רשומון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ראשומון)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רשומון
Kurorasho.jpg
כרזת הסרט
שם במקור: 羅生門
בימוי: אקירה קוראסאווה
הפקה: מינורו ג'ינגו
תסריט: אקירה קוראסאווה,
שינובו האשימוטו,
ריונוסוקה אקוטאגאווה
שחקנים ראשיים: טושירו מיפונה,
מאצ'יקו קיו,
מאסיוקי מורי,
טקאשי שימורה
מוזיקה: פומיו האיאסאקה
הקרנת בכורה: 25 באוגוסט 1950
משך הקרנה: 88 דקות
שפת הסרט: יפנית
תקציב: 250,000‏$
דף הסרט ב-IMDb

רָשׁוֹמוֹןיפנית: 羅生門) הוא סרט קולנוע (שגם נכתב כמחזה[1]) נודע של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, שהופק בשנת 1950. הסרט זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה בשנת 1951, זכייה שהובילה לפרסומם של קורוסאווה ושל הקולנוע היפני ברחבי העולם המערבי. כמו כן זכה בפרס אוסקר מיוחד לסרט זר מטעם האקדמיה האמריקאית לקולנוע ובפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר.

הסרט מבוסס על שני סיפורים מאת הסופר היפני אקוטגווה ריונוסקה, ומתאר פשע של אונס ורצח מבעד לעיניהם של ארבעה עדי ראייה:

הארבעה מעלים מזיכרונם את הפשע. ארבע העדויות סותרות זו את זו והצופה אינו מסוגל לגלות את האמת, ובפרט אינו מקבל תשובה לנסיבות המוות: האם היה זה מוות בדו-קרב, רצח או התאבדות? המוות הוא נתון אובייקטיבי, אך תיאור נסיבותיו סובייקטיבי לחלוטין ומשקף את הפרשנות שנותן למאורעות כל עד ראייה (שהוא גם שותף למאורעות).

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתרחש ביפן של המאה ה-12. מסאקו ובעלה הסמוראי טקהירו נעים על דרך ראשית העוברת בין שני מקומות יישוב (האישה יושבת על סוס המובל על ידי בעלה) וחולפים על פני הפושע הנודע טג'ומרו. הלה, עקב רצונו במסאקו, חוזר על עקבותיו ופוגש בזוג שנית, טוען בפני הבעל כי מצא טובין עזובים (חרבות ומראות) והחביאם, ומשכנע אותו לסטות מהדרך (יחד עם אשתו) ולבוא בעקבותיו כדי לקנותם ממנו בזול. במעבה היער תוקף טג'ומרו את הבעל ומצליח לכפות אותו, ואז אונס את האישה. בסופו של דבר הבעל נמצא מת. טג'ומרו עומד לדין, ובעדותו הוא מכחיש את האונס וטוען שהמעשה נעשה בהסכמה הדדית, אך מאשר שלאחר מכן הרג את הבעל בדו-קרב. האישה מעידה שטג'ומרו אנס אותה, בעלה הביט בה במבט מאשים וקר באופן בלתי פוסק שגרם לה להתעלף, וכשהתעוררה מעלפונה מצאה את הפגיון שלה נעוץ בבעלה המת. הסתירה בין עדויותיהם של טג'ומרו ומסאקו גורמת לזימונו של טקהירו לעדות באמצעות מעלה באוב. טקהירו מעלה גרסה שלישית, לפיה טג'ומרו שכנע את האישה להצטרף אליו לאחר האונס וזו דרשה ממנו להרוג את בעלה כדי לאפשר את נישואיהם. טקהירו טוען שלא יכול לעמוד בהשפלה זו ודקר את עצמו בחזהו באמצעות פגיון שנשמט מידי אשתו.

חוטב העצים שהיה עד לאירוע, טוען שכל השלושה משקרים, והוא מספר את גרסתו לנזיר ולאיכר המסתתרים מפני סערת הגשם יחד אתו בשער רשומון של העיר קיוטו. לפי גרסה זו, המשלבת קטעים מעדויות שלושת העדים, טג'ומרו רצח את הבעל לפי בקשת אשתו.
בסופו של דבר, עולה תהייה גם באשר למהימנות עדות חוטב העצים: קול בכיו של תינוק נטוש נשמע לפתע, והאיכר ממהר לקחת מהתינוק את המעיל בו הוא עטוף. חוטב העצים גוער באיכר אך הלה משיב כי לא יאזין להטפות מוסר מחוטב העצים אשר בעצמו גנב את פגיון האישה היקר, לאחר שננעץ בגופת בעלה הסמוראי.
בסופו של הסרט מחליט חוטב העצים לאמץ את התינוק הנטוש וסערת הגשמים שוככת.

"רשומון" בתיאטרון הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצגה הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1961, בתרגומו של דן מירון, בבימויו של יוסף מילוא, ובהשתתפות חיים טופול, יצחק שילה, אילן דר, נאוה שאן, מרדכי בן-זאב, ראובן בר יותם ואחרים.‏[2]

בשנת 1980 עלתה בתיאטרון החאן הפקה נוספת של ההצגה. את המחזה תרגם מיפנית יעקב רז שגם ביים. צוות השחקנים כלל את אורי אברהמי, ויקטור עטר, נטע פלוצקי, אבי פניני, ששון גבאי ועליזה רוזן. תפאורה ותלבושות, פרידה קלפהולץ. ההצגה כללה כוריאוגרפיה פיזית ברוח היפנית. היו בה מחוות ותנועות פיזיות וקרבות מבויימים. בשל מסורת של רגישות לתנועה בתרבות היפנית (שהצמיחה דיסציפלינות פיזיות כמו לדוגמה תיאטרון נו ותיאטרון בוטו, ג'ודו וסומו), השחקן המבצע וגם הצופה מורגלים ברמת עידון גבוהה מזו המקובלת בתרבות המערב. גם אם הצופה המערבי לא יידע ל'שים את האצבע' על עיקר זה, הוא מזהה את המודעות המוגברת לתנועה. הניסיון, כפי שנעשה בהצגה זו, להתחקות אחר סטנדרטים 'מזרחיים' הביא לכך שכל תנועה וגם הקטנה, נבחרה ונשקלה במאזניים דקים: האם היא שייכת באופן אורגני לאירוע הבימתי? האם יש סיכוי שהיא תבוצע היטב במסגרת משאבי זמן החזרות? השחקנים היו מחויבים לדיוק הגאומטרי של תנועת איברי הגוף במרחב, כמו גם להפקה ב'רוח הנכונה'. באמצעות הקפדה זו התרחש על הבמה סיפור פיזי שהוא לא רק פרשנות לעלילה, אלא עלילה בפני עצמה. עלילה זו מתקשרת עם הקהל ללא מילים. ההצגה בוצעה בחאן על במה בצורת זירה, בה הקהל ישב מסביב לבמה. כאשר ההצגה נדדה ברחבי הארץ לבמות אחרות קטנות יותר ו'שטוחות' יותר, למשל בתיאטרון צוותא, האריכו את הבמה אל תוך האולם, על מנת לאפשר מרחב פעולה עבור קרבות הבמה, ולקרב אותם אל הקהל. בשל האתגר הפיזי הגבוה לשחקנים, נדרשו הדרכה ואימון מקיף לשם רכישת המיומנויות החדשות. על כך הופקד בני שלייסר, שהתמחה באמנויות לחימה יפניות עתיקות. הוא הביא מניסיונו באומנות הסיף המסורתית של הסמוראים, ויצר את מהלכי קרבות הבמה. ההצגה הועלתה פעמים רבות, וזכתה לאהדה גם בקרב מוסדות התיאטרון, ועל כך זכתה בפרס משה הלוי.

"רשומון" כמושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הצלחתו של הסרט, משמשת המילה "רשומון" לתיאור סיטואציה שבה אי אפשר לרדת לחקר האמת עקב עדויות סותרות הניתנות על ידי עדים המדברים מנקודות מבט שונות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רשומון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המחזה "רשומון" הראשון, נכתב בשנת 1420 כמחזה שנועד לתיאטרון נו ואין קשר בינו ובין עלילת הסרט ועלילת המחזה האמריקאי שנכתב בשנת 1959
  2. ^ רשומון, תיאטרון חיפה, 1961 תיק ההצגה.