רדולפוס גלאבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רדולפוס (ראול) גלאבר (Raoul Glaber או‏ Rodulfus Glaber‏ 985 - 1047) היה נזיר במסדר קלוני וכרוניקן שתיעד את מפנה המילניום הראשון ואחד מהמקורות ההיסטוריים החשובים של ההיסטוריה של צרפת בימי הביניים (כמו גם של ההיסטוריה של מדינות אחרות באירופה, אותן הזכיר בכתביו).

בהיותו בן 12 לערך, הצליח דודו, שהיה נזיר, להכניס אותו כחניך למנזר סן-לז'ר-דה-שאמפו כשלושים ק"מ מן העיר דיז'ון, אבל הוא סולק משם בשל התנהגות לא נאותה. באחד מספריו הוא טוען כי הסיבה הייתה שלא ציית להוראות של הממונים עליו והתווכח עם חבריו הנזירים. ב- 1010 הצטרף למנזר סן-ז'אן-דה ראום, סמוך לדיז'ון, שם פגש את וילהלם מדיז'ון (גיום מוולפיאנו). משם עבר למנזר קלוני וב- 1039 עבר למנזר סן-ז'רמן בעיר אוקסר (Auxerre), שם נשאר עד מותו.

עבודתו כוללת הגיוגרפיה של וילהלם מוולפיאנו (גיום מדיז'ון) וכן כתבים היסטוריים "היסטוריה בחמישה כרכים מ-900 ל-1044" (entitled the Historiarum libri quinque ab anno incarnationis DCCCC usque ad annum MXLIV) שבגללם התפרסם.

גלאבר הוא אחד המקורות החשובים לאווירת הפחד ששררה באירופה במפנה המילניום הראשון, חשש מפני סוף העולם. כמו כן הוא מקור לתנועות ההתחדשות הדתית, בהן פאקס דאי ושביתת הנשק של אלוהים.

הוא כיסה את המאורעות שקרו במרכז צרפת ושילב אותם במעשיות ובהזיות בעלות אופי של התרוממות הנפש. אם כי דבריו מלאים אמונות תפלות הם מהווים עדות ברורה על אודות המאורעות שקרו במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, ומאפשרים לנו לקבל מושג על המנטליות של התקופה.

הוא כתב כי ב-1033 הייתה בצורת קשה בדוכסות בורגונדיה, שגרמה לרעב המוני ואף כתב על קצב בטורנה שהואשם כי הגיש ילדים. שיפור היבול והקציר בסוף השנה סיימו את הבצורת והרעב. באותה שנה השיגה לדבריו הכנסייה הקתולית הישג במניעת אלימות, כאשר במסגרת שביתת הנשק של אלוהים הגבילה את הימים בהם מותר לנקוט באלימות כלפי מי שאינו נושא נשק.