יציאת מצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היסטוריה של עם ישראל

יציאת מצרים הוא אירוע מרכזי המתואר בספר שמות בתורה, על פיו בני ישראל ששימשו כעבדי המצרים הצליחו לברוח בהנהגת משה למדבר ומשם לארץ ישראל. חג הפסח נחגג ביהדות לזכר אירוע זה, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים. ברם, אין כל עדות ארכאולוגית המאששת בוודאות את קיומה של יציאת מצרים בזמן ובדרך שהיא מתוארת בתנ"ך.

סיפור יציאת מצרים מהווה את אחת מאבני היסוד של האמונה היהודית, והוא אומץ גם על ידי האיסלאם והנצרות.

[עריכה] תיאור יציאת מצרים לפי התנ"ך

קיימות שיטות שונות לגבי זיהויים של המקומות ותיאור המסלול, ובפרט מיקומו של הר סיני ומקום חציית ים סוף. בחרנו כאן שרירותית באחת מהן על מנת שלא לסבך את הלומד עם מפה המשלבת שיטות שונות (למשל כמו זו). כדאי לבחון את המפה במקביל לפסוקי פרשת מסעי.

בני ישראל שירדו למצרים בגלל הרעב בארץ כנען, הפכו להיות משועבדים לעם המצרי ועונו תחת ידיו. הם נוצלו לצורך בניית ערי מסכנות ואסמי תבואה. בשלב מתקדם, המצרים חששו מהריבוי הטבעי הגדול של העברים, והחלו להמית את הבנים הזכרים בשעת לידתם, או אז עם ישראל החל לצעוק אל האלוהים.

בעיצומו של שעבוד קשה זה, נולד משה, הגואל, שגדל בארמון פרעה לאחר שאמו נטשה אותו על היאור בתיבת גומא קטנה, עקב הגזרה להמית כל בן עברי, אך הוא נמצא על ידי בת פרעה שהסכימה לגדל אותו. לאחר שהציל עבד עברי מיד נוגש מצרי על ידי הריגתו של האחרון, ברח למדין ומשם הלך למדבר שם התגלה אליו האלוהים בסנה בוער וציווה עליו לגאול את ישראל. משה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה ודרש ממנו "שלח את עמי" אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוהים באמצעות מופתים שונים שניתנו לו על ידי האל במדבר: מטה הרועים שלו הפך לנחש ובלע את הנחשים ששלחו חרטומי מצרים. תשע מכות שניחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשחרר את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לשחרורם של בני ישראל.

בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד אש ועמוד ענן נסיים ליוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נבקע הים והם עברו בתוכו; המים חזרו ושטפו את צבא מצרים שרדף אחריהם והטביעוהו.

לאחר מכן, הובילם משה אל הר סיני ושם ניתנה להם התורה. אך בזמן ששהה משה על ההר בני ישראל חטאו ובנו עגל זהב וערכו חגיגות פולחניות לכבודו. העם נענש קשות ומשה עלה להר שנית לכתוב את התורה מפי האל. בפעם השנייה, קיבלו בני ישראל את התורה ועשרת הדברות באצילות. לזכר מעמד זה נחגג חג מתן תורה. לאחר מכן הם הלכו ארבעים שנה במדבר (כעונש על חטא המרגלים), אכלו מן ושליו, עד הכניסה לארץ כנען. היחידים מדור קבלת התורה שזכו להיכנס לארץ ישראל הנם המרגלים שדיברו טובה על ארץ ישראל - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטא ההכאה בסלע למען יצאו ממנו מים, אך תלמידו, יהושע בן נון, הוביל את בני ישראל אל מעבר הירדן והנהיג את ההתנחלות בארץ כנען היא ארץ ישראל.

[עריכה] תארוך היציאה במסורת היהודית

במקרא נאמר: "ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצרים, שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות י"ב מ). לפי זה, יצאו בני ישראל ממצרים 430 שנה לאחר ירידתם. אולם, בסתירה לכך כתוב שקהת בן לוי נכנס למצרים ונכדו משה כבר יצא ממנה, אף על פי שסך שנותיהם של קהת, עמרם ומשה מגיע ל-270 בלבד. לכן מקובל במסורת היהודית שיציאת מצרים התרחשה בשנת 2448 לבריאת העולם (1312 לפנה"ס). זאת על פי חז"ל שקבעו כי בני ישראל שהו במצרים 210 שנים בלבד, ו-430 השנה נמנות מברית בין הבתרים בה היה אברהם בן שבעים שנה.

כיוון שבמסורת היהודית השושלת הפרסית נחשבת לקצרה יותר בכמאה וחמישים שנה מהמקובל במחקר, אין התארוך הנ"ל מקביל מהבחינה היסטורית לסוף המאה ה-14 לפנה"ס כפי שצוין, אלא לאמצע המאה ה-15 לפנה"ס.

[עריכה] תארוך היסטורי

השיטות העיקריות לתארוך יציאת מצרים:

בין השנים 1780-1570 לפה"ס בערך מצרים נכבשה על ידי ה"היקסוס", עם של נוודים שמיים שפלשו מהצפון. בעולם ההליניסטי של המאות הראשונות לספירה רווח הזיהוי בין ישראל להיקסוס. בעקבות זיהוי זה היו חוקרים שזיהו את יציאת מצרים עם גירוש ההיקסוס בסביבות 1580 לפנה"ס. שיטה זו נזנחה בשל היות התאריך מוקדם מדי ובשל הפער הגדול בין בני ישראל המשועבדים להיקסוס - הכובשים שגורשו.

כיום רבים טוענים שיוסף ירד למצרים בתקופה זו, מה שמסביר את סיפורי יוסף ואחיו במצרים, ובמיוחד את מינויו של יוסף למשנה למלך, כמו גם את קיומו של "מלך חדש" שלא הכיר את יוסף. בניגוד להיקסוס הכובשים, שעודדו זרים לקבל תפקידים שלטוניים, היה לזר כמעט בלתי אפשרי לקבל תפקיד בכיר בשלטון המצרי.

דעה אחרת סוברת כי כניסת בני ישראל לארץ הייתה חלק מתופעת העפירו (ניתן לקרוא זאת גם עבירו, חבירו או חפירו, כיוון שהאותיות הללו מתחלפות בכתב המצרי) המוזכרת בתעודות רבות מן המזרח התיכון במאה ה־15 לפנה"ס, ובייחוד במכתבי תל אל עמרנה. הדמיון הרב בין "עפירו" ל"עברים", כמו גם התעודות המלמדות על פלישתם לארץ־ישראל, מסייעות לטענה שבני ישראל נכנסו אז לארץ, ומשמע שהם גם יצאו ממצרים באותה תקופה. שיטה זו מתאימה למסורת היהודית שצוינה לעיל, וכן לסברה שיוסף מונה למשנה למלך בתקופת ההיקסוס.

החלק שבו נזכרת ישראל

הדעה המאחרת ביותר את זמן היציאה היא הדעה המזהה את הפרעה עליו מסופר בתורה, עם רעמסס השני שחי במאה ה־13 לפנה"ס ושיקם את המקום שנקרא "פי רעמסס", זאת על סמך שמו בלבד. יש הטוענים שמדובר דווקא בבנו פרעה מרנפתח שבמצבת הניצחון שלו, הקרויה מצבת ישראל מזכיר את ישראל כעם, אך מעטים סבורים כך שכן מרנפתח מתייחס לבני ישראל כמי שיושבים כבר בארץ ולא כמי שברחו ממנה. גם שיטה זו מסתמכת על ממצאים מהכניסה לארץ ובמיוחד על שינוי בולט במקומות היישוב בארץ ישראל ובסגנוננם, דבר שיכול ללמד על כניסת עם חדש לארץ ישראל.

צבי אילן סבור שכן ניתן למצוא הדים ליציאת מצרים באסטלת ניצחון שבנה פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני מתארת את שובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בארץ ישראל, בשנת 1230 לפנה"ס בקירוב. האסטלה, המכונה "מצבת ישראל" משום שמוזכר בה השם "ישראל", מתפאר פרעה מרנפתח בכך שהצליח להכחיד את ישראל. אילן מציג את הטענה שקשה להוכיח אותה באופן חד-משמעי, כי היות שאביו של מרנפתח היה זה שבזמנו התרחשה יציאת מצרים, ולכן היה לו עניין אישי לנקום את עלבון אביו. בין אם נקמתו הצליחה ובין אם לאו, הוא מתפאר בחיסול ישראל במצבה לזכרו. אפשר ללמוד מכך גם שישראל הייתה ישות חזקה באותה תקופה, שכן אילו היה מדובר בשבט נידח, לא היה מקום להתפארות. התפארות מוגזמת, לפעמים אפילו חסרת בסיס, בהתייחס להישגיו הצבאיים של מלך, אינה דבר נדיר בטקסטים מצריים עתיקים ^[1].

מלבד עמדות אלו ישנן אסכולה שטוענת שיציאת מצרים לא התרחשה מעולם. לפי דעה זו, מקורו של עם ישראל הוא מתוך העמים הכנעניים שישבו בארץ וסיבות סוציו-אקונומיות הן שגרמו להבדלת האוכלוסייה הזאת מהאוכלוסייה הכנענית המקומית. לחלופין מדובר בנוודים שבאו מחוץ לכנען, אך לא ממצרים והתיישבו בתוכה. ייתכן גם שילוב של שתי הסיבות הנ"ל.

כראיה לדעה זו מציינים את העובדה שאין כל זכר בהיסטוריה המצרית ליציאת מצרים. כיוון שזו מתוארת בתנ"ך כפגיעה קשה במצרים, היינו מצפים למצוא לכל הפחות ראיות לירידה קשה במעמדה של מצרים בתקופה מסוימת או משהו דומה.

[עריכה] דמוגרפיה

גודלו העצום של העם (כ-3 מיליון נפש), מעורר תהיות לא קטנות, במיוחד ביחס לסדרי הגודל של העולם העתיק, יש לציין בהקשר זה שאוכלוסיית עיר גדולה לא עלתה על כמה עשרות אלפי אנשים. יש הרואים בכך מספר טיפולוגי-סימבולי, שכך ראוי שיהיה, ולדעתם מספר העבריים שיצאו, אם יצאו ממצרים, מנה כנראה, רק אלפים או עשרות אלפים לכל היותר, דבר היכול להסביר את נדודיהם במדבר, ויוצר מתאם טוב עם סדרי הגודל של העולם העתיק.

אחרים פרשו מספר זה כפשוטו, ולטענתם, במשך חמשה דורות 70 נפש אכן יכולים להגיע למספר עצום כזה, מכיוון שריבוי טבעי גדל בטור גאומטרי, והמקרא עצמו בפסוק המנסה לענות על הקושי הנזכר מבהיר ומתאר: "ובני ישראל פרו וַיִּשְׁרְצוּ וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). עם זאת הדבר יצריך שיעורי ילודה גבוהים מאוד (כעשרה ילדים למשפחה), ולצידם תמותת תינוקות נמוכה, בצורה שאינה אופיינית לאוכלוסייה נעדרת חקלאות מודרנית או רפואה מתקדמת.

[עריכה] יציאת מצרים כמיתוס מעצב של עם ישראל

יציאת מצרים מתוארת בתורה כאירוע נסי, שאותו חולל האל על מנת להביא את עם ישראל לארץ ישראל ולתת לו בדרך את התורה. חלק גדול ממצוות הדת היהודית, כגון שלוש הרגלים: פסח, שבועות וסוכות; המצוות הקשורות בגרים (תושבים זרים); ואפילו מצוות השבת, נובעות מיציאת מצרים או קשורות אליה בתורה או בתורה שבעל פה. לכן מהווה יציאת מצרים מיתוס מעצב בתולדות עם ישראל, גם אם לא התרחשה בפועל כפי שתוארה במקרא. כפי שהיטיב לתאר זאת אחד העם במאמרו "משה": שהגיבור האמתי של ההיסטוריה איננו האורגינל המוחשי קצר המועד, אלא המיתוס הרוחני שמלווה את האומה, ומהווה לה מקור השראה וחזון.

[עריכה] יציאת מצרים כמודל השראה אוניברסלי

הרב קוק טבע את הביטוי: "יציאת ישראל ממצרים, תשאר לעד האביב של כל העולם כולו" והוא ראה בה סמל לניצחון רוח האדם על מעגליות הטבע הדטרמיניסטית של התפיסה המצרית הקדומה, שבה אל השמש והנחש תפסו מקום מרכזי, ושבה מלך הוא אל ועבד תמיד ישאר עבד. כוחות הטבע חזקים הם ואיתנים, אבל רוחו של האדם בן החורין חזקה מהם.

ואכן יציאת מצרים כמודל וסמל של שחרור עבדים מעונים וחסרי תקוה, היווה לחברות ועמים משועבדים מגדלור של תקווה. בעת החדשה ידוע השימוש שעשו בכך העבדים באמריקה, כמו גם, היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות, עם הארגון "שלח את עמי".

הידיעה בדבר האפשרות של שבירת מוטות העבדות ויציאה לחירות, סימלה את הרוח החופשית של האנושות שלא ניתן לכבול אותה, ושיוצאת כנגד הרוע של השעבוד וניצול של איש את רעהו.

ישנו גם פן נוסף בהתייחסות האוניברסאלית ליציאת מצרים: בניגוד לעמים רבים שהתפארו בהתחלה מפוארת, ההתחלה של האומה הישראלית די מסכנה ועלובה. עם של עבדים מעונים שמורד ובורח אל המדבר. התפיסה הזו, כנראה, באה להנמיך את רום הלב ואת הלאומנות הממאירה, שעלולה לצמוח בעקבות ניצחונות והתבססות של ממלכה חזקה. ובאה גם להשריש בלב האנשים את הדאגה לחלשים, ואכן התורה מצווה לדאוג לא רק ליתום ולאלמנה אלא גם לגר ולאזרח הזר והתלוש, "כי גרים הייתם בארץ מצרים", ויתרה מזאת התורה מצווה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", יש להכיר תודה למי שהיטיב לך והחזיק את קיומך בשנות הבצורת, גם אם בנוסף לכך הוא הרע לך.