קרל ריטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרל ריטר

קרל ריטר (Carl Ritter; ‏ 7 באוגוסט 1779 - 28 בספטמבר 1859) היה גאוגרף גרמני (פרוסי), יחד עם אלכסנדר פון הומבולדט נחשב לאבי הגאוגרפיה המודרנית. עד לריטר התבססה "גאוגרפיית הכורסה" (להבדיל מגילוי ארצות) על ליקוט אקראי של עובדות ואילו בעקבותיו עברה להסתמך על לימוד יסודי וביקורתי של מקורות[1]. משנת 1825 ועד מותו היה בעל הקתדרה הראשונה לגאוגרפיה באוניברסיטת ברלין.

חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בקוודלינבורג (Quedlinburg) והתייתם בגיל צעיר. נושא לימודיו המרכזי היה תולדות הטבע, ברוחו של ז'אן-ז'אק רוסו על החינוך הנאות. כסטודנט באוניברסיטת האלה שימש כמורה פרטי לילדיו של בנקאי עשיר מפרנקפורט. הוא שימש בתפקידו במשך 15 שנה עד 1814, בחמש השנים שלאחר מכן המשיך עם תלמידיו אל אוניברסיטת גטינגן, שם החל ללמוד גאוגרפיה. ב-1817 ו-1818 פרסם את שני הכרכים הראשונים של ספרו Die Erdkunde im Verhältniss zur Natur und zur Geschichte des Menschen ("גאוגרפיה בהקשר לטבע ולאנושות"), שעתיד להפוך ליצירה בת 19 חלקים שתלווה אותו כל חייו.

אמונתו, שליוותה את כל מחקרו הייתה שלצורת הארץ ולאקלימה יש השפעה עמוקה על ההיסטוריה ותולדות העם היושב באותה טריטוריה, עד כדי קביעה והכרעה של כיוון ההתקדמות ההיסטורי והתרבותי. הוא קרא להתחשב בגאוגרפיה כחלק מרכזי בהסבר מדעי של תופעות תרבותיות והיסטוריות. אחד מביטוייו היה שהפעילות האנושית על גבי האדמה היא כנפש בגוף. גישתו, שזכתה מאוחר יותר לכינוי "דטרמיניזם סביבתי" (Environmental determinism) ו"גאו-טלאולוגיה", הובילה את ממשיך דרכו, פרידריך ראצל לפתח את תחום הגאוגרפיה האנושית ולטביעת המונח "מרחב מחיה" (Lebensraum), לפיו לכל עם יש מרחב טריטוריאלי "טבעי", הנובע מהכרח ביולוגי.

ב-1822 נבחר לאקדמיה הפרוסית למדעים. בשנת 1825 קיבל משרת הוראה באוניברסיטת ברלין ובמקביל לימד באקדמיה הצבאית הפרוסית הסמוכה. ריטר קיים קשר הדוק עם מגלי ארצות, בעיקר באפריקה, באמצעות החברה הגאוגרפית המלכותית הבריטית מיום ייסודה ב-1830. עמדותיו היו נגד סחר העבדים ששרר באפריקה ונגד גזענות ככלל. ב-1828 ייסד את החברה הגאוגרפית של ברלין (Gesellschaft für Erdkunde zu Berlin). ב-1856 מונה לאוצר החברה הקרטוגרפית הפרוסית.

ריטר המשיך להוציא כרכים של ספרו האנציקלופדי הגדול "גאוגרפיה בהקשר לטבע ולאנושות" עד מותו ב-1859. ב-1822 הוציא מהדורה משופרת של הכרך על אפריקה, והוא המשיך להוציא לאור כרכים מדי שנה. בסך הכל כוללת המהדורה המלאה /9 חלקים ב-21 כרכים.

לאחר מותו ראו אור ספריו: Geschichte der Erdkunde und der Entdeckungen ("היסטוריה וגאוגרפיה של התגליות"; 1861), Allgemeine Erdkunde ("גאוגרפיה כללית"; 1862) ו-Europa ("אירופה"; 1863).

ריטר וארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שלא ביקר מימיו בארץ ישראל, תרם ריטר תרומה משמעותית למחקרה הגאוגרפי. ראשית, הוא הוביל את ההתייחסות המחקרית לארץ כיחידה גאוגרפית נפרדת וייחודית. הוא התמקד בארץ כבר מתחילת מחקרו במטרה לגלות מה במבנה הפיזי של הארץ גרם לה להיות קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות.

החלק ה-15 של "הגאוגרפיה" מוקדש ל"פלשתינה וסוריה", אותו הגדיר כ"גרעין לכל הגאוגרפיה של אסיה", מבוסס על רישומיהם של החוקר הגרמני אולריך יאספר זטצן וויליאם פרנסיס לינץ' הבריטי, שהפליג בירדן וחקר את ים המלח ועל דוחות רבים שריכז מידיהם של אנשי דיפלומטיה וכנסייה ששירתו בארץ הקודש ונוסעים שביקרו בה ותיעדו אותה בשלל דיסציפלינות כגון בוטניקה, גאולוגיה, דמוגרפיה ועוד.

ב-1840 יזם והוציא לאור, יחד עם היינריך קיפרט את האטלס של המושבות ההלניסטיות במזרח הקדום (Atlas von Hellas und den hellenischen Kolonien)‏[2].

ריטר, שהיה ידידו של פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה, סייע לתנועה האוונגלית לקבל את ברכת המלך לפיתוח ההתיישבות הגרמנית-אוונגלית בארץ הקודש, יצר קשר עם מייסד התנועה הטמפלרית והדריך את סמואל גובאט לפני צאתו לכהן כבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]