ראדומסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראדומסק
POL Radomsko flag.svg
סמל העיר
POL Radomsko COA.svg
דגל העיר
מדינה / טריטוריה Flag of Poland.svg  פולין
מחוז ווייוודת לודז'
ראש העיר אנה מילצ'אנובסקה
שטח 62 קמ"ר
גובה 230 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר

50,618‏  (נכון ל-2006)
קואורדינטות 51°04′0″N 19°27′0″E / 51.06667°N 19.45000°E / 51.06667; 19.45000קואורדינטות: 51°04′0″N 19°27′0″E / 51.06667°N 19.45000°E / 51.06667; 19.45000
אזור זמן UTC +2
http://www.radomsko.pl

ראדומסקפולנית Radomsko, ביידיש ראַ‏דאָ‏מסק) היא עיר במרכז פולין, ובה היו בשנת 2006 כ-51,000 תושבים. היא יושבת על הנהר ראדומקה, 190 קילומטר דרומית מערבית לוורשה ו-90 קילומטר דרומית ללודז'.

ראדומסק קיבלה מעמד של עיר בשנת 1266.

בשנת 1827 הגיע מספר התושבים לכאלף שבע מאות ותשעים, מתוכם שלוש מאות ושבעים יהודים. בשנת 1921 היו ברדומסקו 18,732 תושבים, 7,774 מהם יהודים. ב1935 נימנו 12,731 יהודים, שהיוו 55% מסך התושבים. בבחירות למועצת העיר בדצמבר 1927 נבחרו 8 יהודים מתוך 24 חברי מועצה: יעקוב שמואל האזע, ישעיה רוזנבלט, מ. פוליוודה, ד"ר גליקסמן, ראובן נייקראן, דוד סובל, דוד בוגייסקי ויצחק שפירו‏[1].

בהיסטוריה היהודית נודעה העיר בשל חסידות ראדומסק.

אחת המשפחות היהודיות המפורסמות בעיר הייתה משפחת גרינשפן. הוריו של הרשל גרינשפן היו ילידי העיר.

רדומסקו בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשלומי כופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשתי עדויות שונות, מתועדים שני אירועים בהם נדרשו היהודים לשלם כופר על פי דרישת הגרמנים.

הארוע הראשון התרחש בין ה 16 לספטמבר 1939 לבין ה 18 בו, ומתועד על ידי העד, מיכאל שטיינלאוף‏[2]:

"בסוף ספטמבר 1939 פקד קומיסר העיר הגרמני רוטר, על תשלום של כופר חד פעמי של 50,000 זלוטי והושיב בכלא 12 מנכבדי העיר כבני ערובה עד אשר ישולם הסכום במלואו. בין הנכבדים היו שפירו, גוטשטאט, טיגר ואחרים. יושב ראש הקהילה, משה ברגר, השתדל מאד לגייס את הסכום, משימה אשר היתה קשה מאד, מאחר והיהודים נפגעו בהפצצות, נבזזו, ולא הרוויחו מאומה. כאשר שולם הסכום, שוחררו בני הערובה והתשלום נרשם בספרי העירייה"

הארוע השני מתועד בספר יזכור‏[3]:

"ב 7 בנובמבר [1939] נעצרו 5 מעשירי היהודים בעיר: יעקב רוזנבוים, רומק רוזנבוים, שלמה פישמן, יצחק שפירו ויוסף מינץ. הם הוכו באכזריות וקנס של 50,000 זלוטי הוטל על היהודים. הקנס חייב היה להמסר תוך 12 שעות, אחרת, איימו, יוצאו 5 הנאסרים להורג ביריה. הקנס שולם והחמישה שוחררו"

"יום שלישי השחור"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב 12 בספטמבר ‏[4]1939 הוכרחו הגברים היהודים להאסף בככר השוק. הם אולצו לכסות בידים חשופות תעלות שנחפרו קודם המלחמה כהגנה בפני טנקים גרמניים. זאת תוך הכאות בשוטים. הגרמנים השכיבו את היהודים במשך שעות בככר העיר תוך איום לירות בכל מי שיזוז. מאוחר יותר, הובלו היהודים לנחל רדומקה והוכרחו ליצר בגופם גשר בעוד אחרים צועדים על "הגשר החי" מגדה לגדה. מקצת היהודים הוכנסו לדוודי מים והושארו שם עד כלות יכולת נשימתם. כל זאת תוך הצלפות שוטים ומכות רצופות במשך כל היום.

הקמת הגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גטו רדומסקו היה הגטו השני שהוקם בפולין. הודעה על הקמתו פורסמה ב 20 בדצמבר 1939. ליהודים ניתן יום אחד לעזוב את בתיהם ולהאסף בגבולות בגטו. הגטו הוקם ברחובות: שול גאס, רולנה, סטודולנה, יוסלביטש, פטשאלקובסקה, פאביאנה ומיצ'קביטשה. יציאת יהודים מהגטו נאסרה וכן נאסרה כניסת אריים לגטו.

הרכבי היודנארטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב 12 לנובמבר 1939, נצטווה יו"ר הקהילה, משה ברגר, להקים מועצה יהודית (יודנראט). הרכב היודנראט הראשון כלל את: משה ברגר (יו"ר), ד"ר גליקמן, מוטק בוהם, יהודה-הירש טיגר, אדווארד לאופר, יוסף מינץ, ישראל מינץ, יעקב רוזנבוים, אליאש רוזנבוים, מיכאל שטיינלאוף, יצחק שפירו ושמואל שפירו. ב 15 לחודש אושר ההרכב על ידי השילטונות הגרמניים.

במאי 1940 הורחב היודנראט באופן ניכר‏[5]. הוקמו 6 מחלקות: מיסים, עבודה, משטרה, תברואה, אספקה ודואר. הרכב היודנראט כלל את: משה ברגר (יו"ר), אדווארד לאופר - מזכיר, יהודה-הירש טיגר ויוסף פנסקי - סגני יו"ר, הלל זומבק - גזבר. חברים: מוטק בוהם, אינג' סמואל ברנשטיין, ויקטור גוטשטט, ד"ר גליקמן, אברהם האמפל, משה ויינרייך, יעקב וויטנברג, הירש לייב זיידמן, לייב זנאמירובסקי, עו"ד מנילה, יוסף מינץ, ישראל מינץ, הנריק פנסקי, יהודה קופל, סטאניסלב קירשנבוים, לאופרד קליינר, דוד ראדאל, אליק רוזנבוים, רומק רוזנבוים, יצחק שפירו, יעקב שפירו, שמואל שפירו.

יעקב קורץ, בספרו‏[6] מתאר את בניין היודנראט:

"בבנין נהדר, שנבנה במיוחד עוד לפני המלחמה כבית הקהילה, נמצאו המחלקות האלה: שירות הסידורים שבו עסקו עשרים איש ובראשם מפקד שידע יפה את תעודתו , בית-תמחוי שהיה מסודר למופת , מחסן של צרכי מזון. ובקומה השניה: לשכת הנשיאות, הנהלת הפנקסים והקופה, המחלקה הרפואית והסניטארית . מחלקת הדואר והטלפון, מחלקה לעזרה עצמית סוציאלית והמשרד לעבודה"

במאי 1941 החליף ויקטור גוטשטט את ברגר בתפקיד היו"ר. משה ברגר נמלט לצ'נסטוכובה ושם נאסר‏[7]. שטיינלאוף בעדותו מוסר את הפרטים הבאים‏[8]:

"ויקטור גוטשטאד נכנס לתפקידו כיו"ר הקהילה היהודית במקומו של משה ברגר, אשר נעצר ונכלא בכלא צנסטכובה. סיבת מעצרו היתה כי בעת שנשאל על ידי הגסטאפו למקום מגוריה של משפחת הרשל גרינשפאן (האיש אשר רצח את פון ראט בפריז), ענה הוא בכנות כי הם אינם מוכרים לו. ויקטור גוטשטאד הצליח לשחרר את משה ברגר ממעצרו"

הגעת פליטים מלודז[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדומסקו קלטה פליטים שהגיעו מלודז וישובים אחרים ברכבות. הפליטים הוסעו מספר ימים ללא מזון והגיעו באפיסת כוחות לתחנת הרכבת ברדומסקו. אנשי היודנראט היו צריכים להוריד אותם על כפיים מהרכבות ולסחוב אותם לגטו‏[9].

להלן עדותו של מיכאל שטיינלאוף‏[10]:

"בסוף דצמבר 1939 הודיע הגסטאפו ליודנראט שיש להכין מגורים עבור 1500 יהודים ממחוזות וירטגאו ולודז. יו"ר הקהילה, משה ברגר כינס לכן ישיבה של כל חברי היודנראט, ואחרי התייעצות מעמיקה שלחו אותו לווארשה, שם עלה בידו לגייס 30,000 זלוטי ממקורות המימון של הג'וינט ולהביאם לרדומסקו. (משה ברגר נסע פעמים רבות לווארשה על מנת להביא כסף). לאחר מכן הוציאו קול קורא לכל הנגרים היהודיים על מנת שיגייסו קרשים ולבידים מכל מה שעוד נשאר במחסניהם, למסור אותם ולעשות מהם דרגשים אשר יוצבו בניהולו של שטיינלאוף בשלושת בתי הכנסת, בית הכנסת הגדול ובתי התלמוד. מאחר והנגרים נשמעו ברצון לקול קורא, אכן עלה בידם לקלוט את היהודים המגורשים עד האחרון שבהם, אשר הגיעו בקרונות של 90-100 איש"

מטבח ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיקבות המשבר הכלכלי, הקים היודנראט מטבח ציבורי‏[11] ששימש, בין השאר, את הפליטים שהגיעו מחוץ לגטו ואת עובדי הכפיה ובני משפחותיהם. חברי היודנראט שנהלו את המטבח היו: אברהם האמפל, יוסף מינץ, הנריק פאנסקי ואליאש רוזנבוים.

שטיינלאוף מוסר הפרטים הבאים‏[12]:

"ליהודים חולקו רק 700 קלוריות לפי תלושי מזון מיוחדים. יום אחד קרא יו"ר הקהילה, משה ברגר, לשטיינלאוף לשתף פעולה בהקמת מטבח קהילתי אשר אמור היה לספק ל-4500 יהודים נזקקים מנת מרק עם פרוסת לחם. משרד המזון של רשויות הכיבוש הגרמני חילק את מצרכי המזון למטבח הקהילה. את מנהל המשרד צריך היה כל הזמן לשחד כדי שבכלל יחלק משהו... היהודים קנו את המעט אשר ניתן היה לקבל בעבור התלושים ממחסני הקהילה, בעוד שהמזון עבור העובדים בעבודות חוץ הובל לשם בעגלות"

מצרכי מזון נוספים נרכשו מידי הפולנים מתוך כספי היודנראט. הצורך ברכישת מזון בכמויות גדולות הכניס את היודנראט לקשיים כלכליים. תאור קשיים אלו מופיע בארכיון התיכתובות בין היודנראט ובין הג'וינט והיס"ס[13].

כך לדוגמא במכתבו של משה ברגר מתאריך 14 ליוני 1940 מתואר מצב זה:

"כפי שהזכרנו קודם, היינו צריכים לעצור את כל הפעילות הסוציאלית כדי להאכיל את הילדים. נכון לעכשיו, אנחנו נכנסים לחובות כבדים, בעת רכישת מצרכי מזון, כגון תפוחי אדמה, סלק שומן ואחרים. ברור שזה בלתי מתקבל על הדעת לסגור את המטבח. אנשים רבים ימותו כתוצאה מכך מרעב. יש לנו הרבה פליטים ועובדים שבאים מהעבודה וצריכים לאכול. קבלת אשראי חדש הוא בלתי אפשרי. ראשית אנחנו צריכים לשלם לפחות חלק מהחובות שלנו."

במכתב נוסף, חתום על ידי ויקטור גוטשטט מתאריך 28 ביוני 1941, מתוארות פעילות המטבח ופעילויות נוספות על ידי היודנראט:

"למרות כל העזרה שקיבלנו מהחברים העשירים ביותר בקהילה שלנו, אנחנו לא יכולים לקבל מספיק אוכל למטבח חינם לעניים. אין לנו מצרכי מזון דרושים ואנו נמצאים בחשש שנצטרך לסגור את המתקן הזה שנחוץ כל כך לאנשים העניים בעיר הזאת ולכל המפונים העניים שהצטרפו אלינו מערים אחרות.
בנוסף למטבח חינם לעניים, יש לנו הרבה מאד הוצאות אחרות, כגון תמיכה בשירותי בריאות, בית חולים אפידמיולוגי בהסגר, מתקנים סניטריים ועבור מלחמה בנגע הכינים.
אנחנו גם רוצים להזכיר שבכל יום, מאז תחילת המלחמה, אנחנו כבר מספקים כמה מאות פועלים יהודים (400 בהווה) לעבודה בכפייה, שלא משולמת שכר עבורה. אנחנו צריכים לתת לעובדים אלה שאינם מקבלים שכר, דמי כיס במזומן וכן מזון, להם ולמשפחותיהם. כמו כן, תחזוקת מחנות העבודה היא יקרה. "

המטבח הקהילתי מתואר על ידי יעקב קורץ, בספרו‏[14] :

"הקהילה עשתה הרבה לטובת העובדים היהודים, ערכה בשבילם מטבח מסודר יפה, שבסעודתם נתנו להם בשר ומאכלים טובים, עד שהעובדים הנוצרים שהיו שם דרשו כי יסגרו את מטבחם ויתנו להם לאכול במטבח של היהודים"

בית היתומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1942 הוקם, בתמיכת היודנראט, בית יתומים‏[15] ביוזמת דורה רוזנבוים, שגם ניהלה אותו. בערב הפתיחה הופיע החוג הדרמאטי של הגטו בהופעה שהכנסותיה הוקדשו לבית היתומים. בבית היתומים שוכנו 60 ילדים בני 3-6. צוות מורות יחד עם קבוצת נערות בנות עשרה, כולל מרים חשצ'אבסקי עסקו בטיפול, חינוך ולימוד הילדים.

התעללויות ביהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים, הממשל הגרמני התעלל באופן קבוע באוכלוסיה היהודית. התעללות זאת כללה רצח של יהודים. להלן מספר דוגמאות:

  • עבודות כפייה בפינוי הריסות, פינוי שלג בחורף וסלילת דרכים.
  • ביולי 1940 נאסרו 40 יהודים באשמת "קומוניזם" ונשלחו לאושוויץ
  • עבודות ניקוז בנהר וארטה שגרמו לחולי רב בקרב העובדים
  • מסירת רהיטים, כלי בית, כלי מיטה ופרוות לשימוש הגרמנים. יהודים שהסתירו פרוות נרצחו. לעיתים נאלץ היודנראט לרכוש את הפריטים מהפולנים.
  • באוגוסט 1941 נשלחו 200 יהודים לעבודת פרך במכרות פחם ומחצבות תוך שהיה במחנה פלאשוב.
  • באוגוסט 1942 נשלחו 400 יהודים למחנה עבודה גידלה, שם הועסקו בחפירת תעלות להשקייה.
  • באוקטובר 1942 נשלחו 175 יהודים למחנה עבודה בסקרז'יסקו-קמיינה, שם היה מפעל לייצור תחמושת של חברת הסג (HASAG).

אקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגטו רדומסקו התרחשו 2 אקציות: הראשונה התרחשה ב 9-12 באוקטובר 1942, ובה כ 14,000 יהודי רדומסקו נשלחו ברכבות לטרבלינקה[16]. היודנראט צווה לחפור קבר אחים בבית הקברות היהודי. יהודים שנורו במהלך האקציה הובלו לקבר האחים ונקברו בו. בחודשים לאחר מכן, רוכזו ברדומסקו יהודים מכפרים ועיירות בסביבות העיר. ב- 6 בינואר 1943, נשלחו כ 4,000 יהודים לטרבלינקה. בתום האקציה השניה, פתחו הגרמנים ועוזריהם ב"ציד אדם" על היהודים שהתחבאו. מאות יהודים (על פי מקורות שונים - כאלף), נרצחו ונקברו בבית הקברות היהודי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערה בגיטו - יומן מתקופת השואה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר יהודי ראדומסק שנספו בשואה, בבית הקברות נחלת יצחק
Flag of Poland.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פולין. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.
  1. ^ ספר יזכור ע. 233
  2. ^ עדות מיכאל שטיינלאוף , מס. פריט יד ושם 3548853, (02-605) מתאריך 16/10/57 (המקור בגרמנית), עמוד 5
  3. ^ ספר יזכור קהילת רדומסק עמוד 293
  4. ^ ספר יזכור קהילת רדומסק, עמוד 292
  5. ^ ספר יזכור, עמוד 295
  6. ^ יעקב קורץ, ספר עדות, עמוד 184
  7. ^ ספר יזכור, עמוד 457
  8. ^ עדות שטיינלאוף, עמוד 14
  9. ^ ספר יזכור עמודים 295-6
  10. ^ עדות שטיינלאוף עמוד 7
  11. ^ ספר יזכור, עמוד 294
  12. ^ עדות שטיינלאוף, עמוד 6
  13. ^ תיקים מס. 211-689 ומס.210-585 , ארכיון המכון להיסטוריה יהודית ע"ש רינגלבלום בוורשה (מקור בפולנית)
  14. ^ יעקב קורץ, ספר עדות, עמוד 184
  15. ^ ספר יזכור, עמוד 298
  16. ^ ספר יזכור, עמוד 299