רבקה ראובן
 | |
| רבקה ראובן בביקור בעת הקמת היישוב העוגן, 1947 | |
| לידה |
18 בספטמבר 1889 שימוגה, הודו  |
|---|---|
| פטירה |
16 בנובמבר 1957 (בגיל 68) מומבאי, הודו |
| מדינה |
הראג' הבריטי, הודו, הדומיניון של הודו |
| השכלה |
אוניברסיטת קיימברידג' |
| השקפה דתית |
יהדות |
  | |
רבקה ראובן (באנגלית: Rebecca Reuben Nowgaokar ; 18 בספטמבר 1889 – 16 בנובמבר 1957) הייתה פדגוגית ואשת חינוך יהודייה-הודית, מנהלת בית הספר של עדת בני ישראל במומבאי בשנים 1922–1950 וממנהיגי הקהילה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבקה ראובן נולדה בעיר שימוגה (Shimoga)(אנ') שבמדינת קרנאטקה בהודו הבריטית בשנת 1889, בת למשפחה מובילה בעדת "בני ישראל". סבה מצד האב, רובנג'י סורי נוגאוקר (1832-1873), היה משורר מפורסם בלשון המרטהי בתחילת המאה ה-19.[1] סבה מצד האם, אברהם שמואל נאגבקר (1843-1919), היה מהנדס ומראשוני האקדמאים מקהילת בני ישראל ואביו סובידר מייג'ור שמואל מוזס נאגבקר (1816-1904) היה קצין בכיר שהשתתף במערכות הגדולות במרד ההודי ובאתיופיה והיה אחראי על בניית כמה מבתי הכנסת הגדולים בהודו ומבנים ארכיטקטים שונים של הקהילה. רוב בני המשפחה הלכו בעקבותיהם והיו לבעלי מקצועות חופשיים. הבכורה מבין 7 אחים ואחיות, אביה עזרא, היה עורך דין ולאחר מכן שופט שנודע בקשיחותו, ואמה שרה הייתה מראשונות הנשים בוגרות האוניברסיטה מהקהילה.[2]
בילדותה למדה בפנימייה לבנות מקומיות בעיר פונה, שהתנהלה בשלוש שפות: מרטהי, סנסקריט ואנגלית. בחופשות מבית הספר למדה עברית מפי אביה. בשנת 1905 השלימה את לימודיה התיכוניים, והייתה לאישה שקיבלה את הציון הגבוה ביותר בבחינות הכניסה לאוניברסיטת מומבאי במחזור שלה. היא זכתה בפרס על הצטיינותה במקצוע המדעים, אך בחרה להמשיך את דרכה בתחום החינוך. במומבאי היא למדה היסטוריה והמשיכה להשתלם בעברית, ולאחר מכן היא נסעה ללימודים באנגליה ולמדה פדגוגיה באוניברסיטת לונדון ועברית ומדעי היהדות באוניברסיטת קיימברידג' תחת פרופ' ישראל אברהמס.
בשובה להודו בשנת 1913 היא לימדה במספר בתי ספר כלליים, כולל בפנימיה בה למדה בנעוריה בפונה. בשנת 1920 היא מונתה למנהלת קולג' להכשרת מורים בעיר ברודה בצפון הודו. היא פרשה ממשרה זו ברצותה לחזור ולתרום לקהילתה, ולמן שנת 1922 כיהנה כמנהלת בית הספר התיכון של קהילת בני ישראל במומבאי, בו למדו כ-600 תלמידים, תפקיד אותו מילאה עד שנת 1950. בית הספר שינה את שמו בתחילת שנות ה-20, ועבר להיקרא על שם הנדבן היהודי סיר אלי כדורי, לאחר שבפגישה בינו לבין ראובן בלונדון היא הצליחה לשכנעו לתרום סכום של כ-150 אלף רופי לבית הספר.[3] במהלך כהונתה כמנהלת התיכון הקהילתי היא הייתה לאחת ממנהיגות קהילת בני ישראל, כיהנה בתפקידים ציבוריים ובוועדות של ממשלת הודו שעסקו בחינוך במערב-הודו, ועסקה בפדגוגיה, ספרות ומחקר והיא שימשה למעשה מנהיגה לא-רשמית של העדה.[4]
ראובן חיברה סדרה של ספרי לימוד לשפה האנגלית בשם Ashok readers שזכו להצלחה רבה בהודו ושימשו בתי ספר ברחבי מדינת מהאראשטרה. היא יזמה את הוצאתו לאור של ירחון חינוכי בשם "נופת" (Nofet) לילדים יהודים, וכן ערכה את השנתון הקהילתי של בני ישראל (The Bene Israel Year Book), בשנים 1917-1920. היא פרסמה מאמרים עיוניים על עדת "בני ישראל" באנגלית ועברית מעל במות שונות, בהם ספרון על בני הקהילה במומבאי, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1913. ראובן עסקה גם בספרות יפה וחיברה סיפורים קצרים, וכן פרסמה בעיתון דבר מספר תרגומים לעברית של סיפורים מהספרות העממית ההודית.
בשנת 1947 ביקרה בארץ ישראל בשליחות האגודה הציונית של מומבאי וייצגה את יהדות הודו בכנס הבינלאומי הראשון "לחינוך עברי בגולה" שהתקיים באותה שנה בירושלים. על ביקורה בארץ ישראל אמרה: ”ראו עיני את הוד הבורא [...] שממה ששבה לתחייה, לשון עתיקה שמדוברת שוב בפי כל והתינוקות רבים ביניהם ברחוב בלשון זו [...] במקום הנכבד שתופסות אחיותי שעובדות יד ביד עם הגברים בכל השטחים של בנין הארץ.[5]” דעותיה הציוניות השתלבו עם אהבתה לארץ מולדתה הודו והיא פעלה במקביל להעמקת הזהות היהודית של תלמידיה ולחיזוק קשריהם להודו ולחברה ההודית. היא נשארה בהודו גם לאחר שמרבית עדת "בני ישראל" עלו למדינת ישראל, והמשיכה בפעילות חינוכית וציבורית במדינה עד פטירתה בבומביי בשנת 1957, קבורה בבית העלמין היהודי ווארלי ללא מצבה.
מכּתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Rebecca Reuben, The Bene Israel of Bombay, Cambridge: Cambridge University Press (Cambridge Jewish Publications), 1913.
- רבקה ראובן, "עדת בני ישראל בהודו", בתוך: קמה: ספר שנה של הקרן הקיימת לישראל לבעיות העם והארץ, תל אביב: מסדה, תש"ט 1949, עמ' 451–462.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויויאן חפיף־דיגמי, 'כוחה של החולשה: רבקה ראובן, מנהיגת עדת בני־ישראל בהודו 1920–1957', פעמים 131 (תשע"ב), עמ' 115–147.
- אילנה שזור, אמא הודו, אבא ישראל מהדורה שנייה פתח תקווה, הוצאת קמודן מוכאדם, 2018
- עמנואל אולסבנגר, 'רבקה ראובן', דבר הפועלת 12 (תשי"ח), עמ' 346.
- אליעז ראובן-דנדקר, הג'מאט-א.נשים מעוררי השראה מקהילת הבני ישראל מהודו, הוצאת קמודן מוכאדם, 2020, עמ' 70-73.
- Rebecca Reuben 1889-1957: Scholar, Educationist, Community Leader; compiled and edited by Nina Haeems, Mumbai: Vacha Trust, 2000. (כולל ביוגרפיה וקובץ מכתביה)
- Miriam P. Feinberg and Miriam Shapiro, "Rebecca Reuben: Teacher and Community leader", in: Hear Her Voice: Twelve Jewish Women Who Changed the World, Devora Publishing, 2006, pp. 79-95.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת הפרסומים של רבקה ראובן, בקטלוג הספרייה הלאומית
- רבקה ראובן, דבר, 2 בדצמבר 1957 (עם מותה)
- נפתח הכינוס העולמי לחינוך בגולה, משמר, 30 ביולי 1947
- רבקה ראובן על "בני ישראל" בהודו, משמר, 4 באוגוסט 1947
- ראיתי בארץ את הוד הבורא, הצופה, 26 בספטמבר 1947
- חיים שושקס, עם יהודים בהודו, הד-המזרח, 18 בפברואר 1949, המשך, טורים 3–4
- ג'ואן ג. רולנד ונורין דניאל, בני ישראל, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- C. S. Lakshmi, Selective amnesia, The Hindu, February 04, 2001
- Kranti K. Farias, Rebecca Reuben: A Bene Israel of Mumbai : Pioneer, Scholar, Community Leader and Educationist, academia.edu
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ויויאן חפיף־דיגמי, 'כוחה של החולשה: רבקה ראובן, מנהיגת עדת בני־ישראל בהודו 1920–1957', פעמים 131 (תשע"ב), עמ' 130.
- ^ Miriam P. Feinberg and Miriam Shapiro, "Rebecca Reuben: Teacher and Community leader", in: Hear Her Voice: Twelve Jewish Women Who Changed the World, Devora Publishing, 2006, PP. 79-80.
- ^ Joan G. Roland, The Jewish Communities of India: Identity in a Colonial Era, Transaction Publishers, p. 129.
- ^ ויויאן חפיף־דיגמי, 'כוחה של החולשה: רבקה ראובן, מנהיגת עדת בני־ישראל בהודו 1920–1957', פעמים 131 (תשע"ב), עמ' 115–147.
- ^ ראיתי בארץ את הוד הבורא, הצופה, 26 בספטמבר 1947.