קשמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת חבל קשמיר המראה את האזורים במחלוקת

קשמיר הוא חבל הארץ הצפוני של תת היבשת ההודית, הנתון במחלוקת טריטוריאלית בין הודו, פקיסטן וסין מאז חלוקת הודו בשנת 1947. כיום חלקו המרכזי של חבל קשמיר נמצא בשליטת הודו (כחלק ממדינת ג'אמו וקשמיר), חלקו המערבי והצפוני בשליטת פקיסטן, וחלקו הצפון-מזרחי בשליטת סין, וזאת כתוצאה ממלחמות אחדות על השליטה בחבל. הודו אינה מכירה בשליטתן של פקיסטן וסין בחלקי קשמיר. פקיסטן רואה את כל שטח קשמיר כשנוי במחלוקת, ואינה מכירה בטענת הודו לשליטה בחבל.

באופן היסטורי שימש השם "קשמיר" לתיאור עמק פורה ("עמק קשמיר") הנמצא מדרום לקצה המערבי של הרי ההימליה, אך כיום הוא מתאר אזור נרחב של קשמיר, ג'אמו ולדאק. עמק קשמיר עצמו הוא אזור נמוך יחסית, מוריק ופורה מאד. העמק מוקף בהרים נישאים וזורמים אליו פלגים רבים. הוא נחשב לאחד מאתרי הנוף המרהיבים בעולם, והיה משופע בתיירות עד שנות ה-80, אך זו פחתה בשל התגברות המתיחות בחבל.

הבירה העתיקה של קשמיר, סרינגאר, שוכנת לחוף אגם דאל ומפורסמת בשל התעלות ו"בתי הסירה" הצפים שבה. בשל האקלים הנוח והקריר שבה היא הייתה בירת הקיץ המועדפת של שליטים רבים של הודו. הקיסר המוגולי ג'הנגיר הקים בסמוך אליה את גני שאלימאר המפוארים בשנת 1619.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרוב ל-1,000 שנים הייתה קשמיר תחת שלטון שליטי ג'אמו - בית המלוכה של משפחת דוגרה ההינדית. באותה תקופה חיו המוסלמים, הבודהיסטים וההינדים בשלום ובשיתוף פעולה, שהוביל ליצירות אמנות בתחומי המוזיקה, המחול, הציור, השירה וכן להגות פילוסופית משפיעה. מאותה תקופה ידוע אף על מקרים בהם מאמינים של שתי דתות או יותר התפללו באותו מבנה תפילה (אם כי לא ביחד).

החל משנת 1349, היה חבל הארץ נתון בידי שליטים מוסלמים, כולל המוגולים, ששלטו עד שנת 1751. רנג'יט סינג, המהרג'ה של ממלכת בני הדת הסיקית כבש בתחילת המאה ה-19 את ממלכת הדוגרה מהאפגנים, הפך אותם לכפופים לו וצירף לשלטונם את שארית חבל קשמיר ואת לדאק. ב-1846 הביסו הבריטים את הסיקים ומינו מהרג'ה הודי מטעמם שישלוט בכל האזור כמקשה אחת.

הסכסוך בקשמיר לאחר חלוקת הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן מתן העצמאות מהבריטים וחלוקת הודו בשנת 1947, היוו המוסלמים 77% מתושבי חבל הארץ. למרות הרוב המוסלמי, ניתן שטחה של קשמיר להודו על ידי המהראג'ה שלה, הארי סינג. בעקבות זאת החלו כוחות לא-רשמיים בתמיכת פקיסטן לפלוש לקשמיר. האו"ם הצליח להשיג הפסקת אש כשחבל הארץ מחולק דה-פקטו בין הודו (כשני שליש, כולל עמק קשמיר העשיר והפורה יותר, כחלק ממדינת ג'אמו וקשמיר) לפקיסטן (כשליש משטח קשמיר- תחת השם גילגיט-בלטיסטן ואזאד קשמיר). חלקה של הודו מהווה חלק ממדינת ג'אמו וקשמיר, שהיא המדינה החמישית בגודלה בהודו, ומשתרעת על פני 222,236 קמ"ר.

בשנת 1962 השתלטה סין על החלק הצפון-מזרחי של החבל, וקראה לו בשם "אקסאי צ'ין". ההודים והפקיסטנים נלחמו על קשמיר שוב ב-1965 וב-1971, אך כל נסיונותיה של פקיסטן לכבוש שטחים מהחלק ההודי של קשמיר עלו בתוהו. אף על פי שפקיסטן הובסה במרבית הקרבות, גורל האזור טרם הוכרע סופית והמצב גורם לאי יציבות מתמדת בין הודו לפקיסטן.

בשנת 1987 פתחו פעילים אסלאמיים במערכה לשחרור קשמיר מידי הודו, אך נכשלו בכך. בעקבות הכישלון הוכפפו חבלי קשמיר וג'אמו לשלטון ההודי באופן ישיר. בעקבות זאת פרץ בחבל גל אלימות מחודש החל מראשית שנות ה-90. בין מאי ויוני 1999 אירעה בחבל מלחמת קארגיל, לאחר שחיילים ופעילים פקיסטנים חמושים עברו את קו הפסקת האש בין המדינות. בקרבות נהרגו מאות חיילים פקיסטנים והודים ובסיומם נסוגו הפקיסטנים בלחץ אמריקני לגבול הבינלאומי, והצדדים חתמו על הפסקת אש. עם זאת מעשי הטרור בחבל קשמיר לא פסקו.

הודו מאשימה את פקיסטן במימון, אימון ומתן מחסה לארגוני טרור איסלמיסטים כגון לשקאר א-טייבה המקושר לארגון אל-קאעידה, הפועלים בקשמיר ובחלקים נוספים של הודו כנגד מטרות ממשל הודיות ותיירים מערביים. תקריות גבול אלימות מתרחשות לעתים תכופות בין הודו לפקיסטן וזו האחרונה אף הפגיזה לעתים ערים הסמוכות לגבול כגון קארגיל.

הודו רכשה יכולת גרעינית, ואחריה הלכה בדרך זו גם פקיסטן, דבר שהחמיר את המתיחות בין המדינות והביא לחשש בעולם שהסכסוך בין שתי המדינות יגלוש למלחמה גרעינית שתשפיע על העולם כולו.

בשנת 2004 החלו הודו ופקיסטן בשיחות שלום על עתידו של החבל. ב-2006 הצהיר נשיא פקיסטן, פרבז מושארף, כי מדינתו מוכנה לוותר על תביעותיה הטריטוריאליות בחבל אם תקבל הודו את תוכנית השלום שלו, הכוללת הסגת כוחות וממשל עצמי בקשמיר.‏[1]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשלט על ידי שטח אוכלוסייה  % מוסלמים  % הינדים  % בודהיסטים  % אחרים
הודו עמק קשמיר כ-4 מיליון 95% 4%*
ג'אמו כ-3 מיליון 30% 66% 4%
לדאק כרבע מיליון 46% 50% 3%
פקיסטן קשמיר החופשית (אזאד קשמיר) כ-2.6 מיליון 100%
גילגיט-בלטיסטן כ-1 מיליון 99%
סין אקשי צ'ין

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סוכנויות הידיעות, הצעה פקיסטנית להודו: מוכנים לוותר על קשמיר, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2006