו חדרי הלבשה.

אלמנטים עיצוביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצידה הדרומי של הרחבה נבנה שטח מוצל המפריד בין הרחבה הרשמית לרחבה המשולשת הדרומית לה. שטח מוצל זה מקורה בפרגולה שגובהה 7 מטרים. הפרגולה מובילה לעבר כניסת המבנה, ומתחברת לאמת המים שנבנתה לאורך גן העיר ומפרידה בין סמטת יוחנן מגוש חלב לבין גן העיר. שני האלמנטים נפגשים בבורג ארכימדס. מבנים אלה נבנו על אף התנגדותם של החברה להגנת הטבע להריסת חומת גן דניאל ולשינוי אופיו. בחזית בניין העירייה הראשי נבנו צלונים בסגנון שבכת מושרביה מוסלמית. הוצעה הצעה לפיה דגם השבכה יהיה בנוי בצורת מגיני דוד, אולם לבסוף הוחלט לבחור בצורה נייטרלית שלא תעורר חילוקי דעות על בסיס דתי.

הצעות שנדחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעות שונות להוסיף אלמנטים עיצוביים לכיכר נדחו על ידי ועדות ההיגוי או על ידי העירייה. בין היתר הוצעו:

  • שעון שמש בחזית בניין מועצת העירייה החדש.
  • מגדל תקשורת בבניין העירייה הדרום מזרחי (לבסוף הוצבה אנטנת תקשורת צרה).
  • פסיפס של מפה עתיקה של ירושלים במרכז הכיכר.
  • מגדל ייצוגי בחזית בניין העירייה ההיסטורי.
  • הקמת קומה שנייה לבניין הקונסוליה הרוסית.
  • הקמת קומה שלישית לבניין העירייה ההיסטורי.
  • גשר מעל כיכר צה"ל.

הצעות אלה נדחו הן מסיבות פוליטיות (התנגדותה של רוסיה לשינויים שונים במבנים שבבעלות הכנסייה הרוסית והתנגדות של לוחמי המחתרות לשינויים באזור מוזיאון אסירי המחתרות) וכן בשל חילוקי דעות רבים בין הגופים התכנוניים, גופי שימור, ורשויות העירייה.

כך, למשל, הוחלט שלא לבנות בית כנסת במתחם כיכר העיר, מחשש שבני הדתות האחרות יבקשו להקים מבני תפילה נוספים בבנייני העירייה. ההצעה לרצף את הכיכר באבן ירושלמית נדחתה בשל חולשתה של אבן זו, ולכן נבחרה אבן הגרניט החזקה יותר. ההחלטה שלא לבנות מגדלים במסגרת הכיכר (על אף הצורך להקים אנטנות תקשורת גבוהות אשר היו מוסוות על ידי הקמת מגדל) מקורה בחשש ממאבק ציבורי של גופי שמירת הטבע והסביבה שיתנגדו להקמת מגדל קרוב לחומות העיר העתיקה, ומחשש שמאבק זה יוביל לכישלון הפרויקט כולו. הצעות לשינוי כיכר צה"ל או בניין העירייה ההיסטורי נדחו בשל וטו מוחלט שהטיל עליהן ראש העיר טדי קולק שהתנגד לכל שינוי בבניין ההיסטורי.

מימון הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער מגרש הרוסים. מבט מדרום לצפון

עלות הפרויקט שהוערכה בשנת 1987 בכ-69 מיליון דולרים, הייתה לבסוף 99 מיליון דולרים בשנת 1991. התקציב התבסס על הלוואות שנלקחו ממספר בנקים, מימוש נכסי העירייה בהיקף של 30 מיליון דולרים, ותרומה של אדמונד ספרא בהיקף של 10 מיליון דולרים. ההבדל בין התקציב המתוכנן המקורי לתקציב הסופי נבע מההבדלים בין תוכנית ניב לתוכנית דיאמונד[6]:

תוכנית ניב (תקציב מקורי) תוכנית דיאמונד (תקציב סופי)
שטחי משרדים 44,500 מ"ר 52,500 מ"ר
חניונים 20,000 מ"ר 27,000 מ"ר
סה"כ 64,500 מ"ר 80,000 מ"ר

כמו כן, שינויים בשיעור המע"מ ועלויות במחירי חומרי הבנייה הביאו לייקורו של הפרויקט.

ייחודה האדריכלי של קריית העירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריות - סמל העיר ירושלים, בכניסה לקריית העירייה, בין רחבת הדקלים לכיכר ספרא

לאחר כ-50 שנות תכנון, בשנת 1993, הוקמה לבסוף קריית העירייה במרחק לא רב מבניין העירייה ההיסטורי. מיקומה של הקרייה במרכז העיר, במקום בו היה המרכז השלטוני שלה בתקופת המנדט הבריטי - מקום המנסה להוות גורם מאחד בין שני חלקי העיר המפורדים מבחינה דמוגרפית וגאופוליטית, מהווה סגירת מעגל היסטורית, מאחר שמיקום זה נבחר על ידי הבריטים להקמת בניין העירייה בשל מרכזיותו, ומסיבות דומות. ייחודה של קריית העירייה הוא ביכולת לשלב בין בניינים היסטוריים רבים, והתאמתם למבנים המודרניים, תוך הרס מועט יחסית של מבנים היסטוריים (למעשה רק בית סיטון נהרס; החלקים בעלי החשיבות של בניין הבייגלמאכער שומרו).

בכיכר מצוי ערב רב של סגנונות אדריכליים: ארמניים, בריטיים (הסגנון הבינלאומי ואר דקו, בנייה רוסית ובנייה מוסלמית), והבנייניים החדשים שתוכננו בשלהי המאה ה-20 מצליחים להשתלב בבניינים שתוכננו מאה שנים קודם לכן מבלי להאפיל עליהם, ותוך הצלחה ביצירת הדר ממלכתי רשמי. השילוב בין שטחים ציבוריים גדולים לבין שטחים מסחריים נעשה תוך הפרדה עדינה בין המשטחים (באמצעות בניית פרגולת ירק המפרידה בין החלקים המסחריים של הרחבות לבין הרחבה הממלכתית), וכן נעשית הפרדה בין שטחי מנוחה לשטחי המסחר באמצעות בניית אמת מים המפרידה בין גן דניאל לבין סמטת יוחנן מגוש חלב.

התוכנית יצרה שלוש כיכרות ציבוריות, כל אחת בעלת אופי שונה, והצליחה לשלב את הצורות האדריכליות המסורתיות של ירושלים לבנייה המודרנית. שימור המבנים ההיסטוריים הצליח לאזן בין רגישויות פוליטיות, דתיות והיסטוריות במתחם בעל היסטוריה תרבותית ארוכה, וסיום עבודות הבנייה מעיד על הצלחת האיזון בין הגורמים הפוליטיים והדתיים השונים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רות קרק, פעילות עיריית ירושלים בסוף בתקופה העות'מאנית, קתדרה 6, דצמבר 1977, עמ' 74.
  2. ^ שם, בעמ' 82.
  3. ^ קרויאנקר, סיפור קריית עיריית ירושלים בעמ' 20.
  4. ^ ‏משה חננאל, הירושלמים - מסע בספר הטלפון המנדטורי 1946‏, ירושלים 2007, עמוד 352
  5. ^ קרויאנקר, סיפור קריית עיריית ירושלים, עמ' 59.
  6. ^ קרויאנקר, סיפור קריית עיריית ירושלים, עמ' 398.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg