קרל נילסן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרל נילסן ב-1922

קרל נילסן (Carl August Nielsen;‏ 9 ביוני 1865 - 3 באוקטובר 1931) היה מנצח, כנר והמלחין הדני הנודע ביותר בעולם. בהערכה הרבה ביותר זיכו אותו שש הסימפוניות שלו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נילסן נולד בזורטלונג, לא הרחק מאודנזה. אביו היה צבע ומוזיקאי חובב. התנסויותיו הראשונות של קרל במוזיקה היו באמצעות הצלילים השונים, ששמע כאשר הקיש בבולי העץ שבערימת עצי ההסקה מאחורי הבית. משפחתו הייתה ענייה יחסית, אבל יכלה בכל זאת לאפשר לו לימודי נגינה בכינור ובפסנתר בילדותו.

נילסן למד גם נגינה בכלי נשיפה ממתכת, וכך הגיע למשרת חצוצרן בתזמורת צבאית באודנזה. בהמשך למד כינור ותאוריה של המוזיקה בקונסרבטוריון של קופנהגן, שם היה בין מוריו המלחין הנודע נילס גאדה, אבל מעולם לא קיבל שיעורים מסודרים בקומפוזיציה. עובדה זו לא מנעה ממנו להתחיל לחבר מוזיקה. תחילה לא זכו יצירותיו להכרה, שתאפשר לו קיום מכתיבתו. בקונצרט שבו נוגנה בביצוע בכורה הסימפוניה הראשונה שלו, ב-14 במרץ 1894ניצוח יוהאן סוונדסן, ניגן נילסן באגף הכינורות השניים. מכל מקום, סימפוניה זו זכתה להצלחה רבתי כאשר נוגנה בברלין בשנת 1896 ומאז ואילך הלך פרסומו וגדל.

הוא המשיך לנגן בכינור בתיאטרון המלכותי בקופנהגן עד 1905, כאשר מצא מו"ל ליצירותיו. בשנת 1916 קיבל עבודת הוראה בקונסרבטוריון הדני בקופנהגן ושם המשיך לעבוד עד מותו.

ב-10 באפריל 1891 נשא נילסן לאישה את הפסלת הדנית אן מרי ברודרסן, חודש בסך הכול אחרי שהכירו בפריז. הזוג בילה את ירח הדבש באיטליה. נישואיהם נמשכו עד מותו של נילסן, על אף תקופה ארוכה של מריבה, שכללה פירוד ממושך והאשמות הדדיות בחוסר נאמנות.

קרל נילסן ואשתו

נילסן עבר התקף לב קשה בשנת 1925 ומאז נאלץ לקצץ במידה רבה בפעילותו, אף כי המשיך להלחין עד מותו. בתקופה זו כתב גם ספר זכרונות חביב על ילדותו, בשם "ילדותי בפינן". עוד כתב ספר קצר בשם "מוזיקה חיה".

המוזיקה שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם הרחב נודע נילסן בעיקר בשש הסימפוניות שלו. יצירות מפורסמות אחרות משלו הן המוזיקה התוכניתית לדרמה "אלאדין" של אהלנשלגר, האופרות "שאול ודוד" ו"נשף מסכות", הקונצ'רטי לחליל, לכינור ולקלרנית, וחמישיית כלי השיפה מעץ. בדנמרק מוכרים מאד שיריו, פרי עטם של משוררים שונים.

בדומה לבן זמנו, המלחין הפיני יאן סיבליוס, חקר נילסן את הפוליפוניה של הרנסאנס, שאותותיה ניכרים בעליל ב"תחושה" המלודית וההרמונית שמעניקה המוזיקה שלו.

יצירותיו של נילסן מסומנות לעתים במספרי FS, על שם הקטלוג שחיברו Dan Fog and Torben Schousboe בשנת 1965.

סימפוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נילסן כתב שש סימפוניות. גישתו לצורת הסונאטה, כפי שהיא מופיעה בסימפוניות שלו, מעידה על פריקת עול הדרגתית. אם נבחן את הפרקים הראשונים של כל סימפוניה בתורה, בשני הראשונים אפשר לראות שנילסן עובד בנוחות סבירה במסגרת המגבילה של צורת הסונאטה כפי שראו אותה המלחינים של שלהי המאה ה-19; שני האמצעיים כוללים אזכורים מסוימים ברמה גבוהה לצורת הסונאטה אבל מעט מאוד פרטים, ושני האחרונים שוכנים בעולם חדש לגמרי, פרי יצירתו של נילסן עצמו, שאת מבנהו אפשר להבין רק בהקשר של החומר, המשמש את נילסן ביצירתו. בשלב זה אין עוד ביצירתו כל מקבילות לשום צורות אחרות או מסורות קודמות של מבנה מוזיקלי.

סימפוניה מס' 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בסימפוניה הראשונה, המוקדמת של נילסן בסול מינור ניכרת האינדיבידואליות שלו ונראים רמזים למה שרוברט סימפסון קורא "טונאליות מתקדמת", כלומר, ההרגל של נילסן להתחיל יצירה בסולם אחד ולסיים אותה באחר. הסימפוניה נכתבה בד בבד עם שירי הולשטיין, אופוס 10, ושותפה לכמה מתכונותיהם.

סימפוניה מס' 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור שנילסן ראה באכסניה, המתאר את ארבעת מזגי האדם (מהיר חימה, מדוכא, אדיש ושמח), נתן לו את ההשראה לכתיבת הסימפוניה השנייה, "ארבעת המזגים". הסימפוניה כתובה בארבעה פרקים, שכל אחד מהם שופך אור על אחד המזגים, אבל על אף הנטייה הברורה הזו ליצירת מערכת של פואמות סימפוניות, זו היא סימפוניה שלמה וממוזגת במלואה. אין מדובר ב"מוזיקה תוכניתית" לאמיתה, אלא בקבוצה של רישומי אופי כלליים, ואין צורך לדעת לאיזה מזג נילסן מתכוון כדי להעריך את היצירה כמקשה אחת.

סימפוניה מס' 3[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה השלישית, "אספנסיבה", נוגנה בביצוע בכורה באותו קונצרט עם הקונצ'רטו לכינור. הפרק השני מכיל סולי ללא מילים לקולות סופרן ובריטון (שאפשר לנגנם, לחלופין, בקלרנית וטרומבון).

סימפוניה מס' 4[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידועה ביותר, אולי, מן הסימפוניות של נילסן היא הרביעית, "הבלתי נכחדת". היא כתובה בארבעה פרקים קשורים והנה הדרמטית ביותר שכתב נילסן עד אז. בפרק האחרון מוצבות שתי מערכות טימפני משני צדי הבימה ליצירת מעין דו-קרב מוזיקלי.

סימפוניה מס' 5[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפוניה החמישית היא אחת משתי הסימפוניות של נילסן שאין לה כותרת משנה (השמות שנתן לסימפוניות שלו היו, מבחינת נילסן, לא יותר מציוני כוונות כלליים מאוד, שאין בהם שום תכונות סיפוריות ספציפיות). כמו הסימפוניה הרביעית, גם בחמישית נעשה שימוש דרמטי מאוד בכלי הקשה: בנקודה מסוימת בפרק הראשון - הבנוי כשלעצמו משני מבנים גדולים, מחוברים יחדיו - מקבל נגן הטנבור הוראה לאלתר "כאילו מוטל עליו לעצור בכל מחיר את מהלך התזמורת". בסימפוניה זו הטביע נילסן את רישומו הראשון המשמעותי לאחר מלחמת העולם הראשונה מחוץ לסקנדינביה, כשתזמורת הרדיו הדני ביצעה אותה בפסטיבל אדינבורו הבינלאומי בסקוטלנד, שם חוללה סנסציה.

סימפוניה מס' 6[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילו רוברט סימפסון התבלבל תחילה כששמע את הסימפוניה השישית, "סמפליצ'ה", של נילסן. היא איננה דרמטית כל כך במופגן כמו שתי קודמותיה והיא נשמעת, מכמה בחינות, מוזרה למאזיניה. הפרק השני, למשל, כתוב רק לתשעה כלים מתוך התזמורת (פיקולו, 2 קלרניתות, 2 בסונים, טרומבון וכלי הקשה ומייצג את פרשנותו של נילסן למגמות אופנתיות במוזיקה המודרנית של אותם ימים (אמצע שנות ה-20'). זו ללא ספק הקשה והחמקנית ביותר לתפיסה מבין הסימפוניות שלו, אך דווקא המבנה האדריכלי המתעתע, יחד עם הטון הרגשי האניגמטי שלה, עושים אותה לחוויית האזנה רבת אתגר, מרתקת ובסופו של דבר, כדאית.

רשימת יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אופרות
סנפריד, מלודרמה (1893)
שאול ודוד (1902)
נשף מסכות (מסקאראד) (1906)
  • מוזיקה תזמורתית
סוויטה קטנה (1888)
סימפוניה 1 בסול מינור (1892)
סימפוניה 2 "ארבעת המזגים" (1902)
סימפוניה 3 "אספנסיבה" (1911)
סימפוניה 4 "בלתי נכחדת" (1916)
סימפניה 5 (1922)
סימפוניה 6 "סמפליצ'ה" (1925)
"הליוס" (1903)
"סאגאדרום" (וחלומו של גונאר) (1908)
קונצ'רטו לכינור (1911)
"פאן וסירינקס" (1918)
"לזכרו של פראנץ נרודה" (1918)
7 קטעים מתוך "אלאדין" (1919)
קונצ'רטו לחליל (1926)
נסיעה מדומה לאיי פארו (1927)
קונצ'רטו לקלרנית (1928)
"בוהמיסק-דאנסק פולקטונה (1928)
  • מוזיקה כוראלית
"היימוס אמוריס" (1897)
"סונן" (שינה) (1904)
"פינסק פוראר" (אביב בפין) (1921)
"הילדסט טיל הולברג" (מחווה להולברג) (1922)
3 מוטטים (1929)
"היים טיל קונסטן" (המנון לאמנות) (1929)
קנטטות מזדמנות (1931)
  • מוזיקה לקול סולו
40 שירים דניים (1914, 1917) בשיתוף עם ט. לאוב
20 מנגינות פופולריות (1921)
10 שירים דניים קטנים (1924)
רביעיית מיתרים בסול מינור (1888)
רביעיית מיתרים בסול מז'ור (1888)
רביעיית מיתרים בפה מינור (1890)
רביעיית מיתרים במי במול מז'ור (1898)
סונאטה לכינור בסול מז'ור (1882)
סונאטה לכינור מס' 1 (1895)
סונאטה לכינור מס' 2 (1919)
"על קברו של אמן צעיר" (1910)
"סרנאטה אין ואנו" לקלרנית, בסון, קרן, צ'לו וקונטרבס (1914)
חמישיית כלי נשיפה מעץ (1922)
פרלוד ונושא עם וריאציות (1923)
  • מוזיקה לפסנתר
שני קטעים אופייניים (18882-3)
5 קטעים (1890)
סוויטה סימפונית (1894)
6 הומורסקות-באגאטלות (1894-7)
פרלוד חגיגי למאה החדשה (1899)
שאקון (1916)
נושא וואריאציות (1917)
סוויטה (1920)
שלושה קטעים לפסנתר (1928)
מוזיקה לפסנתר לצעירים ולקשישים, 24 קטעים ל-5 אצבעות (1930)
29 פרלודים קצרים (1929)
2 פרלודים (1930)
קומוטיו (1931)