קשר סיבתי משפטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. סיבה: הערך רלוונטי לענפי משפט נוספים ולא רק לדיני הנזיקין (למשל לדיני עונשין). ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
דיני נזיקין
העוולות הספציפיות
תקיפה  · כליאת שווא
גרם הפרת חוזה  · הסגת גבול
הפרת חוזה נישואין והפרת חוזה עקב
שביתה והשבתה כחריג לגרם הפרת חוזה
מטרד לציבור  · מטרד ליחיד
הפרעה לאור שמש ומניעת תמיכה
תרמית  · שליחת יד  · נגישה
עוולת הפרת חובה חקוקה
הפרת חובה חקוקה
עוולת הרשלנות
התרשלות  · חובת הזהירות
הדבר מעיד על עצמו
חובת הראיה ברשלנות
קשר סיבתי
קשר סיבתי משפטי  · קשר סיבתי עובדתי
נזק
נזק כלכלי טהור  · נזקי ריקושט
נזק בלתי ממוני טהור  · גולגולת דקה
 · פגיעה באוטונומיה
ריחוק הנזק  · עקרון הקטנת הנזק
נזיקין מתחום הרפואה
רשלנות רפואית  · הסכמה מדעת
הולדה בעוולה  · הפלה בעוולה
חוק זכויות החולה
לשון הרע
ההגנה על הפרטיות בנזיקין
לשון הרע על המת ולשון הרע על ציבור
הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע
הגנת תום הלב בלשון הרע
עוולות מסחריות
גניבת עין  · פגמי ייצור והעדר אזהרות
גזל סוד מסחרי  · פגמי תכנון
עוולות חוקתיות
עוולות חוקתיות
הגנות
מעשה של מה בכך  · קטין
הגנה עצמית  · כורח
דוקטרינות המשפיעות על החיוב בנזיקין
אשם תורם כהגנה מוחלטת
אשם תורם כהגנה יחסית
הסתכנות מרצון  · אשם תורם וקטינים
מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה
התיישנות בנזיקין
ריבוי מעוולים
ריבוי מעוולים  · מעוולים במשותף
נזק שאינו ניתן לחלוקה
אחריות שילוחית
אחריות שילוחית ואחריות מעביד
אחריות מעסיק קבלן
אחריות משתף ומשדל
אחריות רשויות ציבור ועובדי מדינה
פיצויים
פיצויים עונשיים  · הטבת נזקי גוף
תשלום עתי ותשלום חד-פעמי
פיצוי ללא הוכחת נזק
מטרות דיני הנזיקין
צדק מתקן  · צדק מחלק
ערכים נוספים בדיני נזיקין
כללי ברירת הדין  · המחאת תביעה
מלחמה בדיני הנזיקין  · מחדלים בנזיקין

קשר סיבתי משפטי הוא קשר בין ההתנהגות לבין העניין המשפטי הנדרש. כך לדוגמה בדיני נזיקין כדי שתקום אחריות צריך להתקיים קשר סיבתי בין התנהגות המזיק לבין הנזק במקרים שהנזק נמנה עם יסודות העוולה. שניים הם חלקי הקשר הסיבתי: האחד הוא הקשר הסיבתי העובדתי שבוחן אם מבחינת רצף האירועים העובדתיים מעשהו של המעוול הוביל לתוצאה שנדונה בחוק. השני הוא הקשר הסיבתי המשפטי שתפקידו לבחון את הזיקה בין התכונות שבגינן נוצרה העוולה או העבירה לבין הגורם העובדתי. הסיבתיות המשפטית מהווה כלי תיחום להטלת אחריות.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר הסיבתי המשפטי מתייחס אל שאלת האחריות המשפטית לנזק מסוים. כדי שאדם יישא באחריות נזיקית על נזק שגרם יש להוכיח כי לא רק שמתקיים קשר סיבתי עובדתי בין המעשה המעוול לבין הנזק אלא יש להוכיח כי הנזק שגרם המעוול היה צפוי או היה בתחום הסיכון. במובן זה, ניתן לאפיין את תפקידו של הקשר הסיבתי המשפטי כמעין מסננת הפוטרת מאחריות נזיקית מעשה שגרם בפועל לנזק כאשר הנזק או הליך הגרימה לא היו צפויים או לא היו בתחומי הסיכון של מעשי המעוול. המבחנים הבוחנים את קיומו של קשר סיבתי משפטי מבוססים על שיקולי מדיניות. אך אף שהמבחנים הינם מבחנים של שיקולי מדיניות, המשפט הישראלי קבע מבחנים ברורים כדי לקבוע אם מבחינת שיקולי המדיניות מתקיים קשר סיבתי משפטי בין המעשה המעוול לבין הנזק.

הפסיקה הישראלית הגדירה שלושה מבחנים לקביעת הקשר הסיבתי. פסק הדין המנחה בנושא זה הוא פסה"ד פאר נ' חברה לבניין סילבוט שם נקבעו מבחני הקשר הסיבתי הלכה למעשה. התובעים בפסק הדין הם בעלי בתי עסק שתבעו את האחראים על בניית מחסן לאחסון תבואה (סילו) בסמוך לבתי העסק שהתרסק כתוצאה מכשלים בבנייתו וגרם לנזק אצל התובעים. השאלה שנידונה בפסק הדין היא האם מתקיים קשר סיבתי משפטי בין המפקח על הבנייה לבין הנזק שנבע מהכשלים בבנייה. המבחן הראשון המוצג בפסק הדין הוא מבחן השכל הישר הבוחן האם התכונות המאפיינות את ההתנהגות העוולתית תרמו בפועל לתוצאה המזיקה. המבחן השני, העולה מסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין הוא מבחן הצפיות שתפקידו להוציא נזקים שלא היו צפויים למעוול מהאחריות הנזיקית. המבחן השלישי הוא מבחן הסיכון הבוחן אם תהליך הגרימה שהתרחש בפועל הוא זה שמפניו בא המחוקק להגן. המבחן המרכזי הוא מבחן הסיכון כשאת מבחן הצפיות ניתן להגדיר למעשה כקונקרטיזציה של מבחן הסיכון.

מבחן הסיכון (הטבעי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחן הסיכון קובע כי הקשר הסיבתי מתקיים כאשר תהליך הגרימה שהתרחש בפועל הוא זה שמפניו בא המחוקק להגן. מבחן תחום הסיכון הוא מבחן מסגרת. לפי מבחן הסיכון תהליך גרימה מסוים מצדיק הטלת אחריות משפטית רק כאשר בחינת כוונת המחוקק מצביעה כי המחוקק התכוון להטיל אחריות בגין סיכונים שכאלו. מבחן הסיכון חל בעוולות של אחריות חמורה. בעוולות אלו השאלה היא לא האם הנזק שנגרם הוא צפוי אלא האם הוא מימוש של הסיכון שאותו החיקוק רצה למנוע. דוגמה בולטת לכך היא עוולת הפרת חובה חקוקה, שם עיקר בחינת הקשר הסיבתי המשפטי הוא בשאלה האם החיקוק התכוון למנוע את מימוש הנזק שנגרם בפועל. דוגמה נוספת לשימוש במבחן הסיכון היא בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בפס"ד שולמן נאמר שהמבחן הסיבתי בחוק הפיצויים הוא מבחן הסיכון. בחוק הפיצויים מדובר בנזק שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים (המוגדרת כשימוש ברכב מנועי). האשם - בחוק הפיצויים הוא במובן הטכני - שימוש ברכב. כאשר ישנה דרישה בחוק שהנזק ייגרם עקב השימוש. בפרשת שולמן אדם מתניע את מכוניתו והמכונית התפוצצה כי הייתה ממולכדת. השאלה העולה בפסה"ד היא האם לצורך הפיצויים מדובר בתאונת דרכים? ביהמ"ש קובע שיש לבדוק האם המחוקק התכוון להטיל אחריות בגין הליך גרימה שכזה. בפרשת שולמן קובע ביהמ"ש שהמחוקק התכוון להטיל אחריות גם בגין סיכונים שכאלו. השופט ברק מציין כי מבחן הסיכון עדיף בכל הנוגע לאחריות שאינה מבוססת על רשלנות. פס"ד מרכזי המיישם את מבחן הסיכון בעוולה של הפרת חובה חקוקה הוא פסק הדין ועקנין נ' המועצה אזורית בית שמש. התובע בפסק הדין הוא נער שקפץ למים רדודים בבריכת השחייה שבתחום אחריותה של הנתבעת. בקרבת הבריכה לא היה שלט המזהיר מפני קפיצה במקום זה על אף קיומה של הוראת חוק המחייבת שיוצג שילוט שכזה בתחום הבריכה. השופט ברק קובע בפסק הדין כי לאחר שהוכח כי התקיים הקשר הסיבתי העובדתי כי מתקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי שכן פגיעת גוף כתוצאה מקפיצה לאזור זה של הבריכה הוא בוודאי בתחום הסיכון שעליו נועדה להגן אותה הוראת חוק. מבחני הצפיות והסיכון כוללים אלמנטים דומים. השופט אגרנט הסביר, כי מבחן הסיכון "אינו אלא פירוש יותר רחב - ואם תמצי לומר: הכללה - של מבחן 'הציפיות הסבירה'. למעשה לא ייתכן מצב בו מקרה ייכנס למבחן הצפיות אך ייפול במבחן הסיכון.

מבחן הצפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחן הצפיות, המיושם בעוולת הרשלנות, קובע כי קשר סיבתי מתקיים כאשר המעוול היה צריך לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק.

הקשר הסיבתי לא ינותק גם אם אחד הגורמים לנזק היה מעשה של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון, אם מעשה זה נמצא בתחום צפייתו הסבירה של המעוול. במבחן הצפיות נבדוק האם, כאשר סיווגתי התנהגות מסוימת כשלילית, עשיתי זאת כי צפיתי (בין השאר) את הנזק שאכן נגרם בפועל.

למבחן הצפיות תפקיד מרכזי בעוולת הרשלנות בהיותו משמש כ"מסננת". עוולת הרשלנות בהיותה עוולת מסגרת הינה רחבה ולכן לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי תפקיד חשוב בצמצומה של העוולה. אנו בוחנים האם כאשר התנהגות מסוימת סווגה כשלילית היא עשתה תוך צפיית הנזק כפי שהוא אכן נגרם בפועל. לא די בכך שנוכיח כי היה מעשה בעל אופי רשלני אלא יש צורך בהוכחה כי הנזק המסוים שנגרם היה ניתן לצפייה של המעוול.

שתיים הן השאלות העולות בפסיקה במסגרת הדיון במבחן הצפיות:

  1. מה צריך לצפות המעוול כדי שיתקיים הקשר הסיבתי?
  2. מהי דרגת הצפיות הנדרשת כדי להוכיח כי היא אכן התקיימה?

כדי לענות על השאלה הראשונה יש להבחין בארבעה גורמים המרכיבים את המושג נזק ולהבין אילו מהגורמים הללו צריך המעוול לצפות. ארבעת הגורמים הם: סוג הנזק, היקף הנזק, הליך הגרימה וזהות הנפגעים.

כאשר במבחן הצפיות אנו בוחנים האם צפה המעוול את סוג הנזק שנגרם, היקף הנזק שנגרם ואת הליך הגרימה. שאלת הצפיות לגבי זהות הנפגע, קרי שאלת הקשר בין המעוול לניזוק, אינה מתעוררת בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי והיא שייכת ליסוד הראשון בעוולת הרשלנות הוא יסוד ההתרשלות. במשפט הישראלי עיקרו של מבחן הצפיות מתמקד בשאלת הצפיות לגבי סוג הנזק ושאלת הליך הגרימה וזאת כיוון שהפסיקה הישראלית הקלה בדרישה לצפות את היקפו של הנזק.

צמצום הדרישה לצפיית היקף הנזק מוצא ביטוי בכלל חומרת הנזק שמגדיר כי מבחינה עקרונית כל נזק הוא צפוי אלא אם כן היקף הנזק אינו ניתן לצפייה מבחינה הגיונית.

גם שאלת הצפיות מבחינת הליך הגרימה של הנזק הקלה הפסיקה והניחה כי לרוב תתקיים הצפיות הנדרשת וזאת לאור עיקרון הגולגולת הדקה הקובע כי אנו בוחנים את הניזוק כמות שהוא, על חולשותיו ורגישיותיו. כלומר, עיקרון זה מניח כי היקף נזק שנגרם כתוצאה מרגישות או חולשה של הניזוק המסוים נחשב כצפוי מבחינת האחריות שנטיל עליו גם אם לא הייתה צפיות כזו מבחינה סובייקטיבית. כלל עיקרון הגולגולת הדקה מהווה חריג לציפיות של סוג הנזק. אם לניזוק יש רגישות מיוחדת ולכן נגרם הנזק, נחייב את המזיק בנזק אפילו שהוא לא יכול היה לצפות את סוג הנזק.

השאלה השנייה שמתעוררת ככל שאנו בוחנים צפיות היא על דרגת הצפיות הנדרשת בכל אחד מהגורמים הללו. שאלה זו היא למעשה שאלה של הפשטה. כלומר, אנו בוחנים לאיזו רמה של דיוק נדרשת מבחינת הצפיות כדי לקבוע כי היא נתקיימה. בית המשפט קבע כי נדרשת רמת הפשטה גבוהה כך שדי בצפיית הליך הגרימה בקוויה הכלליים כדי להטיל אחריות משפטית.

מבחן השכל הישר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחן השכל הישר קובע כי הקשר הסיבתי מתקיים כאשר התכונות הרשלניות שבמעשה גרמו עובדתית לנזק, והקשר הסיבתי נשלל רק אם בתהליך הגרימה מעורב גורם בלתי צפוי בעליל כגון מאורעות טבע בלתי רגילים, צירוף מקרים או מעשיהם הרצוניים של אחרים ובלבד שההתערבות התרחשה לאחר ביצוע הפעולה הרשלנית. על-פי מבחן זה, נסיבות שהיו קיימות לפני ביצוע המעשה אינן מנתקות את הקשר הסיבתי. השאלה שנשאלת בעניין זה היא האם כל הגורמים המאפיינים את התנהגות המזיק, תרמו בפועל לתוצאה המזיקה. מבחן השכל הישר הינו מבחן עמום ולכן ניתן לסווג את משמעותו הלכה למעשה לשלושה חריגים בהם נשלל הקשר הסיבתי לאור מבחן זה: אירוע טבע בלתי רגיל, סיטואציות של זמן ומקום והגורם המתערב.

אירוע טבע בלתי רגיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ס' 64(1) לחוק קובע כי הקשר הסיבתי ישלל אם הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי-אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה. כלומר במקרה של התרשלות המקיימת את דרישת הקש"ס העובדתי אשר היה מעורב בה מאורע טבע לא צפוי לא נטיל אחריות נזיקית. החריג הזה כמעט ולא מוצא ביטוי והוא מתייחס לאותם מקרים נדירים של התערבות של מאורע טבע לא צפוי שיצר את הנזק. חריג זה אינו בעל משמעות שכן הוא נובע באופן טבעי ממבחן הצפיות. את הבעיה המרכזית שמעורר החריג הזה, אפשר לראות בפרשת אמזלג שבה מדובר באדם שעבד כפועל בבית-חרושת ונפגע בראשו על ידי לוחות אסבסט שניתקו מגג בנין המטווייה בעת סופה עזה, הוא תובע פיצויים מהחברה המחזיקה את אולם המטווייה ומן החברה שבנתה את המבנה שש שנים קודם לכן. בפסה"ד טוען השופט לנדוי כי קיימת לכאורה סתירה פנימית בין הרישא של הסעיף המניח אשם של המעוול והסיפא של הסעיף שדורש התנהגות סבירה. למעשה כאשר אין אפשרות למנוע את התוצאה באמצעות נקיטת זהירות סבירה אזי שלא מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי ולא מתעוררת כלל שאלת הקשר הסיבתי המשפטי. ביטוי יחיד לחריג זה מופיע בפס"ד לאה שרון נ' או.אר.אס כוח אדם. שער חשמלי שבבעלות הנתבעים פורק והושען על גדר סמוכה למשך כחמש שעות לצורך תיקון. משב רוח חזק ופתאומי הוביל לנפילת השער על המנוח ולמותו. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר באירוע טבעי בלתי רגיל במובן זה שאדם סביר לא יכול היה לצפותו מראש ולמנוע את תוצאותיו גם בנקיטת זהירות סבירה. בית המשפט העליון קבע כי לכאורה ככל שאנו עוסקים בעוולת הרשלנות חריג זה הינו מיותר לאור דבריו של לנדוי. נראה כי אם הוכחה התנהגות רשלנית החריג אינו רלוונטי לאור הסיפא של הסעיף הדורשת כי לא היה בכוחה של התנהגות סבירה כדי למנוע את הנזק. בית המשפט קבע כי במקרה הנידון משב הרוח לא היה נדיר למרות שהוכח כי הוא בלתי שכיח ולכן אין לראותו כאירוע טבע בלתי רגיל השולל את הקשר הסיבתי.

החריג השני – סיטואציות של זמן ומקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

חריג זה נועד לשלול מקרים בהם כל התרומה הסיבתית מתמצית בכך שאדם היה במקום מסוים, בזמן מסוים. חריג זה מוציא מתחום האחריות הנזיקית תרומה סיבתית שהיא מקרית. כלומר, במקרה שהתקיים קשר סיבתי עובדתי אך כל התרומה הסיבתית הייתה שאדם נכח במקום מסוים ובזמן מסוים אזי לא מתקיים קשר סיבתי משפטי. אם התרומה של ההתנהגות העוולתית לנזק היא רק תרומה של זמן ומקום הרי שזו לא תרומה משפטית מספיקה ולכן אין קשר סיבתי משפטי בין ההתנהגות לנזק. בפסיקה, המבחן מיושם בעיקר בתאונות דרכים.

דוגמה קלאסית לחריג זה הוא פסק דין berry הלקוח מהמשפט האנגלי ומשמש כפסק דין מנחה ומרכזי בהתפתחות ההיסטורית של החוק. בפסק הדין מדובר ברכבת שנוסעת מעל המהירות המותרת, תוך כדי הנסיעה נופל עליה עץ, לא בגלל המהירות אלא כי מדובר בעץ זקן. כתוצאה מנפילת העץ נפגע אחד הנוסעים ומת, כאשר ידוע שחומרת הפגיעה לא נבעה ממהירות הרכבת. ביהמ"ש האנגלי קבע כי מתקיים יסוד הרשלנות וכי מתקיים קשר סיבתי עובדתי כיוון שלולא מהירות הנסיעה של הרכבת העץ לא היה פוגע ברכבת אלא בקרקע. אולם, בית המשפט קבע כי ההתנהגות הרשלנית, קרי הנסיעה מעבר למהירות המותרת, לא הגבירה את הסיכון ולכן נשלל הקשר הסיבתי המשפטי. התרומה של ההתנהגות הרשלנית נגעה לזמן ולמקום בלבד ולכן נשללת האחריות המשפטית ונקבע כי אין לחייב בפיצויים.

החריג השלישי – הגורם המתערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין קובע כי כאשר אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק אזי לא מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי. חריג זה מוצא ביטוי מרכזי בפסיקה. שאלת הגורם הזר המתערב עוסקת בהשתלבות מקרית של שני גורמים שהובילו, כל אחד מהם, מבחינה עובדתית לתוצאה המזיקה. שאלת זו התעוררה בפסיקה כאשר הגורם הראשון יצר את הסיכון להתקיימות התוצאה המזיקה ואילו הגורם השני המתערב הוא שגרם לתוצאה המזיקה בפועל. הגורם המתערב יכול להיות מעשה של התובע עצמו כגון התאבדות או מעשה של אחר. במקרים כאלו השאלה המשפטית שהתעוררה היא האם המעשה של הגורם השני לא ניתק את הקשר הסיבתי המשפטי.
בעבר התקיימה הגישה כי כאשר לגורם המתערב היה יסוד נפשי חמור יותר לא ניתן לפטור מאחריות את המעוול הראשון. גישה זו נדחתה בפסיקה כיוון שנוצר מצב בו נמנעים מלהטיל אחריות במידה ויש אשם מכריע של אחר אפילו אם סוג הנזק והדרך היו צפויות.
המבחן אותו אימצה הפסיקה מפריד בין עוולת הרשלנות לעוולות של אחריות חמורה/מוחלטת.
שאלת הגורם המתערב בעוולת הרשלנות התעוררה בפס"ד מירו, המהווה את פסק הדין המנחה בעניין זה. פסק הדין עוסק בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי של שוטר שהניח את נשקו, כשהוא טעון, בבית של חברים, כאשר אחד הנוכחים נטל את הנשק וירה למוות בבן דודו למרות שזה קרא לו להפסיק מהתעסקותו בנשק. בית המשפט קבע כי התקיים הקשר הסיבתי המשפטי כיוון שהתכונות הרשלניות של הגורם המתערב היו ניתנות לצפייה. בית המשפט קבע כי אם התכונות הרשלניות של הגורם המתערב לא היו ניתנות לצפייה אזי ההתערבות תשלול את הקשר הסיבתי המשפטי של הנתבע.
בעוולות של אחריות חמורה נקבע כי הגורם המתערב יפטור את מי שיצר את הסיכון מאחריות כאשר התערבותו לא הייתה בתחום הסיכון אותו התכוון המחוקק למנוע. התבוננות בקביעה זו של הפסיקה מלמדת כי למעשה אין חידוש בחריג זה וכי בחינת הקשר הסיבתי המשפטי נמדדת באמצעות מבחן הצפיות ומבחן הסיכון. גישה זו נתמכה גם בספרות האקדמית הרלוונטית.[דרוש מקור]

מיקומה של סוגיית הקשר הסיבתי בתאוריה של דיני הנזיקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוולת התקיפה וכליאת השווא ייחודיות בתוך דיני הנזיקין משום שהן אינן דורשות הוכחתו של נזק כדי להטיל אחריות נזיקית. יתר העוולות המנויות בפקודת הנזיקין מאפשרות פיצוי כאשר מתקיים נזק שנגרם כתוצאה ממעשה של הנתבע. הקשר הסיבתי מחבר בין יסוד ההתנהגות ליסוד הנזק והוא דורש כי תתקיים זיקה ביניהם. הקשר הסיבתי נוגע בשתי סוגיות והן קיום האחריות הנזיקית והיקף האחריות. קיום האחריות משמעותו הוכחת קשר בין ההתנהגות המעוולת לבין קיומו של נזק. כלומר, שאלת הקשר הסיבתי בהקשר הזה בוחנת את הליך הגרימה של הנזק וקובעת אם מעשה המעוול הוא שהוביל לנזק.

שאלת היקפה של האחריות, במידה והיא קיימת, מושפעת אף היא משאלת הקשר הסיבתי. שאלת היקף האחריות בוחנת את טווח הנזק שנגרם כתוצאה ממעשי המעוול וקובעת את היקף הנזק עליו נטיל אחריות. שאלת תיחום היקף האחריות מעוגנת בס' 76(1) לפקודה הקובע כי הפיצויים שיינתנו לניזוק יהיו רק על אותם הנזקים שעלולים לבוא באופן טבעי כתוצאה ישירה מעוולת המזיק.

שאלת הקשר הסיבתי המשפטי שייכת לקביעת קיום הנזק ואילו שאלת היקף האחריות נוגעת בשאלת ריחוק הנזק. שאלת ריחוק הנזק למעשה מסייעת לקביעת היקפו של הנזק בר הפיצוי. ישנו קשר הדוק בין שני המושגים הללו ולכן יש והניתוח המשפטי מערב בין המושגים הללו. אולם מבחינה פורמלית אין זהות בין מושגים אלו ולכן הגישה הרווחת היא כי יש לנתחם באופן נפרד כאשר שאלת הקשר הסיבתי קודמת לשאלת ריחוק הנזק. גישה זו נתמכת מעצם קיומו של סעיף נפרד המעגן את סוגיית היקף הנזק.

התפתחות היסטורית של החוק המדובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג הקשר הסיבתי ומבחניו מקורם במשפט האנגלו אמריקאי. לפי הגישה המסורתית במשפט המקובל הקשר הסיבתי כלל רק את המרכיב העובדתי. גישה זו סברה כי המבחנים לקביעת הקשר הסיבתי הוא מבחני השכל הישר ולא מבחנים שרירותיים אחרים. כך שקשר סיבתי עובדתי נשלל רק אם התערב גורם חיצוני שלא ניתן לצפייה. בעקבות ביקורת על גישה זו המשפט האנגלו אמריקאי אימץ גישה לפיה לא די בבחינת הקשר הסיבתי העובדתי. לפי גישה זו נקודת המוצא ככל שאנו בודקים קשר סיבתי היא לבחון את הקשר הסיבתי העובדתי אך כדי לקבוע אם הוא אכן נתקיים יש לבחון אם הגורם העובדתי כולל תכונות שמצדיקות להטיל עליו אחריות נזיקית.

פסק הדין המנחה בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי במשפט האנגלי הוא פס"ד berry. סביב שאלת מהם התכונות הנוספות שחייבות להיות בגורם העובדתי על מנת להפכו לקשר סיבתי משפטי קמו מספר גישות. את שתי הגישות העיקריות אפשר לראות במשפט האמריקאי.

גישה אחת סברה כי אין להגדיר מבחנים קבועים אלא להשאיר את השאלה לשיקולי מדיניות, המדיניות נוגעת לדוגמה, להיקף האינטרס המוגן, לדרישות הצדק בחברה ולנושאים חברתיים אחרים. לפי גישה זו, מאחורי מונחי המשפט, המתארים סיבתיות, עומדים שיקולים שרירותיים, שבסיסם במדיניות השופטים ולא מחשבה שיטתית. הגישה השנייה הניחה כי יש צורך בקביעת מבחנים ברורים שיכללו את אותם שיקולי המדיניות, כאשר בבסיס השקפתה קיימת עמדה הטוענת שאותה מדיניות משפטית איננה שרירותית. גישה זו למעשה פיתחה את תורת הצפיות ותורת הסיכון ואלו אומצו, כאמור, בחוק הישראלי.

מקרים טיפוסיים בהם עוסק המשפט ביישום הדוקטרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת הקשר הסיבתי המשפטי במשפט הישראלי מתעוררת במספר מקרים טיפוסיים. הראשון בהם הוא כאשר נתקיים כי מעשה מסוים גרם לנזק אך מעשה של אחר היה גורם משמעותי בתהליך הגרימה. דוגמה לכך היא בפס"ד מרכז החמצן נ' אלקטרה: במפעל אלקטרה היו מונחים בקבוקי גז של 2O ושל 2CO, כאשר לכל אחד צבע שונה. במפעל הייתה התרשלות מכיוון שבקבוקי הגז הונחו במעורבב וכאשר הורכב על הבקבוק מתאם לבדיקה עם בלון לא נכון התרחש פיצוץ. בהמ"ש מניח שישנה התרשלות חמורה של המפעל אך לא מתנתק את הקשר הסיבתי של מרכז החמצן שכן הגורם הראשוני היה צריך לצפות התרשלויות חמורות מהסוג הזה. גם רשלנות רבתי לא מנתקת קשר סיבתי אם ניתן לצפות את הנזק ולפיכך חייבו גם את המפעל וגם את המרכז.

מקרה טיפוסי נוסף מופיע בפסה"ד לעניין בני ציון והוא דוגמה למצב בו נגרם נזק כתוצאה מהתנהגות מזיקה אך הנזק שנגרם בפועל לא היה צפוי. התובעת בפסה"ד היא אישה בסוף היריון שהייתה נתונה למעקב של המוסד הרפואי. עקב התרשלות בבדיקה משקל העובר הוערך מעל 4 ק"ג אך מתחת ל-4.5 ק"ג, הוא המשקל שמעליו מבצעים ניתוח קיסרי משיקולים רפואיים, והוחלט שלא לערוך ניתוח קיסרי. לאחר שלושה ימים אובחן כי העובר מת עקב קשר בחבל הטבור וכריכתו סביב צוואר העובר. ביהמ"ש קבע כי אף שמבחינת הקשר הסיבתי העובדתי ניתוח קיסרי היה מונע את מות התינוק, נשלל הקשר הסיבתי המשפטי. בפסה"ד אנו רואים דוגמה לכך שנגרם נזק שהיה נמנע לולא המעשה המעוול אך הנזק שנגרם לא היה הנזק הצפוי. החשש שמצריך ניתוח קיסרי הוא היוצרות כתפיים של העובר ולא חשש לחנק כתוצאה מסיבוך של חבל הטבור. בדוגמה הזו אנו רואים כי הנזק שנגרם בפועל לא היה זה שהמזיק צפה ולכן נשלל הקשר הסיבתי המשפטי.

עוד מקרה טיפוסי מופיע במקרים של התאבדויות. במקרים אלו, ישנן סיטואציות בהם לא ניתן להעלות טענות אשם תורם ולכן היה ניסיון להתגונן על ידי קשר סיבתי משפטי ולטעון שיש אשם של גורם מתערב המנתק את הקשר. אולם הפסיקה נצמדה למבחן הצפיות ולא הוטרדה מכך שיש גורם מתערב כאשר היא נזהרת, ובודקת האם באמת זה היה צפוי. דוגמה קלאסית לכך הוא פס"ד ויצמן, בו הנהלת ביה"ס החליטה להשעות תלמידים, כאשר מראש היא החליטה שברגע שיהיה ערעור יקבלו את הילדים חזרה. עקב ההשעיה התאבד אחד מן אותם תלמידים. בפסה"ד ביהמ"ש לא מתייחס לכך האם הייתה התרשלות מצד בית הספר, וקודם מכריע בשאלת הקש"ס המשפטי. לדעתו אין קש"ס משפטי כי המעשה המכוון של המתאבד מנתק אותו. היינו מצפים שהילד אולי יפגע במישהו אחר ואז אולי הנזק היה צפוי אולם התאבדות כגורם מתערב לא הייתה צפויה. זה לא סוג הנזק הצפוי ולכן כלל לא נכנס לשאלת ההתרשלות, כלומר ביהמ"ש אכן בוחן כל מקרה האם היה צפוי.

סקירת הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר הסיבתי המשפטי בפקודת הנזיקין ס' 64 לפקודת הנזיקין קובע כך: "אָשָם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק בַּאֲשָמוֹ, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:

  1. הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי-רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי-אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה;
  2. אֲשָמוֹ של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק;
  3. הוא ילד שלא מלאו לו שתים-עשרה שנה, והוא שניזוק, לאחר שהאדם שגרם לנזק הזמין אותו, או הרשה לו, לשהות בנכס, שבו או בקשר עמו אירע הנזק או להימצא כה קרוב לאותו נכס שבמהלכם הרגיל של הדברים היה עשוי להיפגע באשמו של אותו אדם.

דיני הנזיקין מטילים על אדם אחריות על מעשיו המעוולים. המונח 'אדם' מדגיש את הגורם האנושי ואת אשמו. נראה כי ככל שמדובר בנכס או בעל חיים שגרמו לתוצאה המזיקה אזי ייבחן רק הקשר הסיבתי העובדתי.

ניסוחו של הסעיף מדגיש כי נקודת המוצא היא שכל מעשה שגרם לנזק מבחינה עובדתית מטיל אחריות נזיקית למעט מקרים העולים באחד החריגים המנויים בחוק. פקודת הנזיקין מגדירה מבחנים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי והוא נועד לקבוע האם יש מקום שלא להטיל אחריות נזיקית גם אם מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי. מטרתו של הסיפא לסעיף הוא לצמצמם את האחריות הנזיקית.

פיתוחים פסיקתיים בבית משפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחוקק הישראלי תיקן בחוק רשימה של חריגים הפוטרים מאחריות מעשה שגרם לנזק מהבחינה העובדתית. רשימת החריגים הללו מקורה בדוגמאות קלאסיות השאובות מהמשפט האנגלו-אמריקאי. אולם, החוק אינו מפרט מבחן ברור לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי. את הגדרות מבחני העזר השונים, ובעיקר את מבחן הסיכון המהווה את מבחן המסגרת, יצר בית המשפט. בית המשפט העליון הוא שקבע כי ישנם שלושה מבחני עזר מצטברים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי והם מבחן הסיכון, מבחן הצפיות ומבחן השכל הישר. בתי המשפט השונים הצהירו במספר אמירות בפסיקה כי מבחנים אלו הינם מבחנים מצטברים והפעילו מספר פעמים את שלושתם גם יחד. אולם התבוננות ביישום המבחנים בפסיקה מצביע על חלוקת עבודה בפועל בין מבחן הצפיות למבחן הסיכון. מבחן הצפיות מתייחס לעוולת הרשלנות ואילו מבחן הסיכון יושם בפסיקה לרוב בהקשרים של אחריות חמורה ומוחלטת. מבחן השכל הישר מתלווה לכל אחד מהמבחנים הללו שכן הוא אינו בעל משמעות ייחודית במשפט הישראלי. מלבד החלוקה הלכה למעשה בין המבחנים ביישומה בפסיקה ישנו גם קושי מושגי בהגדרה כי שלושת המבחנים הם מבחנים מצטברים שכן יש והמבחנים אינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. דוגמה בולטת לכך היא כאשר הליך הגרימה אינו צפוי אך הוא נופל בתוך מתחם סיכון.ההתנגשות בין המבחנים מוצאת ביטוי בפסיקה בעיקר ביחס בין המבחן הישן לבחינת אשמת הגורם המתערב שהוא חלק ממבחן השכל הישר לבין מבחן הצפיות. כאמור, לפי הגישה המסורתית הקשר הסיבתי המשפטי היה ניתק אם היסוד הנפשי של הגורם המתערב היה חמור מזה של הנתבע גם אם התערבות זו הייתה צפויה לנתבע.

המגמה המרחיבה של בתי המשפט בהפעלת הקשר הסיבתי המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להצביע על מגמה מרחיבה של בתי המשפט ביחסה למבחני הקשר הסיבתי המשפטי המוצאת ביטוי בכמה מישורים.

ביטוי אחד להרחבת תחולתו של הקשר הסיבתי המשפטי נוגע לשאלת רמת ההפשטה הנדרשת במסגרת מבחן הצפיות. נושא זה התעורר בפסק הדין בן שמעון נ' ברדה. מדובר במטווח של גדנ"ע, כאשר הנשק במטווח מוחזק בארון בתוך קנה ובחדר סגור ומסוגר. הסורגים היו שבורים ותוקנו בצורה ארעית. במקרה הזה שני ילדים בני 15 נכנסים דרך הסורגים פורצים את דלק הנשק וגונבים את הנשקים. לאחר מכן הם משחקים במשחק מלחמה שבמהלכו נורה אחד מהם בראשו ומת. מוגשת תביעה אזרחית כנגד האחראי על המקום. השאלה שהתעוררה בפסק הדין היא האם ניתן לייחס צפיות מבחינת הליך הגרימה של הנזק לבעל מחסן הנשק שהתרשל בכך שלא תיקן פירצה בגדר שדרכה פרצו הילדים. הליך הגרימה במקרה הנידון היה מורכב וקשה לצפייה ולכן התעוררה שאלת רמת הצפיות הנדרשת. השופט ברק קבע כי מספיקה רמת הפשטה גבוהה כדי לייחס צפיות. כלומר, רמת הצפיות הנדרשת היא כזו שהמעוול צפה בקווים כלליים את מרכיביו השונים של הנזק גם אם אינו צפה את פרטי השתלשלות העניינים שהובילו לנזק בצורה מפורטת כדי שנגדיר כי התקיימה צפיות לעניין הקשר הסיבתי. הרציונל העומד מאחורי קביעה זו היא כי לעולם לא תהיה האפשרות לצפות את הליך גרימת הנזק והיקפו על כל פרטיהם. דרישה כזו תוביל לכך שלעולם לא תהיה צפיות ואז למעשה אנו נרוקן מתוכן מבחן זה. פס"ד זה מצביע על מגמה מרחיבה של הפסיקה לעניין דרגת הצפיות הנדרשת ומכאן להרחבת תחולתו של מבחן הצפיות שכן ככל שאנו מכירים ברמת הפשטה גדולה יותר כך נרחיב את הטלת האחריות על הנתבעים בנזיקין.

אולם, לא ברור אם מגמה זו מובילה כיום ולאן היא עתידה להתפתח. בפסה"ד פלונית נ' המרכז הרפואי בני ציון, המאוחר לפסק הדין שמעון נ' בן ברדה, זיכה ביהמ"ש את הנתבעים בקובעו כי לא נתקיים הקשר הסיבתי המשפטי. קביעת ביהמ"ש בפסק הדין לעניין בני ציון מדגימה כיצד נזק שנגרם כתוצאה ממעשה רשלני לא יזכה בפיצוי כיוון שהליך הגרימה והתממשות הנזק לא היו אלו שבגללו הגדירו את ההתנהגות כהתרשלות וכן הליך הגרימה לא היה צפוי. נראה כי לפי דרישת ההפשטה העולה בפסה"ד ברדה הקובעת כי די בצפיות כללית של הליך הגרימה היה מקום להטיל אחריות גם בפסה"ד לעניין בני ציון. אך, עדיין אין בפסק דין זה אזכור מפורש להלכת בן ברד ולנושא דרגת הצפיות הנדרשת ולכן נראה כי הלכת ברדה היא עדיין ההלכה המנחה בסוגיה זו.

ביטוי שני למגמה המרחיבה של בתי המשפט נוגע בשאלת הגורם המתערב. הקביעה שהתפתחה בפסיקה הנזיקית מצביעה על מגמה המרוקנת מתוכן את משמעותו של חריג זה וקובעת כי אף אם התערבות של אחר הייתה הסיבה המכרעת לאשמה ואף אם היסוד הנפשי של הגורם המתערב חמור מזה של הנתבע אין בכך כדי לשלול את הקשר הסיבתי המשפטי ובלבד שהתערבות זו הייתה צפויה או בתחום הסיכון. התבוננות בשורה ארוכה של פסקי דין ובמאמרו של פרופ' ש.ז פלר "מהות הגורם הזר המתערב והשלכתה על הקשר הסיבתי" מלמדת כי השינוי בעמדת הפסיקה לעניין היסוד הנפשי של הגורם המתערב נוגעת ליחסי הגומלין בהשפעה שבין דיני הנזיקין לדיני העונשין. בדין הנזיקי נקבע, כאמור, כי אשמו של גורם מתערב מהווה חריג לקשר הסיבתי. בדיני העונשין מצוי מונח דומה והשייך לתחום דיני הייחוס של דיני העונשין. דיני הייחוס מתייחסים לעבירות הדורשות תוצאה, כאשר הייחוס היא תוצאה הנגרמת מהתפתחות מפתיעה ולא ישירות מהתנהגות עושה העבירה. בדיני העונשין קיימות שתי עמדות מרכזיות לגבי המבחנים הקובעים מתי התערבות מפתיעה של גורם מתערב תחשב תפטור מאחריות פלילית:

  1. המבחן הראשון השייך לעמדת הפסיקה הוא מבחן הצפיות הסבירה הקובע כי יש לייחס אחריות לנתבע אם ההתערבות המפתיעה הייתה ניתנת לצפיות סבירה
  2. המבחן השני המוצע לפי השייך לפרופ' פלר הוא כי יש לבחון את היסוד הנפשי של הנתבע. כאשר הנתבע רשלן או קל דעת יחול מבחן הצפיות הסבירה ואילו כאשר ניתן לייחס לנתבע יסוד נפשי של כוונה או אדישות ניתן להטיל עליו אחריות גם אם לא התקיימה הצפיות הסבירה כלפי הליך הגרימה כפי שהתרחש בפועל.

בעוד שהגישה הראשונה דומה למגמה הרווחת כיום בפסיקה הנזיקית בדבר הגורם המתערב, גישתו השנייה של פרופ' פלר מקצינה מגמה זו. אם הפסיקה הנזיקית תאמץ את עמדתו של פלר, כפי שהיא אימצה את עמדת הפסיקה העונשית בעניין זה, נרוקן לגמרי את סעיף 64(ב) מתוכנו. אם נשליך את גישת פלר על הדין הנזיקי נמצא כי כאשר ניתן לייחס למעוול כוונה או אדישות לא ישלל הקשר הסיבתי אף אם אשמתו של האחר היא הגורם המרכזי לנזק. ולכן ייתכן כי לאור ההשפעה ההדדית שבין הדין העונשי לזה הנזיקי ולאור המגמה המרחיבה בעמדת הפסיקה בשלת הקשר הסיבתי המשפטי יהיה ביטוי נזיקי לעמדתו של פלר, המוצגת בחלקה במספר פסקי דין מהתחום הנזיקי, ובכך יהיה כדי להמשיך ולהרחיב את הטלת האחריות על המעוולים בסוגיית הגורם המתערב.

הצעת חוק הקודיפיקציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת חוק דיני ממונות מנסחת מחדש את הוראת החוק העוסקת בסיבתיות המשפטית. סעיף 336 לחוק החדש יקבע כי הקשר הסיבתי המשפטי יהיה מבוסס על מבחן הסיכון. כלומר, כאשר תהליך הגרימה של הנזק וסוגו היו בתחום הסיכון שהעוולה הנדונה מנסה להגן מפניו אזי יתקיים קשר סיבתי משפטי בין ההתנהגות לנזק. מבחן הסיכון התפתח מתחום דיני הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מבחן הסיכון, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוק החדש, יכלול מספר מבחנים בעלי אופי גמיש אשר ישקלו יחד כדי להכריע אם מבחן הסיכן אכן נתקיים. בין המבחנים הללו נמנים גם שאלת הצפיות, האינטרס המוגן, אופי האחריות ואשמתם של הצדדים. מבחן הסיכון המוצע למעשה יכלול את המבחנים המופיעים בפסיקה הקיימת והוא תואם את מגמת הפסיקה וסעיף החוק הנוכחי, סעיף 64 לפקודת הנזיקין, המתייחסים בגמישות לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי. התבוננות ביחס בין המבחנים השונים הפועלים כיום בפסיקה מלמדים על רציות ההצעה. מבחן הסיכון מוצג איפה כמבחן רחב המשלב בתוכו מעצם טבעו את מבחן השכל הישר ומבחן הצפיות ולכן טבעי ורצוי הדבר כי ניתן לשלבם למבחן אחיד שניתן ליישום על כלל המקרים. החוק החדש בחר במבחן אחיד אך בעל אופי גמיש שמאפשר שיקול דעת ובחינת מרכיבים נסיבתיים עובדתים שונים. היתרון הבולט במבחן הגמיש הוא בהיותו מאפשר זיקה בין מבחן הסיבתיות לעוולה הנידונה ובכך נותן משמעות אמיתית למבחן הסיבתיות המשפטית שעניינה הוא הזיקה בין התכונות שבגינן נוצרה העוולה הפרטיקולרית לבין הגורם העובדתי לנזק.

מבט לעתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש הן הסוגיות שמצריכות הכרעה בדין הישראלי:

  1. שאלת היחס בין המבחנים המבחנים שונים והמתח שעולה ביניהם במקרים מסוימים. לשאלה זו נראה כי נמצא פתרון מניח את הדעת במסגרת הצעת חוק דיני ממונות. איחוד המבחנים לתוך מבחן גמיש ורחב שכולל בתוכו את שני המבחנים האחרים נראה כמיישב בין המבחנים השונים. אולם, גם לעניין זה ניתן להעלות שאלה עקרונית והיא נוגעת בשאלת שיקול הדעת של היושבים בדין. המבחן הגמיש המוצע, כמו גם המצב הקיים, מכילים בתוכם מקום רחב של שיקול דעת של השופטים. כל מהותו של הקשר הסיבתי המשפטי ככלי תיחום נתון לתימרון בעזרת חוש המומחיות של המשפטן.
  2. סוגיית הגורם המתערב - לאור פיתוחי הפסיקה נראה כי למעשה כיום סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין העוסק באשמו של אחר כחריג לקשר הסיבתי מיותר. הפסיקה למעשה רוקנה את הסעיף מתוכן בקובעה כי שאלת הגורם המתערב נמדדת אף היא על פי מבחן הצפיות והסיכון. לפיכך הדין הישראלי יצטרך לקבל הכרעה על מבחן זה.
  3. מעשה שנעשה באונס. האם מזיק שנאנס לבצע מעשה נזיקי מסוים פטור או חייב? לפי המשפט העברי מזיק זה פטור כאשר האונס הוא על מעשה נזיקי מסוים. מקורו של הפטור הוא מן הספק (מחלוקת פוסקים) או מעיקר הדין, (דעת הרב ש"ך). אולם כאשר האונס הוא על ממון סתם, והמזיק הוא שהחליט להזיק לזולת על ידי היזק לממונו כדי להציל את עצמו, הרי הוא חייב בתשלומים. כאמור פקודת הנזיקין לא התייחסה כלל לנושא זה, ולכן במקרה של אונס על המזיק, יחול הקשר הסיבתי משפטי והלכת הצפיות אף שלפי השכל הישר מקרה זה צריך להימנות עם שאר החריגים של סעיף 64. הדבר נידון בסעיף 7 להצעת ידין.

מבט ביקורתי – משפט ופמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הפמיניסיטית למשפט בהקשר הנזיקי התייחסה בעיקרה לשאלת הפיצוי על נזקים שאינם כלכליים, קרי נזקים נפשיים. הנזק הנפשי הוא לרוב נזק שניוני, כלומר נזק שמתלווה לנזק שנגרם כתוצאה מההתנהגות המעוולת. הביקורת של הגישה הפמיניסטית נסבה על כך שהפסיקה הישראלית כיום מגלה התייחסות בלתי אוהדת ומקפחת כלפי הנזקים הנפשיים ככלל והנזקים הנפשיים השניונים בפרט. פסה"ד לעניין אלסוחה ופסה"ד ציון מצביעים על הגישה המצמצמת של נכונות בתי המשפט להכיר בפיצויים מסוג זה. פסה"ד אלסוחה הוא הפעם ראשונה בה ביהמ"ש מכיר בזכות נפגע משני לקבל פיצוי על נזק בלתי ממוני טהור. כאשר ביהמ"ש מציב גבולות ברורים לאותה הכרה על ידי 4 התנאים:

  1. קרבה ראשונה
  2. התרשמות ישירה
  3. קרבה בזמן ובמקום - בין רגע ההתרשלות לפגיעה בניזוק המשני
  4. נזק נפשי משמעותי

בפסה"ד ציון, מדובר בבת שרואה פגיעה באימה אבל הנזק הוא לא דרמטי. התובעת מנסה לקבל הכרה בנזק הנפשי על ידי הוכחת שלושת התנאים הראשונים, אולם ביהמ"ש לא מסכים לכך.

מבחני הקשר הסיבתי, כפי שהם מופיעים כיום בפסיקה, בוחנים בעיקר את היכולת לצפות את הנזק. מבחן הצפיות הוא מבחן אובייקטיבי, כלומר נבחן על פי האדם הסביר. לפי הגישה הפמינסטית דבר זה בעייתי כיוון שככל שאנו בוחנים את שאלת הצפיות ישנו צורך להתייחס גם לכל נתן שרלוונטי להכרעה הנזיקית. המדד לרלוונטיות אינו מוכתב רק לפי הרציונל הנזיקי המוכר, אלא פעמים רבות הוא מושפע ממבנים חברתיים מבוססים.

דבר זה יכול להיות בעייתי כאשר ההתייחסות לשאלת הקשר הסיבתי במבחן הצפיות תיעשה על פי האדם הסביר ותתעלם מהאישה הסבירה.

לדוגמה – כאשר נאנסת אישה בביתה בגין התרשלות של בעל הבית בשמירה על מפתח הבית ייתכן ולא יספיק מבחן של כלל הצפיות של אדם סביר כלשהו. הגישה הפמינסטית מדגישה בהקשר הזה את הצורך לבחון את כלל הצפיות לאור הקונטקסט של החוויה הנשית של אונס והחרדה המתמדת מפניו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג' טדסקי, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, (ירושלים, תשל"ז), 178-233.
  • ש.ז פלר, "מהות הגורם הזר המתערב והשלכתה על הקשר הסיבתי", משפטים ו, עמ' 30.
  • אנגלרד, "עקרון 'הגולגולת הדקה' ומבחן הצפיות", הפרקליט כ' (תשכ"ד) עמ' 31.
  • אנגלרד, "על היקף האחריות והקשר הסיבתי", מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל, תשכ"ד, עמ' 55.
  • י' גלעד, א' גוטל "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי - מבט ביקורתי" משפטים לד(2)
  • Green, "the causal relation issue in negligence law", 60 (1961-1962) Mich. L.R. 543
  • הקודקס האזרחי – תכליות, מבנה ועיקרי הסדרים, עמ' 101-102

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח – 1968
  • תזכיר הצעת חוק דיני הממונות, התשס"ו - 2006

פסקי דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ע"א 2028/99 פאר נ. חברה לבניין סילובט (1964) בע"מ פ"ד נה (3) 493
  • ע"א 576/81 בן שמעון נ. ברדה פ"ד לח (3) 1.
  • ע"א 7021/99 עזבון ויצמן ואח' נ. סלע ואח' פ"ד נו (1) 822
  • ע"א 8199/01 עזבון מירו ז"ל ואח' נ. מירו ואח' פ"ד נז (2) 785
  • ע"א 7021/99 עזבון ויצמן ואח' נ. סלע ואח' פ"ד נו (1) 822
  • ע"א 2714/02 פלונית נ' מרכז רפואי 'בני ציון' חיפה, פ"ד נח (1) 516.
  • דנא 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' נאסיף מזאוי פ"ד נז (3) 145
  • ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701
  • ע"א 804/80 Sidaar Tanker Co. נ. קצא"א פ"ד לט (1) 393
  • רע"א 5803/95 ציון נ. צח ואח', פ"ד נא (2) 267.
  • ע"א 7836/95 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עזבון המנוחה תמי קרן (און) ז"ל, פ"ד נב(3) 199
  • דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד (לא פורסם, 19.5.2003).
  • ע"א 804/80 Sidaar Tanker Co. נ. קצא"א פ"ד לט (1) 393

משפט עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראב"ד בהשגות על הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח.
  • אור שמח, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ו.
  • הרב ש"ך על שו"ע חו"מ, סימן שפח, ס"ק כג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]