ראובן לרר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית
בית ראובן לרר
בית לרר והבאר

ראובן לֶרֶר (תקצ"ב 1832, סבינוב, פולין - ט' באייר תרע"ז 1917, נס ציונה) היה מראשוני הדבוראים בארץ ישראל וממייסדי נס ציונה.

לרר היה קבלן מספוא לסוסי הצבא הרוסי. מרווחיו קנה אחוזה חקלאית גדולה ליד אודסה, ובהמשך החליף אותה באחוזה חקלאית בארץ ישראל. האחוזה, שנקראה "נחלת ראובן" על שמו, הייתה אחד משלושת היישובים שהתמזגו ויצרו את המושבה נס ציונה[1] שלימים הפכה לעיר. הברון רוטשילד ובנימין זאב הרצל ביקרו במשקו. הוא עסק בצרכי ציבור וייסד את בית הכנסת.

עסקת החליפין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הבאר ב"נחלת ראובן"

ראובן נולד בגליציה, במשפחה חסידית בשם פצ'ורניק ובילדותו, בתקופה שבה היו פרעות ביהודים, הפקידה אותו משפחתו בידי משפחה גרמנית בשם לרר, כדי להבטיח את שלומו, והוא אימץ את שם המשפחה שלהם. לרר, שהיה מחסידי חב"ד קאפוסט ותומך של חובבי ציון, עשה חיל בעסקיו והיה בעליה של אחוזה גדולה בעיירה קריסטו-ינובקה שליד אודסה.

בשנת תרמ"ב (1882) שהה באודסה הגרמני גוסטב רייסלר, שבשנת 1878 רכש חלקה בואדי חנין, במקום בו נמצאת היום נס ציונה ונטע במקום פרדס. משפחת רייסלר נספתה ממלריה והוא נשאר לבד באחוזה. רייסלר נסע לרוסיה, כדי להתיישב בעיירה גרמנית סמוכה לאודסה ושם פגש את ראובן לרר. הם עשו עסקת חליפין: נחלתו של לרר על שפת הים השחור עברה לידי רייסלר, ונחלתו של רייסלר בוואדי חנין, הוא "עמק השושנים", "לא הרחק מחוף הים התיכון, אשר הרי ירושלים משם יראו", עברה לידי לרר[2].

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הסבר ב"נחלת ראובן"

אשתו של ראובן, רבקה (פייגה), שהיו לה ילדים קטנים וטיפלה באביה הערירי, סרבה להצטרף אליו בנסיעתו לארץ ישראל, וראובן יצא לדרך בלוויית בנו, משה. תיאור הנחלה, כפי ששמע מפי רייסלר, לא תאם את המציאות - במקום הייתה נחלה מוזנחת ובה רק עבד סודני שהיה שייך לבעלים הקודמים. הוא מצא בוואדי חנין מבנה עזוב, באר הרוסה ופרדס מוזנח. במשך כחצי שנה שיקם את האחוזה בעזרת בנו והסודני והכין את המקום לקליטת משפחתו. בתמוז תרמ"ג (1883) הוא חזר לרוסיה עם בנו, כדי להביא את משפחתו: אשתו, שלושת ילדיו ואחיו הצעיר. על התנגדותה של רעייתו התגבר בעזרת רבי שלמה זלמן שניאורסון, שנתבקש להכריע איזה מצווה חשובה יותר, להישאר עם האב האלמן או לעלות לארץ הקודש, וקבע ששתי המצוות שוות, אבל נתן להם את ברכת הדרך.

בעקבות תביעה משפטית של ערביי סרפנד אל חרב הסמוך לנחלה, נלקחו מלרר 486 דונם,[3] ונשארו לו רק 1,418 דונם. לנחלה קרא על שמו "נחלת ראובן". כשהגיעה המשפחה הושיב אותם בתחילה בין יהודים, בראשון לציון ובתום השיקום, התיישבו באחוזה. הייתה זו משפחה עברית בודדה בקרב הערבים שבסביבה. יחסי שלום וידידות שררו בינה ובין שכניה. משה סמילנסקי מספר כי היה מקרה שהמצוקה בבית לרר הגיעה עד למחסור בלחם, ובאחד הלילות הגיע אחד השכנים והניח ליד הבית שק של חיטה[2].

אדמת ואדי חנין הייתה פוריה מאוד, והתאימה לגידול ירקות ולנטיעות. גם מים היו בשפע. אבל הקרבה לביצות נחל רובין גרמה למחלות בקרב בני המשפחה. עקב היעדר בקיאות בתנאי העבודה החקלאית ולמרות חיי הקימוץ והצמצום, המשפחה הפסידה את הכסף אשר הביאה מרוסיה. גם המחשבה כי אינם יכולים לקיים חיים יהודיים שלמים, עקב היעדר מניין לתפילה וחדר לילדים, גרמה לכך ש"האישה מררה בבכי והאיש נשך את שפתו"[2].

החל משנת 1887 הסתמנה רווחה למשפחה - הגיעו ארצה מתיישבים חדשים, שהתיישבו בוואדי חנין, קנו חלקות אדמה קטנות מראובן לרר ונטעו עליהן כרמי גפנים. רובם עבדו מחוץ למקום: בראשון לציון, בעקרון ואפילו ביפו. הוא גם קרא לבני היישוב הישן ובני העלייה הראשונה לבוא למקום: "מי לחלקת אדמה פורייה ולהקמת מניין ביישוב יבוא אלי", וכך מכר 320 דונם מאדמותיו למתנחלים החדשים. מצבו הכלכלי שופר, ובשנת תרמ"ח הגיע מספר התושבים למניין. המתיישבת הראשונה במושבה שנענתה לקריאתו של ראובן לרר הייתה גולדה מילוסלבסקי. משה סמילנסקי מתאר בספרו כי "בראשונה מצא הקול הד בלב אדם שלא יכול היה להצטרף למניין: אישה אחת, אשר רוח הקודש בתוספת של הרפתקנות גרו בשכנות בלבה, גולדה מילוסלבסקי". לרר ידע שכאישה לא תתרום למניין, אך בעקבותיה בא שלמה יפה. היא עצמה נקשרה למקום מיד: הקפידה לכנות את המקום "נחלת ראובן" ולא בשמו המקורי ואדי אל חנין, אף כי משמעותו, עמק השושנים, הייתה קרובה ללבה שכן אהבה מאוד פרחים אלה. היא קנתה מלרר נחלה בגודל 60 דונם- 47 נתנה לשלמה יפה, ו-13 השאירה לעצמה בהם נטעה במו-ידיה כרם וגרה בצריף בפרדס של לרר.

בגלל הביצות המקום היה מוכה במחלות, בעיקר קדחת, ומתוך 17 ילדים, שנולדו לראובן ופייגה לרר, הגיעו לבגרותם רק חמישה. פייגה לרר האריכה חיים לאחר בעלה ונפטרה בשנת 1938 בגיל 115.

הקמת נס ציונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיישבים החדשים גרו במרתף מתחת לביתו של לרר. כאשר חלקם עברו לבתי חימר שבנו, בדומה לבתי התושבים הערבים שבסביבה, המרתף הפך לבית ועד ולמרכז לתושבים. בין המתיישבים הראשונים בביתו היה אהרן אייזנברג, שהיה איש רוח, והמרתף הפך להיות למרכז לאנשי רוח מראשון לציון ומיפו[2]. לידו בנה נפח בשם ילובסקי צריף מחימר. ערביי הסביבה היו באים אליו להשחיז סכינים, או לפרזל את פרסות הסוסים, וכך הפך להיות בית ועד לערביי הסביבה. יחסו לערבים לא עזר לו ולילה אחד התפרצו ערבים ורצחו אותו. היה זה הקרבן הראשון בנחלת ראובן[2].

מ"נחלת ראובן" נשאר כיום רק בית הבאר. לידו שופץ בית אריזה הרוס והפך למרכז מבקרים לסיורים מודרכים. ביתו של ראובן לרר ב"נחלת ראובן" נהרס ולא נותר ממנו דבר.

מספר המתיישבים גדל, שני שליש מאדמות המקום נמכרו לשנים-עשר המתיישבים הראשונים, ובמקום נבנה בית אבן ראשון, משותף לשלושה איכרים. בתקופת זאב טיומקין, משנת 1890 התיישבו במקום מאות עולים. מיכאל הלפרין קנה שטח אדמה נוסף במטרה להקים מושבה של פועלים בשם גבעת מיכאל.

ראשון הדבוראים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות ראובן ופייגה לרר באתר המבקרים "נחלת ראובן"

ראובן לרר ובנו משה היו ראשוני מגדלי הדבורים היהודים בארץ ישראל. למעשה ראובן לרר עבד עם הדבורים רק יום אחד ואז גילה שהוא אלרגי לדבורים, לכן מי שהמשיך לטפל בדבורים היה בנו, משה. חלוצי הדבורנות המודרנית בארץ היו בני משפחת בלדנספרגר מירושלים, נוצרים גרמנים שהגיעו לארץ מצרפת. בני משפחת בלדנספרגר, שלמדו בשנת 1880 משני אמריקאים את מלאכת בנייתן של כוורות מתפרקות, קלות וניידות, החלו לעסוק ב"רעיית דבורים" תוך נדידה עם הכוורות וכך הגיעו ל"נחלת ראובן", שם ניתן להם להציב את הכוורות בתקופת פריחת ההדרים. בכוורת המתפרקת, ניתן היה להוציא את החלות מלאות הדבש, לרדות מהן את הדבש ולהחזיר אותן לכוורת ללא פיזור הנחיל. גידול דבורים מסורתי, באמצעות כדי חרס, נמשך בארץ ישראל, בעיקר בכפרים הערביים, גם לאחר שהגיעו לארץ הכוורות המתפרקות.

פיליפ בלדנספרגר, שהציב כוורות בתחומי נחלת ראובן, נתקף קדחת ונסע בדחיפות לצרפת, כשהוא משאיר את הכוורות אחריו. בני משפחתו, שהגיעו באיחור לנחלת ראובן, שכנעו את ראובן לרר לקנות חלק מהכוורות, עסקה שהתנתה בכך שגם ילמדוהו את מלאכת הכוורנות הדרושה להפעלתן. ראובן ובנו משה למדו את המלאכה, התחילו לנדוד על פני הארץ עם הכוורות והצליחו במלאכתם. בעקבות ראובן לרר, הקימו מתיישבים נוספים מנס ציונה מכוורות מודרניות ונס ציונה הייתה למרכז ייצור הדבש בארץ ישראל. המושבה, יחד עם מישור חוף יהודה והשרון, שהיו במרכז אזור פרדסים של פרי הדר, הביאה לכך כי הדבש המשובח מפרי ההדר, הידוע בצבע ובניחוח המיוחדים לו, הפך לשם דבר. במשך שנים רבות היה דבש ההדרים ידוע כדבש ישראלי מעולה.

בשנת 1930, שנת יסוד ארגון מגדלי הדבורים העבריים בארץ ישראל היו בידי היהודים 4,000 משפחות דבורים: 2,000 במישור חוף יהודה, 1,000 במושבות שומרון - חדרה, זכרון יעקב והסביבה וכ-1,000 בעמק יזרעאל ובגליל. מחוץ לסקטור היהודי היו בארץ 25,000 משפחות דבורים בכדי חרס ומאות אחדות בכוורות מודרניות.

בשנים הראשונות לגידול הדבורים הוגשה תביעה על ידי ערבי מיפו נגד ראובן לרר כי "הדבורים מוצצות את לשד פרחי ההדרים ומזיקות לפרי". בית המשפט העות'מאני ביפו חייב את לרר בתשלום פיצויים בסכום גדול. בסיוע הקונסול האוסטרי, הוגש ערעור לבית המשפט העליון בקושטא. העניין נדון שנתיים והוצאות התהליך המשפטי היו רבות. לבסוף נפסק כי הדבורים לא מזיקות לפרי אלא להפך.

בשלהי חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנס ציונה עסק ראובן לרר בעסקי ציבור. הוא יסד את בית הכנסת במושבה. הוא נשלח כציר לקונגרס הציוני שהתכנס בשנת תרס"ג, והצטער כאשר שמע על ההצעה להקים מדינה יהודית באוגנדה. בסוף ימיו עבר לגור ביפו, אבל עקב הגירוש של היהודים מהעיר במלחמת העולם הראשונה, חזר לנס ציונה, ושם נפטר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב - חלק א', הוצאת דביר, 1939.
  • א. בן-נריה, גידול דבורים, הוצאת ארגון מגדלי הדבורים בישראל, תש"י

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ראובן לרר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השלישי היה גבעת מיכאל
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 מקור: משה סמילנסקי
  3. ^ נס ציונה