שריפת גווייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קרמטוריום)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אתר שריפת גופות בעיר ורנסי, על גדות נהר הגנגס בהודו
אתר שריפת גופות בבאלי

שריפת גווייה הוא הליך שבו גופה של אדם נשרפת סמוך למותו, בין אם במשרפהלטינית: קרֶמָטוריום) שהיא כבשן מיוחד שמגיע לטמפרטורות מתאימות ובין אם במדורה שהובערה במיוחד לצורך זה. שריפת הגופה מקובלת בתרבויות רבות בעולם, לצד דרכים נוספות לטיפול בגופה, כגון קבורה.

בסיום הטקס נותר מן הגופה אפר הנשמר בכד מיוחד או מפוזר במקומות שונים. בין השאר מקובל פיזור האפר בים או במקומות בעלי משמעות לנפטר. במקומות מסוימים נחקקו חוקים האוסרים על פיזור האפר במקומות ציבוריים, כך למשל במדינת ניו יורק.

תהליך השריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום ביצוע השריפה נקרא משרפה או אוֹפְרָה, והוא עשוי להכלל בכנסייה או בית לוויות, שירות המוצע על ידי בית הקברות, או להיות מתקן עצמאי.

טקס ההלוויה או האשכבה אינו חייב להיערך במשרפה עצמה (וייתכן שלא יערך כלל). דבר זה מאפשר להנהלת המשרפה לתכנן את תזמון השריפות על מנת להניב ניצול יותר טוב של תנור (למשל, על ידי שמירת גופה בקירור למחרת).

התנור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשרפה מצוי תנור או כבשן אחד או יותר, ומתקנים לטיפול באפר. כדי לאפשר שריפה יעילה, הכבשן צריך להגיע לטמפרטורה שבין 870 ל-980 מעלות, ולהיות בנוי כך שהלהבות ירוכזו באזור הגו, היכן שרוב מסת הגוף מצויה.

הכבשן עשוי להשתמש במקורות דלק שונים, כגון גז טבעי או פרופן. בכבשנים של משרפות מודרניות ישנה מערכת בקרה הכוללת חיישנים פנימיים, המספקים נתונים על מצב הדליקה. על פי נתונים אלה, יכול המפעיל לבצע שינויים כדי לאפשר שריפה יותר יעילה וכן למזער את הזיהום הסביבתי.

בדרך כלל הכבשן אינו מיועד לשריפת מספר גופות בו-זמנית, ושריפה כזו היא עבירה במדינות רבות.

קירות תא השריפה מצופות בלבנים מיוחדות שנועדו לשמר את חומו של הכבשן. לבנים אלו דורשות החלפה אחת לחמש שנים לערך, בגין ההתרחבות וההתכווצות המתמדת, הנוצרת מעלייה וירידה של החום.

בכבשנים מודרניים ישנו מנגנון בטיחות ממוחשב, המונע את פתיחת הדלת בזמן שהאש דלוקה. ארון הקבורה מוכנס לכבשן במהירות האפשרית, וזאת כדי למנוע אובדן חום. למטרה זו, בחלק מהכבשנים, הארון מורכב על גבי מסילה עם גלגלים, או על ידי מסילה הניתנת להרמה בזווית, על מנת שהארון יחליק לתוך הכבשן.

מפעילי המשרפות מאפשרים לעתים לקרובי משפחתו של הנפטר לצפות בהכנסת הארון לכבשן, ולפעמים הצפיה נעשית מסיבות דתיות (למשל אצל הינדים).

מכל הגופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון בשריפת הגופה הוא הכנסתה לתוך מכל מתאים. מכל זה עשוי בדרך-כלל מקרטון גלי, או מעץ פשוט. רוב יצרני ארונות הקבורה בעולם מציעים דגמים מיוחדים לשריפה. ישנה גם אופציה של מכל עשוי קרטון ומצופה בעץ, כך שמבחוץ הוא נראה כארון קבורה רגיל, לאחר ההלוויה, מכל הקרטון מועבר לשריפה, וארון העץ ניתן לשימוש מחדש. כמו כן, משרפות לעתים מציעות ארון מתים להשכרה, ובו נחה הגופה במהלך טקס ההלוויה.

שריפה ואיסוף האפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכל הגופה מוכנס לתוך תא השריפה שבכבשן. לאחר כשעתיים של שריפה בטמפרטורה גבוהה והתקררות הכבשן נאסף האפר. מוכנס למכל, נשמר בו, לעתים בתוך כוך במבנה המיועד לכך או נקבר, יש המפזרים את האפר בים או במקום אחר. יש המטיסים לחלל גרם אחד מהאפר בתוך קפסולה. קיים אף הליך מלאכותי בו הופכים את האפר ליהלום בתהליך הנמשך כשנה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריפת גופות הופיעה לראשונה בלבנט בתקופה הנאוליתית, אך השימוש בה פחת בד בבד עם ההתיישבות השמית. במזרח התיכון הקדום שריפת הגופה נחשבה למעשה ברברי, שיש לעשותו רק בשעת הכרח, כגון מיתות ממגפה. הבבלים, על פי הרודוטוס, שִמרו את גופות מתיהם, ובפרס, והכהנים הזורואסטרים הטילו עונש מוות על כל נסיון לשריפת גופה, יחד עם טקס טיהור מיוחד לאש שחוללה.

באירופה ישנם שרידים לנוהג שריפת הגופות בתקופת הברונזה המוקדמת (תחילת האלף השני לפנה"ס) ב Pannonian Plain ובערוץ נהר הדנובה.

יחס הדתות השונות לשריפת גופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות, שריפת גופות אסורה על פי ההלכה ויש לקבור את הנפטר באדמה. כיוון ששריפת גופות לא הייתה נפוצה עד התקופה המודרנית במקומות שבהם חיו יהודים, הרי שנערך יחסית דיון מועט בנושא, ומעמדו ההלכתי של האיסור חלש יחסית. דווקא משום כך, נשאו רבנים בעת החדשה דברים חריפים במיוחד בגנות השריפה, כדי למנוע לגיטימציה שלה. כך למשל דיון שנערך במועצת הרבנות הראשית לישראל אישרר את האיסור וקבע כללים חמורים ביחס למי שנשרפה גופתו, כללים שלא חלים על אנשים שעברו עבירות חמורות יותר. איסור השריפה מקובל ביהדות האורתודוקסית[1] וביהדות הקונסרבטיבית. ‏[2] ביהדות הרפורמית שריפת הגופה נחשבת לגיטימית, אם כי שיטת הקבורה באדמה עדיין מועדפת.‏[3]

שריפת גופות יהודים בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך מוזכרים מספר מקרים בהם נשרפו גופות מלכי ישראל:

  • המקרה הבולט הוא של שאול המלך ובניו, ככתוב בשמואל א' ל"א יב: וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם.
  • על יהורם נאמר כי בניגוד לאבותיו לא שרפו את גופתו, ככתוב בדברי הימים ב פרק כא יט: וַיָּמָת, בְּתַחֲלֻאִים רָעִים; וְלֹא-עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה, כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו.
  • את גופת המלך אסא שרפו ככתוב בדברי הימים ב פרק טז יד: וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים, מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה; וַיִּשְׂרְפוּ-לוֹ שְׂרֵפָה, גְּדוֹלָה עַד-לִמְאֹד.

מקרה בולט שבו חייבים להבין את משמעות הפסוק כשריפה של המלך הוא בדבר ירמיהו לצדקיהו המלך: (ירמיהו לד, ה): "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת, וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ-לָךְ, וְהוֹי אָדוֹן, יִסְפְּדוּ-לָךְ: כִּי-דָבָר אֲנִי-דִבַּרְתִּי, נְאֻם-ה'". על סמך פסוק זה, מקובל בפרשנות המקרא שגם שאר השרפות הנזכרות הן של המלכים עצמם, ולא רק של חפציהם.

בנוסף לכך נמצאו כדים המכילים אפר באתרי קבורה שונים כמו בית שערים, אולם גם מקרים אלו הם מיעוט ולא מעידים על כלל או נוהג.

יחסן של דתות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דתות אחדות רואות בשריפת גופות אחד מהפתרונות הלגיטימיים לטיפול בגופה (לדוגמה הנצרות), ואילו דתות אחרות רואות בטהרה המתבצעת על ידי שריפת הגופה כאמצעי העדיף לטיפול בגופה (לדוגמה הינדואיזם ובודהיזם).

השפעה על איכות הסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריפת גופות יכולה לחסוך שטחי קרקע רבים ויקרים שכיום מוקצים לבתי קברות. מנגד, לשריפת גופות דרוש דלק רב ששריפתו פולטת כמות גדולה של גזי חממה. באזורים נחשלים בהם השריפה מתבצעת באמצעות עצים הרי שיש לכך השפעה על יערות הסביבה.

הכבשנים בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השואה שחוללו גרמניה הנאצית ועוזריה במהלך מלחמת העולם השנייה, נרצחו כשישה מיליון יהודים (מתוך כ-11 מיליון אנשים) באמצעים שונים, וחלקם הגדול במחנות ההשמדה באירופה, באמצעות גז רעיל שהזרימו הנאצים, לחדרי מקלחות ציבוריות לכאורה, כחלק מתוכנית הפתרון הסופי. מספר גופות היהודים הלך ועלה, דבר שיצר בעיה לנאצים - המקום לקבורת היהודים במסגרת קברי אחים המוניים הלך והצטמצם, האדמה העלתה צחנה בלתי נסבלת וכו'. כדי לפתור בעיה זו בחרו הנאצים לשרוף את הגופות, כך גם יכלו להעלים את הראיות לתהליך ההשמדה. במחנות המוות של מבצע ריינהרד (טרבלינקה בלז'ץ וסוביבור) ובמחנה חלמנו נשרפו הגופות במדורות ענק מדי יום, אך תהליך זה היה איטי מדי, והנאצים חיפשו דרך ליעל את השריפה. לשם כך הוקמו במיידנק משרפות אחדות - תנורים שיועדו לשרוף גופות. התהליך התבצע במהירות וביעילות. באושוויץ-בירקנאו - המחנה הגדול ביותר, הוחלט להגדיל את "תפוקת" ההשמדה עוד יותר - נבנו במחנה ארבעה מבני קרמטוריום שכללו תאי גזים ותאי התפשטות מתחת לאדמה, חמישה עשר תנורים מעל לאדמה ומגורים לאנשי הזונדרקומנדו שעסקו בשריפת הגופות. לתא גז אחד בבירקנאו נכנסו כ-2,500 איש.

שריפת גופות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל כמעט לא מתבצעת שריפת גופות. החוק אינו אוסר זאת, ובשני פסקי דין נקבע שלקרובי משפחתו של המת נתונה זכות לשרוף את גופתו.‏[4] המוסד לביטוח לאומי מממן קבורה, אך אינו מממן שריפת גופה.

לפי ההלכה האורתודוקסית היהודית והשריעה המוסלמית שריפת גופות אסורה. סיבה אפשרית נוספת לנדירותה של שריפת גופות בישראל היא האסוציאציה לשריפת גופות במחנות ההשמדה הנאצים.

במשך שנים לא בוצעה בפועל שריפת גופות בישראל בקנה מידה מסחרי. מקרה שריפת הגופה הבולט בהיסטוריה של המדינה היה שריפת גופתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, שאפרה פוזר בים התיכון. התמונה השתנתה עם הנהגת האפשרות לקבורה חילונית. חברת הקבורה והטיפול במת "עלי שלכת" הקימה משרפה שפעלה במושב חיבת ציון. בקשתה של החברה להעברת תשלומי דמי הקבורה לאזרחים הבוחרים בשריפת גופתם מהמוסד לביטוח לאומי, כנהוג לגבי קבורה, נדחתה בידי פקידי המוסד. באוגוסט 2007 פורסם מיקומה של המשרפה בעיתונות החרדית, וימים אחדים לאחר מכן המקום הוצת ונשרף. בעלי החברה חנכו מתקן חדש לשריפת גופות בנובמבר באותה שנה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיכאל ויגודה, לשרפת גופות בהלכה ובמשפט, דף פרשת השבוע של משרד המשפטים, פרשת אמור, ה'תשס"ו, גיליון 250 (מובא באתר דעת).
  2. ^ Harold M. Schulweis, SHAILOS & TSUVAS: QUESTIONS AND ANSWERS, Valley Beth Shalom.
  3. ^ Rabbi Walter Rothschild, Cremation, The Movement for Reform Judaism, United Kingdom.
  4. ^ יעל רוטשילד, נדחתה העתירה הראשונה נגד שריפת גופה, חדשות מחלקה ראשונה, 31 בדצמבר 2006
    ישראל דורון, על חוקיות שריפת גופות בישראל, "דורות", 17 באפריל 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מן התמונות המופיעות במיזם ויקישיתוף קשות לצפייה