קרנפים (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קרנפיםצרפתית: Rhinocéros) הוא מחזה אבסורד מאת המחזאי הצרפתי אז'ן יונסקו, העוסק בקונפורמיות וטבע את המונח "התקרנפות".

הרקע לכתיבת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נכתב ב-1958, בהשפעת תיאטרון האבסורד, שהוא עצמו הושפע ממלחמת העולם השנייה. יונסקו ראה את הנאצים כמפלצות, וכך גם פשיסטים נוספים, כגון בניטו מוסוליני, קולקטיביסטיים כגון יוסיף סטלין, וגם אנשים כוחניים, כמו נפוליאון בונפרטה. יונסקו ראה בקרנף חיה המקבילה לאותה "מפלצת" כוחנית ופשיסטית, גם בגלל כוחו הרב של הקרנף, וגם בגלל נטייתו להיות בעדרים. לכן נבחר הקרנף לשמש כסמל למסריו של יונסקו, כפי שהם מוצגים בהמשך.

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת המחזה מתחלקת לארבע תמונות.

תמונה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה הראשונה מתרחשת ברחוב.

התמונה הראשונה נפתחת בעקרת בית שעוברת ברחוב עם החתול שלה, ובהיעלבותה של החנוונית מהעובדה שעקרת הבית לא רצתה לקנות אצלה. לאחר מכן, מגיעים למקום ברנז'ה (דמות שהופיעה ברבים ממחזותיו של יונסקו) וחברו ז'אן. ז'אן מעיר ונוזף בברנז'ה על שברנז'ה לא מטפח את עצמו ולא עוזר לעצמו להתערות בחברה, ובעיקר על נטייתו של ברנז'ה להרחיב בשתייה. בשלב כלשהו בשיחה מתחילים להישמע "שאון של בהמה מתנשפת, דוהרת, נוחרת באריכות ומתקרבת במהרה". לאחר עוד כמה משפטים ספורים, מתברר כי קרנף דוהר ברחובות העיר. הדבר מושך למקום קהל רב, שמסתכל בפליאה בקרנף, מפני שכזה לא נראה בארץ זה זמן רב. היחידי שאינו מתעניין הוא ברנז'ה, שנשאר לשבת במקומו מבלי להסב את מבטו לכיוון הקרנף. במהלך ההתבוננות בקרנף מגיעה עקרת הבית, שכמעט ונהרגה על ידי הקרנף, ושמחה שלמרות שקניותיה התפזרו, חתולהּ‏ ניצל. לאחר זמן מה נעלם הקרנף בהמשך הרחוב, והדבר גורם לסערה רבה בעיר. ז'אן פונה בתדהמה לברנז'ה, אך ברנז'ה אינו מביע עניין של ממש בקרנף (במהלך השיחה ז'אן מרבה לומר כי הוא אינו מאמין למראה עיניו, בזמן ששאר האנשים ברחוב עוזרים לעקרת הבית עם קניותיה). לאחר שהקהל מתפזר, שואל את עצמו ז'אן מהיכן הגיע הקרנף הזה, וברנז'ה שולח השערות חסרות בסיס בחוסר עניין. ההשערות חסרות הבסיס גורמות לז'אן לשנות את הנושא חזרה לבעיותיו של ברנז'ה: שהוא שתיין, משעמם, שהוא עושה מז'אן צחוק וכו', ובמהרה הנושא חוזר לקרנף, אך הפעם בהקשר אחר: על כך שברנז'ה אינו ממהר להסכים עם ז'אן שקרנף המשוטט בחוצות העיר הוא דבר מסוכן. באותו רגע נכנסת דייזי, פקידה בלונדינית העובדת עם ברנז'ה באותו משרד, לבמה. הדבר גורם לברנז'ה לשפוך על עצמו כוס משקה, מה שגורם לז'אן לחזור להעיר פעם נוספת על השתיינות שלו. באותו זמן נכנסים לוגיקן ואיש זקן לבמה. בזמן שז'אן ממשיך להטיף לברנז'ה, הלוגיקן מביא לאיש הזקן דוגמה להיקש: לכל החתולים ארבע רגליים. לאיזידור ולפריקוט ארבע רגליים. מכאן, איזידור ופריקוט הם חתולים (מה שכמובן, לא נכון, מפני שלא נאמר שכל מה שיש לו ארבע רגליים הינו חתול). במקביל מתרחשים שני דיאלוגים: הלוגיקן ממשיך לתת לאיש הזקן היקשים לא נכונים, וז'אן נותן לברנז'ה עצות כיצד לזכות בליבה של דייזי, ובמקרים רבים נאמרים בשני הדיאלוגים אותם המשפטים (אך בהקשרים שונים). לפתע שוב נשמעים רעשים חזקים. במהרה מסתבר שמדובר בקרנף נוסף, הפעם כזה שדוהר בכיוון ההפוך, מה ששוב מושך קהל רב. הפעם כולם מסתכלים, כולל ברנז'ה, אך הוא עדיין נשאר בכיסאו. הרעשים דועכים במהרה, ועקרת הבית שוב נכנסת, אך הפעם, מסתבר, חתולהּ‏ נרמס על ידי הקרנף. בזמן זה שוב מתנהלים שני אירועים במקביל: דאגה לעקרת הבית שאיבדה את חתולהּ‏, ובנוסף גם שיחה בין ז'אן לברנז'ה, בה נשאל האם מדובר באותו קרנף או בשני קרנפים שונים, וז'אן מנסה לטעון כי מדובר בשני קרנפים שונים, וזה לפי מספר הקרניים שהיה לכל אחד מהם, אך ברנז'ה סותר אותו בטענה שהקרנף רץ מהר מדי מכדי שיוכלו למנות את קרניו. במהרה כבר לא הופך הוויכוח האם היה קרנף אחד או שניים, אלא לאיזה קרנף יש קרן אחת על אפו (אפריקאי או אסיאתי) ולמי יש שתיים (אסיאתי או אפריקאי)? הוויכוח גורם לתשומת הלב לעבור אליהם מן עקרת הבית, ועוד אנשים מתחילים לשאול ולהעיר בקשר למספר הקרניים של כל קרנף. ז'אן מתעצבן מכך שסותרים אותו ועוזב את המקום בזעם. לאחר שהוא עוזב נשארת השאלה תלויה באוויר, ואז הלוגיקן מזכיר להם שהשאלה שהם באמת רצו עליה תשובה היא כמה קרנפים נראו, ונותן מספר פתרונות לוגיים לשאלה, אך הם אינם מקנים תשובה של ממש, ואז עוזב. ברנז'ה נשאר במקום לבדו, ומצטער על כך שהתעצבן על ז'אן.

תמונה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה השנייה מתרחשת במשרד בו עובד ברנז'ה.

בתחילת התמונה נראים מר פרפר (מנהל המחלקה בה עובד ברנז'ה), דודאר (סגנו של מר פרפר), בוטאר (עמית לעבודה של ברנז'ה ומורה לשעבר) ודייזי, מתווכחים עם האם היה או לא היה קרנף. דודאר טוען שהיה קרנף, וכך גם דייזי, שטוענת שראתה אותו במו עיניה. בוטאר, מצדו, טוען כי בתקשורת נאמר רק כי "חתול נרמס ונמעך למוות על ידי יונק עבה עור", ושלא נאמר במפורשות קרנף, וטוען שגם לו נכתב במפורש, לא היה מאמין כי הוא לא ראה זאת בעצמו. הוא מנסה לשנות את הנושא לנושאים אחרים, כמו גזענות ודת, דבר המעצבן את כולם. בשלב זה נכנס ברנז'ה, באיחור. דייזי ממהרת לרשום אותו ברשימת הנוכחות, ונותנת אותה למר פרפר, כך כי נראה שברנז'ה לא הגיע באיחור. ברנז'ה נשאל האם ראה את הקרנפים, וגם כשהוא משיב שכן, בוטאר עדיין אינו מוכן להאמין, בטענה שלברנז'ה דמיון מופרך. הוויכוח ממשיך, עד שמר פרפר קוטע אותו ונכנס למשרדו. הוויכוח, כמובן, ממשיך בזמן העבודה. בשלב כלשהו יוצא מר פרפר ממשרדו ושואל אם מר שור לא הגיע היום, וכמובן שנענה בשלילה. באותו רגע מגיעה גברת שור אשתו של מר שור, שמסבירה שלא היה יכול להגיע כי נדבק בשפעת קשה. כששואלים מדוע היא מתרגשת, היא עונה שמביתה עד למשרד, רדף אחריה קרנף, ומספרת שהקרנף נמצא במורד המדרגות, ובאותו רגע הקרנף (הנסתר מעינינו) גורם להתמוטטות גרם המדרגות. בוטאר עוד מנסה להתכחש לעובדה שישנו קרנף, אך כאשר הוא מביט כלפי מטה, הוא רואה את הקרנף ומודה בצדקתם של האחרים. מר פרפר מצדו מתלונן על כך שלו המינהל הכללי היה מספק למשרד מדרגות בטון, המדרגות לא היו מתמוטטות. כששואלת דייזי איך יוכלו לרדת, מר פרפר מלטף את פניה ואומר, בנימה מבודחת, שיקפצו יחדיו. דייזי דוחה אותו ומעליבה אותו. בינתיים, גברת שור מסתכלת על הקרנף, ומזהה אותו, כלא אחר מאשר בעלה, מר שור. דייזי בינתיים הולכת להתקשר למכבי האש, על מנת שיחלצו אותם מן הבניין. גברת שור מחליטה לעזור לבעלה, וקופצת מן הבניין על הקרנף (מר שור). דייזי מספרת שהם לא המקרה היחיד שזקוק להיחלצות בגלל קרנפים, ושישנם מקרים נוספים. כעבור זמן מה מגיעים מכבי האש שמחלצים אותן מן הבניין. העבודה במשרד מבוטלת לזמן מה, עד אשר יותקנו מדרגות חדשות.

תמונה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה השלישית מתרחשת בביתו של ז'אן.

בתחילת התמונה ברנז'ה דופק בדלת ביתו של ז'אן, וקשיש, שגם שמו הוא ז'אן, פותח לו את הדלת. הקשיש מסרב להכניס את ברנז'ה וחוזר לחדרו. ברנז'ה ממשיך לדפוק בדלת, ואז ז'אן מברר במי מדובר, וברנז'ה אומר את זהותו. ז'אן קם ממיטתו, פותח לברנז'ה את הדלת וחוזר למיטתו. השיחה נפתחת בשאלה מדוע אין הם בעבודה, ובכך שאיש מהם לא זיהה את קולו של השני. ברנז'ה מתנצל בפני ז'אן, וז'אן סולח. ז'אן מספר שהוא לא מרגיש טוב. קולו של ז'אן נעשה צרוד מרגע לרגע, והוא מתלונן על כאבים במצחו. לטענתו של ברנז'ה, יש לז'אן תפיחה על ראשו, אך ז'אן טוען שאין. ז'אן הולך לחדר האמבטיה, והוא חוזר כשהוא ירקרק מעט. הדבר גורם לברנז'ה לחשוב ומבקש מז'אן שילך לרופא, אך ז'אן מסרב בטענה שאין צורך. עם המשך השיחה מסתבר גם שעורו של ז'אן מתקשה ושורידיו נעשים בולטים. ז'אן בנוסף נהפך לגס רוח, וטוען ש"לרוחו להיות מיזנתרופ" וטוען שלא אכפת לו מבני אדם. ברנז'ה מספר לז'אן כי מר שור הפך לקרנף, וז'אן טוען שמדובר בלא יותר מתחפושת. במהלך השיחה ז'אן יוצא ונכנס לחדר האמבטיה, וכל פעם שהוא יוצא גוון עורו נעשה ירוק יותר, קולו משתנה והתפיחה שמעל אפו גדלה. ברנז'ה וז'אן ממשיכים להתווכח על עניין הקרנפים, כאשר ז'אן טוען שהקרנפים שווים לבני האדם, בעוד שברנז'ה שם את האדם מעליהם. ז'אן שוב יוצא ונכנס לחדר האמבטיה, וכשהוא יוצא הוא נעשה ירוק לחלוטין והתפיחה מעל ראשו הפכה לקרן של קרנף. ז'אן מנסה להתנער מכל דבר שקשור לבני האדם, כגון בגדים. ברנז'ה נבהל, מפני שהוא מבין שז'אן הפך לקרנף. ז'אן רוצה לרמוס אותו, אך ברנז'ה מצליח לנעול אותו בחדר האמבטיה. הוא מבקש שיתקשרו למשטרה. הישיש שואל במה העניין, וברנז'ה מספר לו כי ז'אן הפך לקרנף. הישיש לא מאמין לו וחוזר לחדרו. ברנז'ה מנסה לקרוא לשוער, אך מתא השוער יוצא ראש של קרנף. ברנז'ה ממהר לדלת חדרו של הישיש, אך מן החדר יוצאים שני ראשי קרנפים (של הישיש ואשתו). מעוד ועוד מקומות מתחילים לבצבץ ראשי קרנפים, מה שגורם לברנז'ה לברוח מהמקום בבהלה.

תמונה רביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה הרביעית מתרחשת בביתו של ברנז'ה. במהלך כל התמונה עוברים הלוך ושוב מתחת לחלונו של ברנז'ה עדרי קרנפים.

ברנז'ה נמצא במצב אנוש בביתו, והוא פוחד לצאת מביתו בגלל הקרנפים. דודאר בא לבקר את ברנז'ה. ברנז'ה מראה סימני היפוכונדריה לפי התסמינים שהיו לז'אן לפני שהפך לקרנף (שינויים בקול, עור מוריק, כאבי ראש ותפיחה על המצח וכו'). דודאר מרגיע אותו בקשר לכל התסמינים, מבלי להבין על מה ברנז'ה מדבר. ברנז'ה שרוי בהלם מכך שז'אן, שנתפס כמגנה של האנושות, יצא כנגדה והפך לקרנף. ברנז'ה מודיע כי ימשיך להגן על עמדותיו, ושלא יהפוך לקרנף בעצמו בשום פנים ואופן, ודודאר מסכים איתו ואומר שאם יהיה לו את כוח הרצון, לא יהפוך לקרנף. עם זאת, דודאר לא מבין מדוע ברנז'ה כה פוחד לצאת החוצה, כשכל מה שצריך לעשות זה לסור מדרכם של הקרנפים כשאלו נראים בדרך. דודאר טוען שהוא אינו מצדד בקרנפים, אך גם לא מתנגד להם. ברנז'ה רוצה לעשות משהו בעניין ההתקרנפות, ודודאר אומר לו שיש לתת לשלטונות להגיב בעצמם לתופעה. לאחר מכן, דודאר מספר לברנז'ה על כך שהמשרד עוד לא שב לתפקד, מפני שלא מוצאים פועלים שיבנו את המדרגות, ושהמדרגות למרות הכל יהיו מדרגות עץ ולא מדרגות בטון. בנוסף מספר דודאר כי מר פרפר הגיש את התפטרותו, ושלמעשה הוא הפך לקרנף בעצמו. ברנז'ה מבקש לשמוע עוד, בתקווה לדעת כי בוטאר שפט את מר פרפר לחומרה, ותקוותו מאושרת על ידי דודאר. לאחר זמן מה, עובר עדר קרנפים נוסף מתחת לביתו של ברנז'ה, ומתברר שגם הלוגיקן, שייצג את ההיגיון והשכל הישר, הפך לקרנף. לאחר זמן מה דייזי נכנסת לבית, ובפיה בשורה: גם בוטאר הפך לקרנף, למרות ביקורתו על ההתקרנפות, בטענה כי "צריך לצעוד עם הזמן". בנוסף מספרת דייזי כי כרבע מאנשי העיר הפכו לקרנפים. כאשר הם מסתכלים החוצה, אל העיר, מגלים השלושה שכל הכבאים גם הם הפכו לקרנפים, ומיד לאחר מכן גם עוד רבים מתושבי העיר, מה שהופך את הקרנפים לרוב בעיר. לאחר מכן דודאר עוזב את הבית, והופך לקרנף. לאחר מכן ברנז'ה מסתכל שוב ברחוב, ומגלה שמלבדו ומלבד דייזי, לא נשארו יותר בני-אדם. הם משוחחים על אהבתם, והשיחה מתגלגלת לכך שאולי העובדה שדייזי העליבה את מר פרפר היא הדבר שגרם לו להחליט להפוך לקרנף. לאחר שהשיחה נמשכת, הטלפון מצלצל, וממנו נשמעים נחירות הקרנפים. כאשר הם מפעילים את הרדיו, גם משם נשמעים קולות הקרנפים. דייזי מנסה להשלים עם כך שהיא וברנז'ה הם בני האדם היחידים שנשארו ולמצוא עם הקרנפים שפה משותפת, וברנז'ה טוען כי הדבר אינו אפשרי. לאחר ויכוח שלהם, דייזי יוצאת מהדירה והופכת גם היא לקרנף. ברנז'ה נשאר לבדו. ברנז'ה תוהה מה יהיה איתו, מי הוא, האם יצליח להחזיר את הקרנפים לצורתם האנושית ועוד. לאחר כמה תהיות הוא מתפתה להפוך לקרנף בעצמו, אך אינו מצליח בכך, ובסופו של דבר, מחליט שטוב שכך ומחליט להיאבק על אנושיותו.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזה ישנו מספר רב של דמויות, אך העיקריות והחשובות הן:

  • ברנז'ה – ברנז'ה הוא אנטי גיבור טיפוסי: הוא אלכוהוליסט, עצלן, היפוכונדר ולפעמים גם מראה סימנים של רכרוכיות וחוסר עמוד שדרה, ובנוסף גם מראה חוסר עקביות: אם בתמונה הראשונה הקרנף בכלל לא עניין את ברנז'ה, בתמונה הרביעית הוא לא מצליח שלא לחשוב עליהם. למרות זאת, דווקא הוא מראה סימנים של חשיבה עצמאית ובסופו של דבר היחידי שאינו הולך עם הזרם ונשאר אנושי.
  • ז'אן - ז'אן הוא ההיפך הגמור לברנז'ה: הוא חרוץ, מטופח וטוען שהוא בריא תמיד ונמצא באיזון תמידי, ובנוסף רואה את עצמו כאדם מושלם שנטמע באופן מושלם בחברה. למרות זאת, ז'אן אינו נראה כבעל חשיבה משלו, ורוב הדברים שהוא אומר הם עובדות, ולא דעות, מה שמסביר את הליכתו עם הזרם והפיכתו לקרנף. בכך ז'אן מהווה מעין גיבור טרגי: הוא בעל תכונות נעלות אך הוא חוטא ביהירות ובנטייה לכעס, וגם בסופו של דבר סופה רע (ההפיכה לקרנף). דבר זה מדגיש עוד יותר את היותו של ז'אן היפוכו של ברנז'ה ומגביר את האירוניה שדווקא ברנז'ה הוא זה שנשאר אחרון.
  • דייזי - דייזי בתחילה נראית כמי שמסוגלת לעמוד על דעתה: למרות שדבריה נסתרים שוב ושוב על ידי בוטאר, היא עומדת על דעתה שאכן היה קרנף. בנוסף היא גם עומדת על דעתה שברנז'ה יתעשת כאשר הוא מראה סימני פחד מהקרנפים. למרות זאת, בסופו של דבר גם היא הופכת לקרנף.
  • דודאר - גם דודאר מראה חשיבה עצמאית לכאורה: הוא טוען שאין הוא מצדד בקרנפים, אך גם לא מתנגד להם, מה שמראה חוסר חשיבה של ממש. בנוסף, כאשר הוא מגלה שגם הלוגיקן, שמייצג את החשיבה, ובוטאר, המייצג את האנטי-ממסדיות, הפכו לקרנפים, הוא נשאב אחריהם והופך גם הוא לקרנף.
  • בוטאר - בוטאר מייצג את האנטי-ממסדיות: הוא יוצא כנגד התקשורת באשר לידיעה שפרסמה באשר ל"יונק עבה-העור", מסרב להאמין שדייזי ראתה קרנף עד אשר יהיו הוכחות, הוא מצהיר על עצמו כ"בז לדת", ובסופו של דבר, כאשר מר שור הקרנף נמצא למטה, הוא בתחילה מסרב להאמין שאכן מדובר בקרנף. הדבר מראה שלמעשה גם לבוטאר אין חשיבה עצמאית, ושלמעשה דעתו היא רק הדעה ההפוכה לזו המקובלת ולא דבר שפותח באופן עצמאי, ולכן גם הוא הופך לקרנף.
  • מר פרפר - מר פרפר מייצג את הממסד. מר פרפר, לאורך הוויכוח בין דייזי, דודאר ובוטאר באשר לקרנפים, הוא אינו מחווה דעה מיוחדת, אלא רק מעיר הערות שאמורות לשמור על פסיו המקוריים של הוויכוח. הדבר מראה חוסר חשיבה עצמאית של ממש, ובסופו של דבר גם הוא הופך לקרנף.
  • הלוגיקן - הלוגיקן מייצג את השכל הישר וההיגיון, לכאורה, אך למעשה רוב טיעוניו הינם בלתי לוגיים, כשההיקש המגוחך ביותר הוא שבגלל שכל החתולים הינם בני תמותה, וגם סופוקלס הוא בן תמותה, סופוקלס הינו חתול. הטענה, כי סופוקלס הוא חתול, לא נכונה בהכרח אלא רק אפשרית, מפני שלא נאמר כי כל בני התמותה הם חתולים. לאחר מכן, בסוגיית הקרנף, הלוגיקן נותן מספר אפשרויות למספר הקרנפים שעברו ברחוב, אך למרות היותם של הטיעונים נכונים, הם חסרי תועלת ולא ניתן להוציא מהם את התשובה. בכך מייצג הלוגיקן חשיבה מגוחכת ומיותרת שבאה על חשבון החשיבה העצמאית, וכך גם הוא בסופו של דבר הופך לקרנף.
  • האיש הזקן - בן השיח של הלוגיקן. האיש הזקן מצליח להבין כל היקשיו של הלוגיקן, וכאשר עקרת הבית מגיעה הוא עוזר לה. בכך האיש הזקן מייצג את ההבנה (הן של הלוגיקה והן של ההתנהגות החברתית הדרושה), אך את חוסר החשיבה העצמאית - כלומר הבנת דפוסים קיימים במקום לפתח דפוסים עצמאיים. בסופו של דבר גם האיש הזקן הופך לקרנף (הדבר לא נאמר במפורש, אבל ניתן להבין זאת מאחר שכולם הפכו לקרנפים).

מבנה המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה המחזה הוא מעגלי (בתחילה קרנף אחד, ובסופו של דבר אדם אחד), וגם שונה ממחזות רגילים בכך שאינו כולל סיבוך והתרה, אלא סיבוך בלבד (אנשים הופכים לקרנפים). הדבר מייצג את התמידיות שבקונפורמיות.

מסרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היעדר חשיבה עצמית - המחזה מראה את החברה כשוללת החשיבה העצמית, והפיכתם של האנשים ליצורים שאינם יכולים לחשוב. העובדה כי דמויות רבות עשו זאת מרצונן (מר פרפר, בוטאר, דודאר ודייזי), מראה כי החברה פעמים רבות גורמת לאנשים לוותר מרצונם על החשיבה העצמית, על מנת להיטמע בחברה. בכך, ישנה גם ביקורת על הפשיזם.
  • כוחניות - דרך נוספת של המחזה להעביר ביקורת על הפשיזם, היא הביקורת על הכוחניות. בדומה לתנועות פשיסטיות שונות, שנתנו למצטרפים אליהם כוח לפגוע באנשים הסובבים אותם, כך גם דמויות המחזה: כאשר ז'אן הופך לקרנף, הוא מעוניין לרמוס את ברנז'ה, ועדרי הקרנפים מכריחים את התושבים שנשארים אנושיים לסור מדרכם, ובכך מהווים את השולטים בעיירה.
  • עיסוק בטפל במקום בעיקר - פעמים רבות נראים ויכוחים חסרי תוחלת. לדוגמה, כאשר עובר הקרנף השני, הוויכוח עוסק מהר מאוד בשאלה לאיזה קרנף יש שתי קרניים ולאיזה אחד, במקום להתעסק בשאלה כיצד הגיעו ומה יש לעשות בעניין.
  • ריקנותן של המילים - המחזה עוסק בכך שהמילים כבר אינן משמשות לתקשורת, אלא שתוכנן ריק. לדוגמה, כאשר עוברים הקרנפים, ישנו שימוש בקלישאה "רק זה חסר לנו", השגור בפי האומרים זאת, ללא חשיבה מוקדמת.

המונח "התקרנפות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המילה התקרנפות חידש אשר נהור, מבקר התיאטרון של “ידיעות אחרונות”, בביקורת שכתב להפקה של תיאטרון חיפה של ההצגה, בשנת 1962. תחילה שימשה המילה רק בהקשר המוגבל של המחזה ויצירתו של יונסקו, עד שדן אלמגור השתמש במילה במשמעות המטפורית של הסחפות אחר להט לאומני בביקורת שכתב למחזמר קברט בעיתון מעריב ב-1967. משם השימוש במילה התפשטה בעברית, תחילה במשמעות הצרה של הסחפות לאומנית ואז במשמעות של הסחפות אחר הכלל באופן כללי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]