רב ששת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רב ששת
דור שני-שלישי לאמוראי בבל
בית מדרש בית מדרש בשילחי שעל החידקל
חבריו רב נחמן, רב חסדא
תלמידיו רבא, רב עמרם, רב הונא בר יהודה

רב ששת היה אמורא בבלי בדור השני והשלישי (מאות 3-4 לספירה), חברו של רב נחמן ובר-הפלוגתא שלו. היה עיוור[1] ומפורסם בחסידותו, שלא היה הולך ארבע אמות ללא תפילין[2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב ששת נולד בבבל. בניגוד לאמוראים רבים שנולדו לאב או סב תלמידי חכמים, הוא נולד למשפחה רגילה, ואביו לא היה חכם בתורה, את חכמתו בתורה השיג על ידי עמלו‏[3]. את תורתו קיבל מרב הונא, וכן מרב ירמיה בר אבא[4]. הוא היה סגי נהור[5]. הוא התגורר בשלחי‏[6]. התפרנס כסבל.

עוורונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב ששת היה עוור. על פי המקובל רב ששת עצמו עוור את עצמו במו ידיו, מפני שחפץ ללכת בדרכו של רב שלא הוציא את עיניו מארבע אמותיו, וזו הייתה הדרך היחידה שבה יכול היה לקיים את קבלתו זו‏[7]. ייתכן שהדבר קשור גם לכך שרב ששת הקפיד ביותר על איסור ראיית דברים אסורים, הוא עצמו אמר: "מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה!"‏[8]. בנוסף, מכיוון שרב ששת נודע בבקיאותו המיוחדת‏[9] עד שחזר על כל תלמודו מדי שלושים יום‏[10] הוא היה יכול לאפשר לעצמו עוורון, מכיוון שממילא לא היה זקוק לעיין בניירות כתובים כל שהן.

יחסו לעיוורון מורכב: מצד אחד הוא התווכח עם צדוקי שלעג לו על כך שיצא לקבל את פני המלך למרות עוורונו והוכיח לו כי הוא יודע היטב - בדרכים משלו - את המתרחש, הוא ידע להבחין ללא מראית עין מתי עבר המלך‏[11], ומצד שני הוא סובר שלמרות שהעוור יודע, בדרכים משלו ועל ידי סימנים, מי הוא האדם העומד לפניו, אין ידיעה כזו נחשבת לידיעה גמורה. הוא מסביר את המשנה האומרת "הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים" והוא מסביר אותה בנימוק "לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו", בניגוד לגישתו של אמורא אחר, גם הוא סגי נהור, - רב יוסף המקשה על דבריו: "היאך סומא מותר באשתו? היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? אלא בטביעות עינא דקלא הכא נמי בטביעות עינא דקלא" - כלומר גם "טביעות עין דקלא" זיהוי האדם על ידי קולו - נחשב לידיעה‏[12].

למרות שהיה עוור - שפסול לפי רוב הדעות ההלכתיות לשמש כדיין, הוא ורב יוסף שהיה גם הוא עוור שימשו כדיינים (במסכת בבא בתרא מתואר, למשל, מעשה שבו פסק בסכסוך משפטי בין האחים מר עוקבא בר חמא ורמי בר חמא, ובמסכת גיטין‏[13] מסופר כי כפה אדם לגרש את אשתו), ויש שהסבירו כי הם נתקבלו על ידי העם כדיינים מרצון ומכאן כוחם ההלכתי לדון‏[14], אך ייתכן גם שמדובר בתקופה של לפני שנתעוורו.

צאצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שרב הונא היה מאריך בדרשותיו ושיעוריו בתלמוד, רבים מתלמידיו, בינם רב ששת, התאפקו מלצאת לצרכיהם בשעת השיעור, ונעשו עקרים, ולא יכלו להוליד עוד‏[15]. מסיבה זו, לרב ששת לא היה בן זכר, ולחבריו שדחקו אותו להתחתן שוב, כדי לקיים את מצוות פריה ורבייה שהיא - בן ובת, הוא התחמק בתשובה האומרת שנכדיו, בני בתו שילת, נחשבים לבניו‏[16].

שיטת הלימוד שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אגרת רב שרירא גאון, יסד בית מדרש בשילחי שעל החידקל.

בקיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה בקי גדול במשניות ובברייתות, והיה חוזר על כל תלמודו מידי שלושים יום‏[17] רב נחמן חברו מעיד עליו ששנה הלכות, ספרא, ספרי, תוספתא וכל התלמוד‏[18].

מסופר על רב יצחק בריה דרב יהודה, שהיה תלמידו של רמי בר חמא, שנחשב לתלמיד חכם חריף, ועל כל שאלה שנשאל היה עונה על פי ההיגיון ("מסברה"), ולא בהסתמך על מקורות קודמים לו ("מברייתא"), בשונה מרב ששת שהיה עונה תמיד בהסתמך על המקורות הקודמים לו. הלך מחשבה זה של רמי בר חמא גרם לרב יצחק לנטוש את הלימודים אצלו, ולעבור ללמוד אצל רב ששת, בנימוק שסברא ניתן להפריך אך רב ששת משיב לשאלות שמופנים אליו ממשניות וברייתות שאותם לא ניתן להפריך‏[19].

התנגדות לשיטת הפלפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת זאת, התנגד מאוד לשיטת הפלפול של ישיבת פומבדיתא, ובתגובה לפירוש דחוק למשנה, על ידי תלמידו רב עמרם, אמר לו: "שמא מפומבדיתא אתה, שמכניסים פיל לתוך קופו של מחט"‏[20]. בשל כך, תלמידים רבים העדיפו את הלימוד אצלו.

להלכה, נפסק שבמחלוקותיו עם רב נחמן חברו, הלכה כמותו בענייני איסור והיתר[21].

רבותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, על רבותיו נמנה רב הונא ונראה כי הוא נחשב לתלמידו המובהק, ואף הוכרח לקיים את ציוייו. אודות כך מסופר, כי רב ענן שלח לרב הונא מכתב (בבקשה להגבות לנערה נדוניה מעשירית הנכסים) כשאת רב הונא הוא קורא בתואר "הונא חברי". רב הונא, שהיה גדול הדור סבר שמדובר בפגיעה בכבוד התורה, ושלח את רב ששת שישב לפניו לומר לרב ענן בלשון זה: ענן ענן, מי יושב בבית הקרואים בבית האבל? הוא הזהיר את רב ששת שאם לא יאמר לו כך, הוא יהא בשמתא. רב ששת הוכרח ללכת לרב ענן ולמסור לו את הדברים, אך הקדים לפניו: מר (אתה) רבי, אך רב הונא הוא רבו של רבי (רבו של רב ענן) והוא ציווה עלי לומר כך - ואם לא אהיה בשמתא ואס מסר לו את דבר השליחות. החל רב ענן למר עוקבא בבקשה להסביר לו את פשר הדברים, ומר עוקבא הסביר לו כי רב הונא רמז לו, שאין ראוי לרב שאינ ויודע את ההלכה מי יושב בראש הקרואים בבית האבל לקרוא לרב הונא הגדול ממנו בתורה בשם "הונא חברי" וזו הייתה כוונת רב הונא‏[22].

חבריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם רב חסדא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב ששת היה חברם של האמוראים רב נחמן ורב חסדא. מסופר כי רב חסדא ורב ששת, כשהיו נפגשים זה עם זה, רב חסדא, היו שפתיו מרתתות מהברייתות של רב ששת (שהיה בקי מאוד), ורב ששת, היה מזדעזע כל גופו מפלפולו של רב חסדא‏[23]. בין רב חסדא לרב ששת קיימות מחלוקות הלכתיות רבות. אחת מהן היא בדיני שכירת רשות שכירת הרשות מגוי היא שכירה סמלית, ולכן מספיק שתעשה בעל פה ואין צורך לשכירה בכתב, אין צורך לפרט שמטרת השכירה היא כדי להתיר את הטלטול בחצר, ודי בשכירה במחיר של פחות משווה פרוטה, וכן מותר לשכור רשות אף בשבת, שבה אסור מקח וממכר.‏[24]. נחלקו רב חסדא ורב ששת האם יש צורך בשכירות אמיתית משפטית, כך שהיהודי השוכר יתנה עם הגוי שהוא יכול להשתמש בדירת הגוי ולהכניס לשם את חפציו, ומטרת תקנת השכירות היא לגרום שהיהודי ירצה לשכור מהגוי והוא לא ירצה להשכיר לו (כי יחשוש שמא היהודי זומם להחזיק בקרקע ולגזול אותה ממנו) או שמא מדובר ב"שכירות רעועה", שכירות סמלית יותר. ההלכה נפסקת כרב ששת‏[25]. למרות זאת, טעם התקנה - שהוא להקשות על היהודי - בכך שהוא יאלץ לשכור מהגוי והגוי לא יסכים לשכור לו - קיים גם כאן, כי הגוי יחשוש שמא היהודי שוכר ממנו את הקרקע כי לכשף אותו. רבינו יהונתן מסביר את ההגיון בכך, כי ההלכה היא שלא די בכך שהגוי יתן את הקרקע במתנה ליהודי אלא יש צורך שישכור ממנו דווקא, ודבר זה עלול להעלות את חשדו של הגוי שיתפלא מדוע היהודי מעדיף לשלם לו דווקא ואינו מסכים לקבל בחינם, ומכך יסיק הגוי כי מדובר בניסיון להעלות עליו - על הגוי - כישוף.

מחלוקת האחרת היא בעניין קמיצה. הקמיצה נעשית מתוך כלי שרת - לתוך כלי שרת. נחלקו חכמי התלמוד האם הכלי שרת שקומצין ממנו, יכול להיות גם על הקרקע, או עליו להיות דווקא בידי כוהן. לפי שיטת אבימי ותלמידו רב חסדא, על הכוהן לאחוז את הכלי בידו בשעת הקמיצה, וגם הכלי שלתוכו מניחים את הקומץ, צריך להאחז ביד כוהן.לפי זה לפעולת הקמיצה נצרכים שלושה כוהנים: הכוהן הקומץ, הכוהן האוחז את הכלי שרת שבתוכו מונחת הקורבן מנחה וממנו נעשית הקמיצה, וכוהן שלישי שאוחז כלי שרת אחר - ריק - בידו, לתוך כלי זה נעשית הקמיצה. לעומת זאת, פוסק רב ששת, כי גם אם הכלי שרת מונח על הקרקע, ניתן לקמוץ מתוכו. לדבריו, ישנה ראייה מפורשת להלכה זו: כאשר נטלו הכוהנים את שני כפות הלבונה משולחן הפנים, הם לא הגביהו אותו, ומכיוון שעבודת הקמיצה שווה במהותה לעבודה זו, שמהותה - נטילת קרבן מנחה ממקומה כדי להקטירה, מוכח כי הקמיצה כשרה גם אם נעשית מכלי שרת שנעשה על גבי הקרקע‏[26].

עם רב נחמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מחלוקת רבות גם בין רב נחמן חבירו של רב ששת, לרב ששת. לשניים היו גם בתי דינים נפרדים, שסתרו לפפעמים זה את זה. כך למשל מסופר כי אמם של רמי בר חמא ומר עוקבא בר חמא העניקה קרקע שהייתה ברשותה לבנה רמי בר חמא, אך לאחר מכן העניקה אותה קרקע עצמה לרב עוקבא בר חמא. רמי בר חמא בא לפני רב ששת (שהיה רבו המובהק) וזה פסק שהקרקע שלו מכיוון שהשטר נכתב על שמו לפני השטר השני שנכתב על שמו של מר עוקבא בר חמא. מר עוקבא בר חמא בא לפני רב נחמן וזה פסק בדין שודא דדייני שהקרקע שלו. כאשר בא רב ששת לרב נחמן, שאל אותו רב נחמן: מדוע פסקת כך? ענה לו רב ששת - כי רמי בר חמא היה קודם. שאל אותו רב נחמן: וכי בירושלים אנו יושבים, ששם מקפידים על סדר השעות ונוהגים לכתוב שעות, כדי לגלות דעת שהם מקפידים גם באותו יום על השעות? בבל אנו, וכאן אין אנשים מקפידים בכתיבת השטר על כתיבת השעות ועיקר דעתם בכתבת השטר היא שהקניין יחול באותו יום, ולכן אין משמעות לשעה בה ניתנה השטר, וממילא אין למרי בר חמא עדיפות על פני מר עוקבא. שאל אותו רב ששת: ולמה פסק מר כמו שפסק? השיב לו רב נחמן: לפי הבנתי הקרקע צריכה להיות של מר עוקבא בר חמא וכפי הכלל שודא דדייני, לפיו במקום שאין ראיות לאחד מבעלי הדין מסור הדין בידי הדיין כפי החלטתו וסברתו. נענה רב ששת: אם כן יחול הפסק אותו פסקתי מדין שודא? ענה לו רב נחמן: אין ביכולתך לעשות כך מפני שתי סיבות: האחת - לא פסקת את פסקך בתור שודא דייני אלא בתור פסק משפטי ומכיוון שכך לא היה לו תוקף. בנוסף, הכרעתך ב"שודא דדייני" אינה תקפה, מכיוון שזו תקפה רק אם נעשתה על ידי דיין גמור ואתה אינך דיין‏[27]

הגאונים קבעו כלל לגבי מחלוקות בין רב נחמן לרב ששת שאין בהן הכרעה ברורה בתלמוד, שבדיני ממונות, שבהם הצטיין רב נחמן כדיין מומחה, הלכה כמותו, ואילו בשאר תחומי ההלכה - הלכה כרב ששת ("הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי").‏[28]

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא לימד אמוראים רבים בני הדורות השלישי והרביעי, ביניהם גם האמורא רבא. משמשו היה רב גדא, שפעל עבורו במסירות נפש, ולעתים נאסר על כך‏[29]. על תלמידיו נמנו גם רב הונא בר יהודה, רב אחא בר הונא[30] רב יוסף בר חמא (אביו של רבא), מר זוטרא,

לפעמים אנו מוצאים בתלמוד דיונים בקרב תלמידיו הדנים בדיוק דבריו. כך למשל, הם נחלקו בדין אישה המורדת על בעלה, שבדינה קיימות שתי שיטות: לפי דעה אחת פוחתין מכתובתה שבעה דינרין לכל שבוע שהיא מורדת על בעלה, ובינתיים מנסים לשכנע אותה להפסיק למרוד בבעלה ולקיים את חיובי האישות המוטלים עליה. לפי גישה אחרת, אין טעם בהפעלת לחץ במשך זמן ארוך ובשכנועים, אלא בית הדין קוצבים זמן של ארבעה שבועות בלבד, ומפעילים עליה לחץ עצום באותם שבועות, על ידי פרסום מרידתה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשבתות שבארבעת שבועות אלו (בשבת כל יהודי העיר מתכנסים בבית הכנסת, גם אלו שעסוקים באמצע השבוע בעבודה ואינם יכולים לבוא לבית הכנסת), ובית הדין מודיעים לה שלאחר ארבעת השבועות תפסיד את כל סכום כתובתה, גם אם הוא סכום ענק של מאה מנה. נחלקו רבא ורב הונא בר יהודה כמי פסק רבם רב ששת, לפי מה שקיבל רבא מרבו ההלכה היא שיש לנסות לשכנעה בדרכי נועם ולכן יש לחכות עד שידעו כי מוצו כל הדרכים לשכנעה, אלא שבינתיים קונסים אותה בסכום הגיוני של שבעה דינרים לשבוע, ואילו לפי מה שקיבל רב הונא בר יהודה מרבו ההלכה היא כפי השיטה האומרת שלאחר ארבעה שבועות הפסידה המורדת את כל דמי הכתובה‏[31].

רב עמרם היה תלמידו המובהק. שגור בפיו המשפט: "האי מילתא אמר לן רב ששת, ואנהרינהו לעיינין ממתניתין":‏[32] "דבר זה אמר לנו רב ששת, והאיר את עינינו במשנתנו", כלומר, הוכיח אותו מדיוק מאיר עינים בלשון המשנה, שאיננו מובן מאליו בקריאה פשוטה. בפניו הציע את ספקותיו, ורבו השיב לו בלשון אוהבת: "עמרם בני".‏[33]. הוא היה הבולט בקרב תלמידי רב ששת, כלשון התלמוד:‏[34] "רב עמרם וכל גדולי הדור יתבי כי אמר רב ששת להאי שמעתא". על ההערכה אליו בקרב חבריו מעידה העובדה הבאה: פעם הפליג בספינה עם רב נחמן ורמי בר חמא. רב עמרם עזב אותם לזמן קצר, ובינתיים באה אשה לשאול אותם בהלכה. רב נחמן החל להתייעץ עם רמי בר חמא על התשובה, ורמי בר חמא הציע להמתין לרב עמרם, מפני כבודו וזקנתו ("לא ליחוש ליה לסבא?" - האם נתעלם מן הזקן?), ואכן, בשובו ענה להם תשובה בשם רב.‏[35].

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הגיע זמנו להפטר מהעולם, בא אליו מלאך המוות באמצע הרחוב ומסר לו כי נצטווה ליטול את נשמתו. אמר לו רב ששת: וכי בהמה אני שחפץ אתה להורגני באמצע הרחוב? בוא לביתי, למקום צנוע, ושם אפטר! ואכן מלאך המוות הוכרח להשמע לדבריו‏[36].

מתורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף {הערווה} !
  • אמר רב ששת: שיער באשה ערוה, שנאמר‏‏‏[37] 'שערך כעדר העזים'‏[38].
  • בהגדרתה של פאת הזקן נאמר במשנה שפאה זו מורכבת מחמישה חלקים: "שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטה". רב ששת‏[39] הדגים זאת לתלמידיו: "בין פירקי דיקנא" (=הזקן). "אחת מלמטה" היא בסנטר, ולגבי השתיים שמכאן ומכאן רבו הפירושים: יש אומרים שהן זו לצד זו באותו גובה, בקצה העליון של הלחי. ויש אומרים שהן זו למעלה מזו, האחת בקצה העליון של הלחי והשנייה לצד השפם, או בקצה הלסת התחתונה.‏[40] מחמת ריבוי הדעות כתב בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קפא סעיף יא) שיש להימנע מלגלח בתער את כל חלקי הזקן. מכל מקום, השפם והחלק שמתחת לגרון לכל הדעות אינם "פאת זקן", ויש שהחמירו שלא לגלח תחת הגרון כדי שלא יגלח בסנטר הסמוך לו.‏[41]
  • קיים דין האומר כי כלי הבלוע בתוך אדם או בעל חיים חי, למרות שהאדם או בעל החיים נמצא בתוך אוהל, אין הדבר הטמא נהיה טמא בטומאת אוהל. האמורא רבי זירא הסתפק, האם כלי הבלוע בתוך בהמה המפרכסת נחשב כבלוע - מכיוון שהבהמה אינה מתה. רב ששת פסק שבמקרה כזב הכלי נחשב כאינו בלוע, מכיוון שהבהמה המפרכסת נחשבת כ"אוכל", אך רבי זירא הקשה על כך, כיצד ניתן להחשיב אותה כ"מתה", לפי ההלכה האומרת שבהמה כזו אינה מטמאת טומאת נבילות. רש"י מסביר, כי השאלה היא רק ביהודי שיש ברשותו כלים בבטן בהמה טמאה, או גוי שיש ברשותו כלים בבהמה טהורה. אך כאשר ליהודי יש כלים בבטן בהמה טהורה, המותרת לו באכילה, ברור שאין הכלים נחשבים כבלועים, שהרי הבהמה מותרת לו באכילה, ודבר הבלוע בתוך אוכל אינו נחשב כבלוע. השאלה היא רק בבהמה טמאה, שאינה מותרת לו באכילה, והשאלה היא האם יש להחשיב את הבהמה כחיה שהרי אינה מטמאת טומאת נבילות, או שמא יש להחשיבה כאוכל, שהרי מטמאת טומאת אוכלין‏[42].
  • את המשנה במסכת סנהדרין[43] האומרת כי רשע שלקה ושנה והוחזק כרשע מכניסים אותו לכיפה פירש רב ששת כי ההכנסה לכיפה כללה גם פעולות שנועדו להביא למותו של הנידון: "נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו", ואחר כך "מאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברכות נח ע"א
  2. ^ מסכת שבת קיח ב, רש"י
  3. ^ ראה תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ', עמוד א' "לא נגר אנא ולא בר נגר אנא"
  4. ^ היימן, על פי תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ב, עמוד א'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד א'
  6. ^ אגרת רב שרירא גאון מופיע ששמואל נפטר בשנת תקס"ד (והוא שנת ד' אלפים [וי"ב ליצירה]), והיו תלמידיו ר' נחמן בנהרדעא ורב יהודה בפומבדיתא ורב ששת בשלחי.
  7. ^ רבינו גרשום סוף מסכת מנחות
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ד, עמוד ב'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ז, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף נ"ב, עמוד ב'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף צ"ו, עמוד א'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד א'.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ג, עמוד א'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ד, עמוד א'.
  14. ^ ראה בארוכה במאמרו של י' יוסף כהן העוור במשפט העברי
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד, עמוד ב'.
  16. ^ יבמות ס"ג ע"א, והמאירי שם.
  17. ^ פסחים ס"ח ב.
  18. ^ שבועות מ"א ב
  19. ^ מסכת זבחים, דף צ"ו, ב
  20. ^ בבא מציעא לח ב
  21. ^ סדר תנאים ואמוראים
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ט, עמוד ב'.
  23. ^ בבלי, עירובין סז ע"א. על פי תרגום הרב עדין שטיינזלץ.
  24. ^ ערוך השולחן אורח חיים שפב סעיף יג
  25. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עירובין, הלכות ב, פרק י"ב, שולחן ערוך, שפ"ב, סימן ד'
  26. ^ מנחות ו - ח
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף צ"ד, עמוד ב'.
  28. ^ רי"ף, מסכת שבת דף מז, עמוד ב. רא"ש מסכת ערובין, פרק ג, סימן ג.
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"א, עמוד ב'.
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ג, עמוד א'.
  31. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ג, עמוד ב'.
  32. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ו, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ח, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ו', עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ג, עמוד ב'.
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ע"ו, עמוד א'.
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"א, עמוד ב'.
  35. ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף כ"ז, עמוד א'.
  36. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח, עמוד א'.
  37. ^ שם ד, א.‏
  38. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ד, עמוד א'.
  39. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"א, עמוד א'
  40. ^ לדעות נוספות ראו אנציקלופדיה תלמודית, ערך הקפת הראש, עמ' קכב-קכג.
  41. ^ רמ"א שם, ראו טורי זהב סעיף קטן ד וביאור הגר"א.
  42. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"א, עמוד ב'.
  43. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"א, עמוד ב'