ראובן פוירשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראובן פוירשטיין, 1993

ראובן פוירשטיין (נולד ב-21 באוגוסט 1921), פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת ואנדרבילט בטנסי, מייסד מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה, חתן פרס ישראל למדעי החברה לשנת 1992 ויקיר העיר ירושלים לשנה זו.

פוירשטיין ייסד שיטת הוראה שנחקרה רבות. לבד מהספרים והמחקרים שלו ושל עמיתיו על אודותיה, התפרסמו עליה עשרות ספרים של חוקרים שאינם תלויים בו[1]. תוכניות החינוך המיוחד בישראל מושפעות מאוד משיטתו של פוירשטיין ותכניה נלמדים בארץ בחוגי ההוראה לחינוך מיוחד.

קורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוירשטיין נולד בבוטושאן וגדל בבוקרשט שברומניה, בה הוא הוכשר להוראה. בין השנים 19441940 עמד בעיר זו בראש בית ספר לילדים במצוקה ובעלי ליקויי למידה, תקופה בה למד פסיכולוגיה.

ב-1944 עלה לארץ ישראל ובמהלך 1944–1945 הוכשר בסמינר למורים בירושלים. עד לקום המדינה עבד פוירשטיין כמורה לחינוך מיוחד בכפרי נוער בארץ ועבד עם ילדים ניצולי שואה. בשנת 1948 חלה בשחפת ונשלח להחלים בשווייץ.

בין השנים 1949-1955 שימש מנהל השירותים הפסיכולוגיים של "עליית הנוער" באירופה. במקביל לעיסוק זה למד בין השנים 19501955 באוניברסיטת ז'נבה לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית. בין מוריו היו קארל יונג וז'אן פיאז'ה. עד 1983 הוא שימש כראש מערך ההדרכה והפסיכולוגיה של כלל עליית הנוער ובמקביל שימש בתפקיד דומה במוסדות אחרים של הסוכנות היהודית.

בצד עיסוקיו בסוכנות היהודית, הוא ייסד בשנת 1965 מכון מחקר, במשותף עם ויצו וארגון הדסה. בשנת 1970 הוא השלים בסורבון דוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית. עיקר מחקריו נערכו בקרב ניצולי שואה, עולים חדשים וילדים עם לקות קוגניטיבית כגון אוטיסטים. משנת 1992 החל המוסד להיקרא על שמו ולהתרכז באופן רשמי בעבודה על פי תורתו.

עבור עבודתו זכה פוירשטיין ב-1992 בפרס ישראל למדעי החברה ופרס יקיר העיר ירושלים לשנה זו. ספרו של פוירשטיין "‫ילדי המלאח: הפיגור התרבותי אצל ילדי מארוקו ומשמעותו החינוכית" (תשכ"ג) זכה לימים לביקורת רבה ופוירשטיין עצמו, בסמוך לקבלת פרס ישראל, ביקש להתנער מההיבטים המוצגים בו.

פוירשטיין משמש כחבר כבוד בארגונים מקצועיים ברחבי העולם. כמו כן הוא פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת ואנדרבילט בטנסי. ב-2008 הוקם ברואנדה כפר לנוער בו מקבלים כ-500 החניכים השכלה בשיטתו. מימון הכפר, בו משתקמים בין השאר ניצולי רצח העם ברואנדה, הושג מארגונים יהודים כגון הג'וינט.

השיטה החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פוירשטיין, בספרו "האדם כישות משתנה", שיטותיו פותחו על בסיס רעיוני, שהוא שכלול של תורתו של ז'אן פיאז'ה. פיאז'ה, שהיה מאבות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ההתפתחותית, ראה בהתפתחות החשיבה מרכיב מכריע בהתנהגותו ותפקודו של האדם. זאת בניגוד לפסיכואנליטיקאים, שראו בדחפים הייצריים כגורם המרכזי להתנהגות; ובניגוד לביהייביוריסטים, שדגלו בהתעלמות מכלי החשיבה האלה. פוירשטיין הוסיף לתאוריה, לצד כלי החשיבה בהם דן פיאז'ה, את כלי ההדרכה של החברה האנושית. הוא טען כי מרבית הידיעות וכלי החשיבה של האדם לא מוקנים לו בהתפתחות ביולוגית בלבד, אלא במסירה מכוונת - הוראה, ולכן שיטותיו נועדו לשפר את יכולת החשיבה על ידי שיפור ההוראה. לטענתו יכולים אנשים רבים, כולל אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית, להגיע להישגים אינטלקטואליים גבוהים בהרבה מאלו שמרבית הפסיכולוגים ואנשי החינוך מצפים מהם, וזאת בעזרת הוראה נכונה.

שתי התאוריות המרכזיות שפיתחו פוירשטיין ושותפיו הן תאוריית כושר ההשתנות הקוגניטיבית-מבנית (SCM) ותאוריית ההתנסות בלמידה המתווכת (MLE). התאוריות באות לידי ביטוי, בעיקר בעידוד הדרכת הורים ומורים לשיפור ההוראה המתווכת, בשיטת האבחון הדינמי להערכת קלות הקניית השינוי באדם, בתוכנית ההעשרה האינסטרומנטלית (FIE) ובהדרכה בעיצוב סביבות המאפשרות שינוי. כל השיטות נגזרות מהעיקרון המרכזי, המדגיש את אפשרות ההשתנות של האדם, בכל גיל ומצב מנטאלי, בתגובה למצב או גירוי חדש הדורש שינוי כזה וללא תלות למה שהביא אותם למצבם הנוכחי.

יסודות אחדים בשיטותיו הם:

  • הקניית הערכה עצמית גבוהה ומוטיבציה להשתקמות בעזרת חוויות הצלחה לימודיות
  • הוראה מתווכת - המורה אינו מקור החומר אלא מדריך חיפוש החומר ומדריך ההתמודדות עמו.
    • על המורה להפגיש את התלמיד עם מקורות הידע וההתנסות (למשל, להציג דגם של משאבת מים); לעזור לו להתמקד בעיקר (למשל לומר "שים לב מה גובה המים לפני פעולת השאיבה ואחריה"); להסביר לו מדוע חשוב להבין את הידע ומה משמעותו מעבר לידע הנקודתי, כדי שהתלמיד יתגרה לחפש עוד יעד חשוב ומשמעויות; ולבסוף, תפקיד המורה הוא לחשוף בפני התלמיד את כלי ההוראה ("אני מדגיש בפניך את הנקודה העיקרית").
    • הוראה טובה צריכה להקנות לתלמיד כלי חשיבה (ומכאן שם השיטה "העשרה אינסטרומנטלית"; אינסטרומנט, פירושו כלי). כלי חשיבה אלה, אמורים להקל על התלמיד את המשך הלמידה, בתנאים וסביבות מרובים ומגוונים ככול האפשר. הם אמורים, למשל, להקטין את תלותו של התלמיד באיכות ההוראה ובעצם קיומה.
  • הימנעות מסביבות הוראה בעלות אוכלוסייה חד גונית (רק בעלי לקות ספציפית או מוצא ספציפי או בעלי אוכלוסייה קבועה כל שהיא) ודלות גירויים, או דלות שינויים מתוך אמונה כי השילוב בחברה הוא גם מטרת החינוך וגם אמצעי חינוכי חשוב להשגת מטרה זו.
  • בניגוד למקובל במבחנים הפסיכומטריים הנפוצים (כגון מבחן מנת משכל), אסור אבחון יכולת הלמידה של האדם בעזרת בירור ידיעותיו העכשוויות. אבחון יכולת הלמידה חייב להיעשות תוך תצפית על הליך למידה. בשיטת האבחון של פוירשטיין, נבדקת רק בשלב הראשון, היכולת העכשווית לפתרון בעיות. בשלב הבא, הנבחן מקבל הדרכה ועידוד נפשי ללמוד. בשלב השלישי נבדקת יכולתו החדשה של הנבחן לפתור בעיות דומות לאלו שהוא נכשל בפתרונן קודם לכן. בשלב הרביעי, נבדקת יכולתו של הנבחן להשליך את ידיעותיו החדשות על בעיות פחות ופחות דומות לאלו שלמד לפתור זה עתה.
    • תוצאות האבחון מעידות על הכלים האינטלקטואליים שהנבחן שולט בהם היטב או שיש להקנותם לו, לדוגמה "ליקוי בהתנהגות מתכננת" וממליצות על שיטות הקנייה של כלים אלו.
    • פוירשטיין טוען כי מבחני מנת המשכל (IQ) המקובלים אינם מתחשבים בכך, ולכן פיתח מדד אינטליגנציה חלופי המודד גם משתנה זה ונועד להעריך את פוטנציאל הלמידה של הנבדק.

מכון המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במכון המחקר שהקים ב-1965 ונקרא החל מ-1992 בשם "מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה", פותחו על ידו שיטות התערבות בחינוך. השיטות מיועדות לחינוך מיוחד כמו גם לשיפור החינוך לאוכלוסייה הכללית במסגרת החינוך הפורמלי ובמסגרות אחרות. שיטתו מיושמת, למשל, בקורסים להוראת אסטרטגיות למידה לסטודנטים ובמיזם "אמיר" בצה"ל.

במרכז פוירשטיין מועסקים כ-150 איש ומטופלים בו ילדים ואנשים מחוננים ובעלי צרכים מיוחדים. בין השאר מטופלים במכון נכי תנועה וחישה, לקויי למידה, אוטיסטים, נפגעי חבלה מוחית, בעלי לקות שכלית וקשישים. מטרתן העיקרית של כלל התוכניות, אשר נלמדות על ידי צוותים טיפוליים מרחבי העולם, היא בגישור על פערים קוגניטיביים. חוברות ההדרכה של המכון תורגמו לכעשרים שפות והודפסו גם בברייל.

פוירשטיין עומד בראש המכון מאז הקמתו.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוירשטיין היה נשוי לברטה לבית גוגנהיים, נינת אברהם ארלנגר, אותה הכיר בשהותו בשווייץ. היא נפטרה ב-2006.‏[2] הוא אב לארבעה ילדים:

בני משפחה נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האדם כישות משתנה - על תורת הלמידה המתווכת, ראובן פוירשטיין, אוניברסיטה משודרת / גלי צה"ל, הוצאת משרד הביטחון, 1998. ISBN 965-05-0936-4
  • פוירשטיין ר., מינצקר י., בן-שחר נ. (1993), מדריך להורים - התנסות בלמידה מתווכת, המכון למחקר הדסה-ויצו-קנדה, המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה, ירושלים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]