נצרות קתולית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

ערכים בנצרות
נצרות
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש: האל האב • ישו • רוח הקודש
זרמים עיקריים נצרות קתולית • נצרות רוסית פרבוסלבית • נצרות אורתודוקסית נצרות פרוטסטנטית • נצרות אוריינטלית היסטוריה של הנצרות ועידת ניקיאה • מלחמת האיקונין פילוג הכנסייה הנוצרית הפילוג המערבי • הרפורמציה אישים מרכזיים השליחים • פאולוס • אתנסיוס אוגוסטינוס • אבות הנצרות • תומאס מאקווינס לותר • קלווין התאולוגיה הנוצרית מונותאיזם • השילוש הקדוש • הקרדו • לוגוס כריסטולוגיה • התגלמות • הלידה הבתולית צליבת, תחיית ועליית ישו • הביאה השנייה החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה חגים מרכזיים פסחא • חג המולד • חג העלייה • פנטקוסט התענית הגדולה • חג הבשורה • חג ההתגלות הפולחן הנוצרי הסקרמנטים • טבילה • וידוי סעודת האדון • צלב • איקונין תפילה • קדושים כתבים נוצריים הברית הישנה • הברית החדשה הבשורות • הספרים החיצוניים ההיררכיה הכנסייתית אפיפיור • פטריארך • חשמן מיטרופוליטן • ארכיהגמון • הגמון כומר • דיאקון • נזיר ראו גם נצרות ואנטישמיות • אדריכלות כנסיות

נצרות קתולית (מיוונית [καθολικος] - כללי, כוללני), או נצרות רומית-קתולית, להבדיל מקבוצות אחרות המתקראות "קתולית" - הקהילה הגדולה בנצרות אשר מרכזה בקריית הוותיקן ובראשה עומד האפיפיור. מורכבת מהכנסייה המערבית-לטינית, הנוהגת לפי המסורת המערבית, ומ-22 כנסיות אוטונומיות, הנוהגות לפי המסורת המזרחית; מונה כמיליארד מאמינים.

תוכן עניינים 1 מבנה הכנסייה הקתולית 2 תאולוגיה 3 הפולחן בכנסייה הקתולית 3.1 תפילה 3.2 סקרמנטים 3.3 חגים ומועדים 4 דמוגרפיה 5 תולדות 5.1 ראשית ימי הכנסייה 5.2 אחרי ועידת ניקיאה 5.3 הפילוג הגדול 5.4 מאבק האינווסטיטורה 5.5 גלות אוויניון והפילוג המערבי 5.6 הרפורמציה 5.7 כיום 6 ראו גם 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] מבנה הכנסייה הקתולית

בראש המערכת ההייררכית של הקהילה הקתולית עומד האפיפיור, הנחשב לממשיך דרכו וליורשו הרוחני של השליח פטרוס הקדוש, הבישוף הראשון של רומא, ולנציג האלוהים עלי אדמות. סמכותו מוחלטת לא רק באמונה ומוסר אלא גם בעניני משמעת וניהול הכנסייה; הדוגמה הקתולית גורסת כי האפיפיור אינו יכול לטעות. אפיפיור מוחלף רק עם מותו, לאחר שמועצת החשמנים, גוף מייעץ לאפיפיור, מתכנסת ובוחרת אפיפיור חדש.

מתחת לאפיפיור ולחשמנים נמצאים בישופים, העומדים בראש מחוזות כנסייתיים (dioceses); חלק מהבישופים נקראים בתארים שונים במקצת, כגון "פרימאס", "ארכיבישוף" ו"מיטרופוליטן", בעיקר מסיבות טקסיות והיסטוריות. בישופים ממונים לתפקיד על ידי בישופים אחרים על ידי סמיכת ידיים, ועל-פי המסורת הנוצרית ישנה שרשרת הסמכה לבישופות הנמשכת עד לשליחים - כלומר, הבישופים הם יורשיהם הרוחניים של השליחים, מייסדי הכנסייה.

מתחת לבישופים פועלים כמרים ודיאקונים. בנוסף לכך, לאפיפיור מצייתים מספר מסדרי נזירים.

מלבד הכנסייה הלטינית, שהיא הכנסייה העיקרית בקהילה הקתולית, בקהילה חברות עוד 22 כנסיות אוטונומיות, שלהן אמונות זהות לאלה של הכנסייה הלטינית, אך בניגוד לה, הן נוהגות לפי המסורת המזרחית; בראשן עומדים פטריארכים. בעיקרן כנסיות אלה הן "בנות-זוג" קתוליות של זרמים כנסייתיים מזרחיים - אורתודוקסים, אוריינטלים ואשורים.

[עריכה] תאולוגיה

הקהילה הקתולית מאמינה בשילוש הקדוש, דהיינו שהאל הוא אחד בשלוש פנים (hypostaces). האל האב הנצחי הוא המקור של האלוהות, וממנו נובעים הבן (ישו) ורוח הקודש, שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, שכולן הינן מאותה מהות. כמו כן, האל, בדומה לאל בשאר הדתות המונותאיסטיות, הוא כל-יכול, כל-יודע ונמצא בכל מקום בו-בזמן.

הכריסטולוגיה שבה מחזיקה הקהילה הקתולית היא דיופיזיטיות, דהיינו שישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות, אלוהית ואנושית; כמו כן, הקתולים מאמינים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד לאורתודוקסים, המאמינים כי רוח הקודש נובעת רק מהאל-האב ללא קשר לבן, הקתולים מאמינים כי רוח הקודש נובעת הן מהאל-האב והן מהבן (ראו פסוקית ומהבן).

גם אמו של ישו, מריה הבתולה, זוכה לכבוד רב (hyperdulia) בכנסייה הקתולית, שכן דרכה ובאמצעותה נולדה התגלמותו הארצית של ישו. כיוון שהתגלמות זו היא הן אלוהית והן אנושית, נקראת מרים לעתים בשם תאוטוקוס (יולדת האל). בנוסף לכך, בכנסייה הקתולית מכבדים (אך לא עובדים) את הקדושים, שהם אישים נוצריים שבהגותם או מעשיהם מהווים דוגמה ומופת לשאר המאמינים.

הכנסייה הקתולית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו והשליחים ונמסרה מדור לדור במסורת הקדושה. הכנסייה הקתולית רואה בתנ"ך הנוצרי את המקור החשוב ביותר למסורת זו, שכן לשיטתה, התנ"ך הנוצרי נכתב בהשראת רוח הקודש. עם זאת, היא גורסת כי אין להסתמך על התנ"ך הנוצרי לבדו, וכי הדרך היחידה להבינו כהלכה היא לאור מסורת הפירושים הנוצרית. מקורות נוספים למסורת הם החלטותיהן של ועידות אקומניות וכתביהם של אבות הנצרות. כמו כן, הכנסייה הקתולית שמה דגש מיוחד על הכנסייה כגוף שנוסד על ידי ישו בעצמו והחף מטעות עקב השגחתה של רוח הקודש.

בניגוד לאורתודוקסים, הקתולים גורסים כי האפיפיור הוא עליון על שאר הפטריארכים לא רק בכבוד שיש לחלוק לו כיורשו של פטרוס הקדוש, אלא גם במהות, וכי ממלכת השמיים תכבד את ההחלטות שמקבל האפיפיור על האדמה; כי בנוסף על הגיהנום וגן העדן קיים גם כור המצרף, שבו ממרקים את נשמות החוטאים לפני שתוכלנה להיכנס לגן העדן; וכי גם מריה הבתולה, אמו של ישו, נולדה בהריון טהור (conceptio immaculata), שאינו נגוע בחטא הקדמון.

[עריכה] הפולחן בכנסייה הקתולית

[עריכה] תפילה

[עריכה] סקרמנטים

ערך מורחב – סקרמנט

הקהילה הקתולית, כמו הקהילה האורתודוקסית, מכירה באותם שבעה סקרמנטים, או פעולות-מסתורין, שהן חלק מהותי מהגאולה של המאמין, ואלו הם: טבילה, אישוש, סעודת האדון, וידוי, משיחה בשמן, נישואין והסמכה לכמורה.

• הטבילה היא הסקרמנט המצרף את האדם אל הכנסייה הקתולית, והמנקה אותו מהחטא הקדמון ושאר החטאים שהוא חטא קודם לה. במהלך הטקס מוזלפים על הנטבל מים (אם הטבילה היא לפי בהנוהג הרומי) או שכל גופו נטבל באגן הטבילה שלוש פעמים (לפי הנוהג המזרחי), וניתן לו שמו. אם מדובר באדם בוגר ולא בתינוק, ניתן לו שם חדש.
• האישוש משלים את קבלתו של אדם לכנסייה הקתולית על ידי כך משיחתו בשמן הקודש (במערב - על ידי בישוף, במזרח - יכול גם על ידי כומר), אשר מכלילה אותו תחת השגחתה של רוח הקודש; משנמשח, רשאי האדם ליטול חלק בסקרמנט סעודת האדון. בניגוד לקהילה האורתודוקסית, שבה טקס האישוש מבוצע לרוב מיד לאחר הטבילה, בקהילה הקתולית נהוג לדחותו עד אשר מושאו יכול להבין את חשיבותו ומהותו.
• סקרמנט סעודת האדון הוא, בדומה לרוב העולם הנוצרי, החלק המרכזי בתפילה הקתולית, והוא כולל אכילה של לחם הקודש ושתיית יין הקודש, שהם, על-פי האמונה הקתולית, הופכים לגופו ודמו של ישו בתהליך הקרוי טרנסובסטנציאציה. את סעודת האדון רשאים לקבל רק מי שטבלו ואוששו.
• הווידוי נועד עבור נוצרי קתולי אשר חטא וחזר בו, ורוצה להחזיר את נשמתו לטוהרה הראשוני שקודם לחטא. לשם כך עליו להתוודות (בדרך כלל בפני כומר), אשר לאחר מכן קורא תפילה מיוחדת ולעתים גוזר על המתוודה עונש מיוחד, שרק לאחר ביצועו החטא מבוטל לחלוטין. הכומר עצמו חייב לשמור את כל מה שנאמר במהלך הווידוי בסוד מוחלט; הפרה של כלל זה כוללת את החרמתו המיידית, שאותה יכול לבטל רק האפיפיור.
• המשיחה בשמן היא טקס עתיק המעוגן במסורת השליחים (איגרת יעקב, ה', 14-15). ניתנה בעבר בעיקר לאנשים על ערש דווי כחלק מהטקסים שלפני המוות (last rites), אף שהדבר מעולם לא היה ייעודה היחיד. את משיחת השמן ניתן לבצע "על כל נוצרי בוגר שחש בה צורך עקב מחלה או זקנה".

[עריכה] חגים ומועדים

[עריכה] דמוגרפיה

לכנסייה הקתולית יש מאמינים ברוב מדינות העולם, וסך מאמיניה כמיליארד איש. באירופה, הקתולים הם רוב באיטליה, צרפת, ספרד, פורטוגל, אוסטריה, פולין, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, קרואטיה, אירלנד, דרום גרמניה וכמה מהקנטונים של שווייץ. כמו כן הקתולים מהווים רוב מוצק בכל רחבי אמריקה הלטינית, בשל הפצת הקתוליות על ידי המיסיונרים והקונקיסטדורים הספרדים והפורטוגזים במהלך המאה ה-16. באפריקה הקתוליות נפוצה בעיקר במושבות-לשעבר שנשלטו בידי צרפת ופורטוגל, הקתוליות בעצמן; באסיה, רק בשתי מדינות יש רוב קתולי - הפיליפינים ומזרח טימור. בנוסף לכך, ישנן קהילות קתוליות גדולות בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.

מספר הקתולים בעולם ממשיך לגדול, אם כי מרבית הגידול כיום נובע מריבוי טבעי ולא מהמרת דת. עיקר האוכלוסייה הקתולית נמצא כיום בדרום אמריקה, בפיליפינים ובארצות שונות במרכזה ובדרומה של אפריקה. בין השנים 1978 ל-2000 גדלה האוכלוסייה הקתולית ב-288 מיליון בני אדם בקירוב. במדינות אירופה שנחשבות באופן מסורתי כקתוליות, למשל בצרפת, יש אוכלוסייה גדלה והולכת של אנשים המצהירים כי הם חסרי-דת, וכן נוצר מיעוט מוסלמי גדול עקב הגירה.

[עריכה] תולדות

[עריכה] ראשית ימי הכנסייה

האמונה הנוצרית התפשטה במהירות בזכות פאולוס, פטרוס ויתר השליחים, וקהילות גדולות של נוצרים קמו באגן הים התיכון, ובמיוחד בערים המרכזיות רומא, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים (מאוחר יותר מחוזות כנסייתיים אלה, יחד עם קונסטנטינופוליס, יצרו את הפנטארכיה). עד מהרה, על אף התנגדות קיסרי האימפריה הרומית, הדת החדשה התבססה, התפתחה ויצרה לעצמה מערכות מנהליות מקומיות. לתקופה זו שייך גם השימוש המוקדם ביותר במונח "הכנסייה הקתולית": הוא נזכר לראשונה באגרת שכתב איגנציוס הקדוש בישוף אנטיוכיה לנוצרים בסמירנה בשנת 107.

קרנה של הנצרות החלה לעלות בשנת 313, עת פרסם הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו, אשר קבע כי את רדיפת הנוצרים בכל רחבי האימפריה הרומית יש להפסיק. כמה שנים לאחר מכן, ב-325, כונסה ביוזמת קונסטנטינוס ועידת ניקיאה, אשר קבעה את עיקרי האמונה הנוצרית. אך עם גודל הקהילה הנוצרית באו גם מחלוקות: היו כמה הייררכים רבי מעלה בכנסייה אשר הטיפו לגרסאות שונות של התאולוגיה הנוצרית. גישות אלה, אשר נדחו על ידי הקהילה הנוצרית בוועידות אקומניות אחרי ניקיאה, הן המינויות.

[עריכה] אחרי ועידת ניקיאה

ערך מורחב – ועידת כלקדון, מלחמת האיקונין

בשנת 431 כונסה ועידת אפסוס, אשר קבעה כי אין להפריד יתר על המידה את מהויותיו האלוהית והאנושית של ישו ולכן אמו מריה הבתולה היא יולדת האל. מתוך קביעה זו צמחה גישה, שגרסה כי לא זו בלבד ששתי המהויות של ישו התאחדו בגופו, אלא גם במהותן; גישה זו נודעה בשם מונופיזיטיות, אף שחסידיה מעדיפים את השם מיאפיזיטיות (משום שמונופיזיטיות היא גישה קיצונית יותר). גישה זו גונתה בשנת 451 בוועידת כלקדון, וקביעה זו גרמה לפילוג חמור בקהילה הנוצרית: הקהילה האוריינטלית פרשה מהכנסייה, והמחוזות הכנסייתיים של אלכסנדריה ואנטיוכיה חלוקים מאז ועד היום בשאלה זו, ולכל סיעה מערכת כנסייתית משלה.

קרע נוסף שהתרחש בכנסייה הוא מלחמת האיקונין, שראשיתו בכך שקיסר ביזנטיון לאו השלישי כפה את פטריארך קונסטנטינופוליס לקבוע, כי כיבוד איקונין הוא אסור, שכן הוא עבירה על הדיבר השני: "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" וגו'. אף על פי שרבים מתושבי הקיסרות קיבלו על עצמם הכרעה זו, רבים אחרים סירבו לעשות כן והמשיכו במנהגי כיבוד האיקונין. בנוסף לכך, הקהילה הנוצרית המערבית סירבה לקבל קביעה זו והכריזה על קרע עם הקיסרות, אשר נפתר רק עם ניצחונם של מכבדי האיקונין אשר קובע באמצעות ועידת ניקיאה השנייה.

[עריכה] הפילוג הגדול

ערך מורחב – פילוג הכנסייה הנוצרית

החל מתקופה מסוימת, החל צל של פילוג בין המזרח למערב לרחף מעל לנצרות. הסיבות לכך היו הן תאולוגיות - הכנסייה האורתודוקסית טענה כי הקתולים סילפו את הקרדו על ידי הוספת פסוקית ומהבן (filioque), והן פוליטיות - הקתולים טענו כי לבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור, עליונות על שאר הפטריארכים, ולכך ההייררכים האורתודוקסים לא הסכימו. על חילוקי דעות אלה נוספו הבדלי מנהג, לשון ותרבות ועלבונות מן העבר - למשל, בוועידת קוויניסקסט הקהילה המזרחית ניסתה לכפות את מנהגיה על הקהילה המערבית. המתח בין המזרח למערב הגיעו לשיאו בשנת 870, כאשר הקהילה המזרחית והמערבית כמעט ונפרדו שנית מהסיבות הנזכרות לעיל במהלך ועידת קונסנטינופוליס הרביעית, שהעילה המיידית לכינוסה הייתה ויכוח על כס פטריארך קונסטנטינופוליס.

בשנת 1054 הכנסייה התפצלה סופית לכנסייה הקתולית ולכנסייה האורתודוקסית, כאשר שליחי האפיפיור לקונסטנטינופוליס גינו כמה ממנהגי האורתודוקסית והכריזו עליהם אנאתמה (חרם חמור), ופטריארך קונסטנטינופוליס הכריז בתגובה אנאתמה על האפיפיור וכל תומכיו (במילים אחרות, על כל הנצרות המערבית). משנה זו הקהילה הקתולית נחשבת לקהילה נפרדת בתוך הנצרות. נסיונות לאחות את הקרע לא צלחו, ולאחר מסע הצלב הרביעי (1204), שבו הצלבנים הקתולים בזזו את קונסטנטינופוליס ופירקו את הקיסרות הביזנטית, הדבר הפך לבלתי-אפשרי למעשה.

[עריכה] מאבק האינווסטיטורה

ערך מורחב – מאבק האינווסטיטורה

עד למאה ה-11 השלטון החילוני היה למעשה עליון על הכנסייה: השלטונות החילוניים היו אלה שמינו את הבישופים בארצותיהם, ופעמים רבות הם העניקו את התפקידים היוקרתיים (מחוז כנסייתי היה מקור נאה להיכנסות באותם ימים) למרבה במחיר. המצב הזה זכה לתמיכת הכנסייה (בדמות האפיפיור) משום שגם האפיפיורים מונו על ידי קיסר הקיסרות הרומית הקדושה והיו לכן תלויים בו. באמצע המאה ה-11 הכנסייה החליטה לשנות מצב זה, שהיה לרעתה. קבוצה של בכירים כנסייתיים ניצלה את העובדה שעל כס הקיסרות עלה הינוקא היינריך הרביעי, ובשנת 1059 כינסה כנס כנסייתי שבו נקבע כי האפיפיור לא ימונה על ידי הקיסר, אלא ייבחר על ידי מועצת החשמנים (וכך הדבר קורה עד עצם היום הזה). בכך האפיפיורות יצאה משליטת הקיסר, והכנסייה הייתה מוכנה להטות את מאזן הכוחות לטובתה.

האפיפיורות נכנסה לעימות גלוי עם הקיסרות בשנת 1075, בימיו של האפיפיור גרגוריוס השביעי. האפיפיור קבע בבולה Dictatus Papae, שמכיוון שהכנסייה נוסדה על ידי האל ומקור סמכותה ממנו, לה הסמכות הבלעדית על הכמורה (ובכלל זה מינוי והדחה של כמרים), וחיזק את הכרזתו בכך שהדיח כמה כמרים גרמניים. כיוון שהכרזה זו נטלה מהקיסר הן סמכות מרכזית והן מקור להיכנסות, הנרי הרביעי יצא חוצץ נגדה ונגד יוזמה, ואף כינס בוורמס כנס כנסייתי להדחת האפיפיור. גרגוריוס הגיב לכך על ידי החרמתו של הנרי, הדחתו מכס הקיסרות, וחשוב מכל - ביטול נדרי הנאמנות של הוואסאלים שלו כלפיו. אלה האחרונים עטו על ההזדמנות לצבור עושר ועוצמה והתמרדו; היינריך ה-4, שבעיניו דיכוי התקוממות רבתי זו היה חשוב יותר, נכנע לדרישת האפיפיור והשפיל את עצמו מולו בעיירה האיטלקית קנוסה. רק לאחר כניעה זו האיפיפור ביטל את החרם, אך הדבר היה רק הפוגה קצרה והמשבר התלקח מחדש כעבור זמן קצר.

מאבק האינווסטיטורה נמשך כמה עשורים נוספים על-פי אסטרטגיה דומה (האפיפיור נלחם מול קיסר סורר על ידי נסיון לעורר מרד בגרמניה), והגיע לסיומו עם חתימת הסכם וורמס ב-23 בספטמבר 1122. לפי הסכם זה, האפיפיור מינה את הבישופים לבדו (אף שלקיסר הייתה יכולת השפעה לא-פורמלית על המינוי), ורק לאחר מכן הם נשבעו אמונים לקיסר כוואסאלים שלו, לשם השלמת ההליך הפורמלי בלבד.

[עריכה] גלות אוויניון והפילוג המערבי

ערך מורחב – אפיפיורות אוויניון, הפילוג המערבי

בשלהי המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14, התפתחה מחלוקת חדשה בין האפיפיורות לשלטונות החילוניים, האפיפיור בוניפקיוס השמיני ופיליפ הרביעי מלך צרפת. פיליפ רצה להטיל מס על רכוש כנסייתי וטען כי לשלטונות החילוניים ישנה סמכות על ההייררכים הכנסייתיים השוכנים בתחומם; בוניפקיוס, מנגד, טען בעקבות גרגוריוס השביעי, כי הכנסייה והאפיפיור עליונים על כל המלכים באשר הם. המאבק הגיע לשיאו בשנת 1303, שבה פיליפ האשים את האפיפיור בכפירה (זה האחרון תכנן בתגובה לכך להדיח את כל הכמורה הצרפתית) ומשלחת של חיילים צרפתים עצרה אותו בסיוע יריביו הפוליטיים; אף שהאפיפיור שוחרר כעבור ימים מספר על ידי האוכלוסייה המקומית, הדבר היווה מכה קשה הן לו באופן אישי והן למוסד האפיפיורות כולו.

כעבור שנתיים, בשנת 1305, מושבו של האפיפיור עבר לעיר הצרפתית אוויניון; האפיפיורות החלה יותר ויותר להיות מושפעת על ידי האינטרסים הצרפתיים, הן על-מנת להימנע מהתקפה צרפתית על האפיפיורות כמו שקרה בימי בוניפקיוס השמיני והן בשל עימות שהתפתח באותו זמן בין האפיפיורות לקיסרות הרומית הקדושה בשל שאלת עליונות האפיפיור על הקיסר. באמצע המאה ה-14 ההשפעה של המלכים הצרפתיים על האפיפיורים הגיעה לשיאה עם כהונתם של אינוקנטיוס השישי הלא-החלטי והמושפע-בנקל, ושל אורבנוס החמישי, אשר נקט עמדה פרו-צרפתית מובהקת; נטייתו שפרו-צרפתית של האחרון פגעה בתדמית הנייטרלית והאוניברסלית של הכנסייה וגרמה לאובדן כבוד כלפיה ברבים.

בשנת 1378 האפיפיור גרגוריוס האחד עשר החזיר את מקום מושבו של האפיפיור לרומא ומת זמן קצר לאחר מכן. מועצת החשמנים בחרה, בלחץ ההמון, אפיפיור איטלקי, אורבנוס השישי, אך עד מהרה רוב החשמנים, אשר התחרטו על בחירתם, בחרו אפיפיור חדש - קלמנס השביעי, אשר בחר להתיישב באוויניון. נוצר מצב שבו לכנסייה היו שני ראשים, ושניהם לגיטימיים באותה מידה, שכן שניהם נבחרו על ידי מועצת החשמנים; המשבר החוקתי הפך עד מהרה למאבק פוליטי, שכן שני האפיפיורים נתמכו על ידי מדינות אירופיות שונות. המשבר, המוכר כפילוג המערבי, או לעתים כפילוג הגדול, נפתר רק בוועידת קונסטנץ של שנת 1415, אשר החליטה להדיח את כל האפיפיורים שכיהנו באותה תקופה (זאת לאחר שבשנת 1409 נבחר אפיפיור פשרה שהשניים האחרים סירבו לפנות לו את מקומם) ולבחור אפיפיור חדש, מרטין החמישי.

[עריכה] הרפורמציה

ערך מורחב – הרפורמציה

במאות ה-15 וה-16 החלו להישמע באירופה יותר ויותר קולות הן כנגד כמה מסורות נוצריות (ובראשן עליונות האפיפיור) והן - ובעיקר - כנגד הסתאבות הממסד הכנסייתי, אשר הגיעה לשיאה עם מכירת כתבי מחילה על חטאים(אינדולגנציות). קולות אלה הפכו לתנועת הרפורמציה, אשר סחפה את כל אירופה וייסדה את צורותיה השונות של הנצרות הפרוטסטנטית. כנגד זאת, פתחה הכנסייה הקתולית ברפורמציה הנגדית אשר התבטאה בחידוד דוקטרינלי שנעשה בוועידת טרנטו, הידוק פיקוח האינקוויזיציה והקמת המסדר הישועי, אשר הוקם כדי להגן על האמונה הקתולית. השלכה נוספת של חלוקת אירופה בין הקתולים לפרוטסטנטים הייתה מלחמות דת ארוכות ועקובות מדם, אשר הגיעו לשיאן - וגם לקיצן - עם מלחמת שלושים השנה, שבסופה הושג הסכם פשרה, שעיקרו "השליט במקום יקבע את דת המקום".

[עריכה] כיום

ערך מורחב – ועידת הוותיקן השנייה

[עריכה] ראו גם

• פילוג הכנסייה הנוצרית
• הרפורמציה

[עריכה] לקריאה נוספת

• סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אביעד קליינברג, מבנה הכנסייה והסקרמנטים, מתוך הנצרות : מראשיתה ועד הרפורמציה בעריכת אביטל רגב ותרצה יובל (ישראל: משרד הביטחון, 1995).
• ‏שולמית שחר, כנסייה ומלוכה : שתי מערכות נפרדות, מתוך מורשת ימי-הביניים (ישראל: משרד הביטחון, 1985)‏
• קתולים, אתר לא רשמי של הקהילה הקתולית דוברת העברית בישראל
• קתולים, אתר רשמי של הקהילה הקתולית דוברת העברית בישראל
• קתולים למען ישראל, מכיל מידע בעברית על הכנסייה הקתולית