ראלף ניידר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראלף ניידר

ראלף ניידראנגלית: Ralph Nader נולד ב-27 בפברואר 1934) הוא עורך דין אמריקאי ופעיל פוליטי, שעסק במגוון רחב של סוגיות, בהן זכויות צרכנים, פמיניזם, אנושיות, איכות הסביבה וממשל דמוקרטי. ניידר הוא מבקר נחרץ של התאגידים בארצות הברית ונודע בארצות הברית בשנות ה-60 בגלל ביקורתו על תעשיית הרכב ומאבקו בג'נרל מוטורס. הוא גם ביקורתי כלפי מדיניות החוץ האמריקאית בעשורים האחרונים, אותה הוא רואה כמנוגדת לערכי היסוד של הדמוקרטיה וזכויות האדם. ניידר היה מעורב בהקמתם של ארגונים חוץ ממשלתיים כמו ארגון "האזרח הציבורי" (Public Citizen), ומספר קבוצות מחקר לתועלת הציבור, בהן MYPIRG‏ (ארגון סטודנטים אקטיביסטי). בפעילויותיו תרם להקמתם של ארגונים ממשלתיים רבים, כגון הסוכנות להגנת הסביבה, הארגון לבטיחות תעסוקתית ופיקוח הבריאות.

ניידר התמודד ארבע פעמים לנשיאות ארצות הברית: ב-1996 כמועמד עצמאי שנתמך על ידי מפלגות ירוקות שונות, ב-2000 כמועמד המפלגה הירוקה של ארצות הברית, ושוב (ב-2004 וב-2008) כמועמד עצמאי. בבחירות 2000 סיים במקום השלישי לאחר שגרף שיעור של 2.74% מן הקולות, שרובם באו מקרב אנשי שמאל. התמודדותו במערכת בחירות זו נחשבת על ידי דמוקרטים רבים כמה שגרם להפסד של אל גור לג'ורג' בוש, לאור ההפרש הנמוך בו זכה בוש בפלורידה ובניו המפשיר. ביתר ניסיונותיו זכה לשיעור תמיכה נמוך יותר ולהתמודדותו לא הייתה השפעה ממשית.

הירחון האמריקאי "The Atlantic Monthly", דירג את ניידר במקום ה-96 ברשימת מאה האמריקאים המשפיעים ביותר בכל הזמנים, בציינו: "(בשנות ה-60) הוא הפך את המכוניות בהן אנו נוהגים לבטוחות יותר; שלושים שנה מאוחר יותר הוא הפך את ג'ורג' בוש לנשיא" [1].

חיים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניידר נולד בווינסטד שבקונטיקט. הוריו נאדרה ורוז ניידר, היו מהגרים לבנונים-מארונים, ילידי העיר זחלה; ראלף ניידר דובר ערבית מילדותו. נאדרה ניידר היה פועל בבית חרושת לטקסטיל, ולאחר מכן בעלים של מאפיה ומסעדה, שם נהג לדון עם לקוחותיו בנושאים פוליטיים. ניידר עבד במסעדה בצעירותו.

ראלף ניידר סיים בהצטיינות יתרה תואר ראשון באוניברסיטת פרינסטון ב-1955 ותואר במשפטים מאוניברסיטת הרווארד ב-1958 [2]. הוא שירת בצבא ארצות הברית במשך שישה חודשים בשנת 1959 ולאחר מכן החל לעבוד כעורך דין בהארטפורד שבקונטיקט. בין 1961 ל-1963 הוא לימד היסטוריה וממשל באוניברסיטת הארטפורד. ב-1964 עבר ניידר לוושינגטון הבירה, שם עבד אצל עוזר שר העבודה דניאל פטריק מויניהאן.

התנגשות עם תעשיית הרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקלותו הראשונה של ניידר עם תעשיית הרכב הייתה ב-1959, בעקבות המאמר: "המכונית הבטוחה שאין באפשרותך לקנות" שפרסם בשבועון דה ניישן (The Nation). ב-1965 כתב ניידר את הספר "לא בטוח בכל מהירות", מחקר שמטרתו הייתה להראות שכלי הרכב האמריקאיים אינם בטוחים ושיצרניות הרכב מתנגדות להשקעת משאבים אפילו באביזרי בטיחות בסיסיים כגון חגורות בטיחות. פרק אחד בספר הוקדש לדגם השברולט קורביר של ג'נרל מוטורס. הספר עורר הדים רבים והפך את ניידר לדמות ידועה בארצות הברית. חברת ג'נרל מוטורס ניסתה לערער את אמינותו של ניידר; אנשיה שכרו בלשים פרטיים על מנת לצותת לשיחות הטלפון שלו, ולחקור את עברו, ואף שכרו פרוצות שיארבו לו בסיטואציות מביכות [3], [4]. ג'נרל מוטורס כשלה בניסיונה לחשוף עבירות על החוק או התנהגות לא אתית מצידו של ניידר. ב-1966 נאלץ נשיא ג'נרל מוטורס להופיע בפני תת-ועדה של הסנאט האמריקני ולהתנצל על התנהגות החברה. ניידר תבע בהצלחה את החברה על הפלישה לפרטיותו. תביעתו של ניידר כנגד ג'נרל מוטורס נפסקה לבסוף בבית המשפט לערעורים של ניו יורק, שפסיקתו קבעה תקדים שמרחיב את דיני הנזיקין כך שיכללו "מעקב נלהב יתר על המידה". כספי ההסדר, 248,000 דולר, שימשו את ניידר להרחבת פעילויותיו למען זכויות הצרכנים. החברה מעולם לא הסבירה מדוע השתמשה בשיטות כאלה במקום להגן על המכונית בעיתונות הפופולרית, שם הייתה לחברה השפעה לא מבוטלת.

ביקורת על "לא בטוח בכל מהירות": ב-1972 התפרסם דו"ח של ועדת הבטיחות של מנהל בטיחות תנועת הכבישים הלאומית, שנערך בידי אוניברסיטת טקסס A&M וזיכה את הקורביר, בקובעו שאין למכונית פוטנציאל אובדן שליטה רב יותר משל מכוניות אחרות במצבים קיצוניים. דעה אחרת הוצגה על ידי ג'ון דלוריאן, שהיה ממנהלי ג'נרל מוטורס, בספר: "ביום בהיר אחד אתה יכול לראות את ג'נרל מוטורס" (1979) שבו אישר דלוריאן את ביקורתו של ניידר. הוא כתב שכשלי התיכון של הקורביר תוקנו בשנות הייצור האחרונות של הדגם, אך שמה של הקורביר הוכתם ללא תקנה. בכתבי עת מקצועיים של מכונאי רכב היה ידוע עוד לפני פרסום הספר על תפקודו הבעייתי של סרן המכונית [5].

בספרו משנת 1975 "פגע וברח: עלייתו ונפילתו של ראלף ניידר" , רמז העיתונאי ראלף דה טולדנו, כי ניידר זייף ועיוות ראיות אודות ליקויים בקורביר. ניידר תבע את דה טולדנו והמשפט הארוך, שיושב לבסוף מחוץ לבית המשפט, גרם לדה טולדנו הרס פיננסי.

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאות פעילים צעירים, שעבודתו של ניידר עוררה בהם השראה, באו לוושינגטון על מנת לסייע לו בעבודה על פרויקטים שונים. הם נודעו כ"הפושטים של ניידר" (Nader's Raiders). בהדרכתו של ניידר הם חקרו שחיתות ממשלתית ופרסמו עשרות מחקרים עם תוצאותיהם. ב-1971 ייסד ניידר ארגון חוץ ממשלתי בשם "האזרח הציבורי" (Public Citizen) כמטריה ארגונית עבור הפרויקטים הללו. כיום יש ל"אזרח הציבורי" למעלה מ-140,000 חברים ועשרות חוקרים העוסקים בסוגיות הקשורות לקונגרס, לבריאות וסביבה, לכלכלה וסוגיות אחרות. לזכות הארגון נזקפים קידום חקיקת "חוק שתיית המים בבטחה" ו"חוק חופש המידע"; הקמת "המנהל לבטיחות וגיהות בעבודה" (OSHA), "הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית" (EPA) ו"הוועדה לבטיחות המוצר לצרכן" (CPSC).

ב-1980 התפטר ניידר מניהול "אזרח הציבור" על מנת לעבוד בפרויקטים אחרים. הוא ערך מסע נמרץ כנגד הסכנות הטמונות לדעתו בתאגידים בינלאומיים גדולים. וכמו כן, המשיך להשיק מגוון של עמותות שלא למטרות רווח.

פרקליט הצרכן, רווחת הציבור ופעולות אזרחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שעבודתו המוקדמת של ניידר עסקה בדאגה לביטחון הצרכן (והפועל) מפני מוצרים שאינם בטוחים, מתייחסים תכופות לניידר כאל "פרקליט הצרכן". ביטוי זה אין כוונתו שניידר הוא פרקליט של צריכה. ההפך הוא הנכון, המסר של ארגוניו "עניין אזרחים" (ו"פעילות אזרחים לתועלת הציבור") כמו גם ביקורתו הנוקבת על "רדיפת הבצע" התאגידית, קוראת להתנגדות לצרכנות מוגזמת. לפי ניידר, פרסום מסיבי יוצר תשוקות מלאכותיות ולעתים מזיקות. "צרכן" לפי ניידר, לא צריך להתנהג כקונה המבזבז בחופשיות את כספו, אלא כמשתתף פעיל במוסדות הדמוקרטיים. לדוגמה, במותחו ביקורת על חדשות הטלוויזיה כיוצרי סנסציות חסרות תוכן, הודה ניידר בכך שרוב האמריקנים תורגלו להתנהג כ"צרכנים" פסיביים של מה שנראה כחדשות; קריאתו של ניידר מאיצה באזרחים לעמול יחדיו על מנת לארגן צריכת חדשות מבוססות קהילה.

מסעות בחירות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1996 ניידר גויס כמועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם מפלגת הירוקים בבחירות הנשיאותיות של 1996. הוא לא היה מועמד רשמי של מפלגת הירוקים של ארצות הברית, שהייתה באותה עת קבוצת הירוקים הלאומית הגדולה ביותר; במקום זאת הוא היה מועמד עצמאי מטעמן של מפלגות ירוקים שונות (באזורים אחדים הוא הופיע בפתקי ההצבעה כעצמאי). וינונה לאדיוק הייתה המועמדת לסגן הנשיא שרצה לצדו.
  • 2000 ניידר רץ באופן פעיל בשנת 2000, זאת כמועמד מטעם מפלגת הירוקים, שנוצרה כמפלגה כלל ארצית כתוצאה של מסע הבחירות שלו ב-1996. בשנה זו הוא קיבל 2,883,105 קולות, שהם 2.74% מן המצביעים; התוצאה הייתה הרחק מסף חמשת האחוזים אשר היו דרושים למפלגת הירוקים על מנת לקבל מענקי בחירות פדרליים בבחירות הבאות. גם הפעם הייתה לאדיוק המועמדת לסגן הנשיא. דמוקרטים רבים מאשימים את ניידר בהפסד של אל גור לג'ורג' בוש: - מספר המצביעים לניידר בשתי מדינות מפתח פלורידה וניו המפשיר היה גדול יותר מההפרש בין בוש לגור, ומרבית תומכיו באו מחוגי השמאל.
  • 2004 ב-24 בדצמבר 2003 הודיע ניידר כי הוא לא ינסה להיות מועמדה של מפלגת הירוקים בבחירות לנשיאות של שנת 2004. מכל מקום, הוא לא פסל אפשרות לרוץ כמועמד עצמאי. ב-22 בפברואר 2004 הודיע ניידר ל-NBC שהוא אכן יתמודד בבחירות בתור עצמאי, באומרו: "מצוי כוח ועושר רב מדי הנתון בידיים מועטות מדי". מצעו עמד בכפיפה אחת עם זה של מפלגת הירוקים בסוגיות העיקריות כגון ההתנגדות למלחמה בעיראק. מפאת חששם כי ניידר יסכל את בחירת מועמדם ב-2000, האיצו דמוקרטים רבים בניידר לחזור בו ממועמדותו ב-2004. טרי מקאליף, שהיה יושב ראש הוועדה הלאומית הדמוקרטית, טען כי לניידר הייתה "קריירה ראויה לציון, בהילחמו עבור משפחות ממעמד הפועלים". וש"הוא ישנא להתבונן בחלק ממורשתו יורד לטימיון, על ידי כך שהוא יגרום לנו לשמונה שנים של ג'ורג' בוש". הוא רץ כמועמד עצמאי ביחד עם פעיל איכות הסביבה, פיטר מיגל קמג'ו, כמועמדו לסגן הנשיא. ניידר קיבל 463,653 קולות שהם 0.38% מן המצביעים.
  • 2008 בתחילת מסע הבחירות מתח ניידר ביקורת נוקבת על המועמדת הדמוקרטית המובילה הילרי קלינטון. בפברואר 2008 הודיע כי יתמודד והמועמד לסגן נשיא שלו יהיה מט גונזלז, יושב ראש מועצת העיר סן פרנסיסקו לשעבר [6]. לטענתו, שתי המפלגות הגדולות זהות למעשה. בבחירות זכה לשיעור תמיכה של כחצי אחוז.

הון אישי וחיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראלף ניידר חי חיים צנועים, זאת על אף שהונו הפרטי נאמד בכמה מיליוני דולרים. מעולם לא נישא ואין לו ילדים. לא הייתה בבעלותו מכונית מאז שנת 1955 והוא חי במשך עשורים מספר באותו בית צנוע בג'ורג'טאון.

לפי הדו"ח הכספי שהוא הגיש לוועדת הבחירות הפדרלית בשנת 2000, היו אז בבעלותו מניות בשווי של למעלה משלושה מיליוני דולרים. אחזקתו הבודדת הגדולה ביותר הייתה בשווי של למעלה ממיליון דולרים במניות של חברת סיסקו. מבין קבוצות המחקר השונות הקשורות לניידר הנהנים הגדולים ביותר מתרומות היו קבוצות המחקר לאינטרס ציבורי (PIRGS) וארגונים אחרים שלא למטרות רווח.

הופעות בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניידר פופולרי מאוד בקהילת הפאנק רוק בקרב אומנים כמו פטי סמית', באזקוקס, Hungry March Band‏, NOFX‏, ו-Partyline, וזוכה לתמיכה מיוחדת במעגלי הפאנק האנרכיסטי בקרב אומנים כמו פרופאגאנדי, Thought Riot ו-Jello Biafra.
  • ניידר היה אחד מהאנשים הראשונים ש"ניצלו" במופע של דין מרטין בשנים 1974-1973.
  • רומן המדע בידיוני של גרג בר EON התאפיין ב"ניידריזם" - חסידים של המדיניות הסביבתית וההומניטרית של ראלף ניידר - מאות שנים בעתיד, ושם הוא הופיע כבעל תפקיד משמעותי בפוליטיקה העולמית (כקדוש מעונה).
  • באחד מן הפרקים הידועים ביותר של התוכנית "המופע של מייק דאגלס", בראשית 1997, הופיע ניידר בפאנל ביחד עם הבדרנית האפרו-אמריקאית מומס מבליי.
  • ראלף ניידר הופיע בפרק מהסדרה משפחת סימפסון, ששודרה בזמן הבחירות של שנת 2000. בפרק הוא מגלם את דמותו של חבר סודי במפלגה הרפובליקנית של ספרינגפילד ומודים לו בשל כל העבודה המצוינת שהוא עשה עבור הרפובליקנים.
  • ניידר הופיע חמש פעמים במופע הטלוויזיוני סאטרדיי נייט לייב ואירח פעם אחת בתוכנית ב-15 בינואר 1977.
  • הוא הופיע ב"מופע של עלי ג'י".
  • דיוקנו משורטט ברומן משנת 1980 של תום רובינס "טבע דומם עם נקר" (תורגם לעברית בשם "איך גורמים לאהבה להשאר"), ומגלם את מושא אהבתה של הנסיכה לי צ'רי.
  • ראלף ניידר הופיע בהופעת אורח בסרט Fun with Dick and Jane משנת 2005, לצידם של ג'ים קארי וטיאה ליאוני. בסרט מבקר ניידר את דמותו של קארי המגלם את דיק הארפר במופע טלוויזיה הנקרא "חיי כסף", בקשר לכספים ולעסקים של חברתו של הארפר, גלובדין. בתחילה הארפר מפיל את משקהו בשידור טלוויזיה חי כשמארח "חיי כסף" מודיע שראלף ניידר בשידור. דיק אומר: "היי ראלף... אני אוהב את החומר שלך" וניידר משיב: "הלוואי ויכולתי להגיד אותו הדבר עליך אדוני, אולם איני יודע כיצד אתה ישן בלילה".
  • ניידר הוא נושא השיר הסאטירי "ניידר: סאגה גרעינית", שאותה שר הנסיך, וכותבי המילים הם Comrade Freedome, שבו ראלף ניידר בונה פצצות גרעיניות לשימוש עסק גדול על מנת לרכוש לעצמו את הנשיאות.

ספרים שכתב או ערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Unsafe at any speed. Grossman Publishers, 1965.
  • Action for a Change (with Donald Ross, Brett English, and Joseph Highland). Penguin (Non-Classics); Rev. ed. edition., 1973.
  • Whistle-Blowing (with Peter J. Petkas and Kate Blackwell). Bantam Press, 1972.
  • Corporate Power in America (with Mark Green.
  • You and Your Pension (with Kate Blackwell.
  • The Consumer and Corporate Accountability.
  • In Pursuit of Justice.
  • Corporate Power in America.
  • Ralph Nader Congress Project.
  • Ralph Nader Presents: A Citizen's Guide to Lobbying.
  • Verdicts on Lawyers.
  • Who's Poisoning America (with Ronald Brownstein and John Richard.
  • The Big Boys (with William Taylor
  • Nader, Ralph and Abbotts John. Menace of Atomic Energy. Paperback edition Norton , W.W. &Co., Inc., 1979.
  • Ralph Nader, Joel Seligman, and Mark Green. Taming the Giant Corporation. Paperback edition Norton, W.W. & Co., Inc., 1979.
  • Nader, Ralph. and Wesley J. Smith. Winning the Insurance Game: the Complete Consumer's Guide to Saving Money. Hardcover edition Knightsbridge Publication, 1990.
  • Nader, Ralph, and Clarence Ditlow. Lemon Book: Auto Rights. third edition Asphodel Pr., 1990.
  • Nader, Ralph, and Wesley J. Smith. Collision Course: the Truth About Airline Safety. 1st edition McGraw-Hill Co., 1993.
  • Nader, Ralph, and Wesley J. Smith. No Contest: Corporate Lawyers and the Prevention of Justice in America. Hardcover edition, Random house Pub. Group, 1996.
  • Cutting Corporate Welfare. Ppaerback edition. Open Media, 2000.
  • Nader, Ralph. The Good Fight: Declare Your Independency and close the Democracy Gap. Paperback edition. Harper Collins Publication, 2004,
  • Nader, Ralph. Crashing the Party: Taking on the Corporate Government in an Age of Surrender. paperback edition, St. Martin Pr., 2002.
  • The Seventeen Tradition, Regan Books, 2007.

Canada Firsts, with Nadia Milleron and Duff Conacher.

  • The Frugal Shopper, with Wesley Smith.
  • Getting the Best from Your Doctor, with Wesley Smith.
  • Nader on Australia.
  • It Happened in the Kitchen: Recipes for Food and Thought.
  • Why Women Pay More, with Frances Cerra Whittelsley.
  • Children First! A Parents's Guide to Fighting Corporate Predators.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]