רוברט ברנס וודוורד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וודוורד מסביר על מולקולה אורגנית, 1965

רוברט ברנס וודוורדאנגלית: Robert Burns Woodward;‏ 10 באפריל 1917 - 8 ביולי 1979) היה כימאי אורגני אמריקאי, זוכה פרס נובל לכימיה לשנת 1965 על הישגיו הרבים בתחום הבנת המבנה ההמולקולרי האורגני והסינתזה האורגנית ובכללם ניסוח חוקי וודוורד. בנוסף לפרס נובל בו זכה, זכו בפרס נובל שתי עבודות נוספות להן היה שותף מרכזי, סינתוז הפרוצן עם ג'פרי וילקינסון (שזכה בפרס ב-1973) וניסוח חוקי וודוורד-הופמן עם רואלד הופמן (שזכה בפרס ב-1981, שנתיים לאחר מותו של וודוורד). כמו כן נודע וודוורד כמי שגילה את התהליך המלא לסינתוז ויטמין B12. וודוורד הנחיל לעולם הכימיה האורגנית שיטות חשיבה וניתוח וגישה מתוכננת לסינתזה הכימית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וודוורד נולד בבוסטון, בהיותו בן שנה מת אביו ממגפת השפעת הספרדית. וודוורד הצעיר גילה התעניינות רבה בכימיה ותשוקה לנושא. עוד כנער קרא בגרמנית את אחד מהמאמרים המדעיים החשובים בתחום, אודות תגובת דילס-אלדר. בשנת 1936, והוא בן 19 בלבד קיבל וודוורד תואר דוקטור לכימיה מן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). עבודת הדוקטורט שלו עסקה בסינתוז ההורמון אסטרוגן[1]. ב-1939 הגיע וודוורד לאוניברסיטת הרווארד, שם עבד רוב ימיו.

תרומתו העיקרית בשנות הארבעים היא בתחום הספקטרוסקופיה בתחום העל-סגול עבור אנליזה כימית של חומרים אורגניים. וודוורד גיבש תחילה מספר גדול של ממצאים אמפיריים וניסח את חוקי וודוורד לניתוח מבנים מולקולריים. ב-1944 הצליח לסנתז כינין אלקלואידי, עבור טיפול במלריה. התהליך לא היה יעיל מספיק לשם ייצור תרופה, אך היווה ציון דרך בתחום הסינתזה הכימית, כיוון שנערך מתוך חקירה והבנה של מבנים וחוקים ברמה המולקולרית ולא בדרך של ניסוי וטעיה, דרכה של הכימיה האורגנית עד אז.

בהמשך סינתז וודוורד חומרים כגון כולסטרול, קורטיזון, סטריכנין, כלורופיל, צפלוספורין, קולכיצין ועוד‏[2], שלפני כן נחשבו בלתי אפשריים לייצור סינתטי. במחקריו התמיד וודוורד לחפש ולהשתמש בכל חידוש שיוכל לשפוך אור על מבנה החומר ואימץ טכנולוגיות חדשניות כגון תהודה מגנטית גרעינית. וודוורד תפס את חשיבותה של הסטריאוכימיה, כלומר הבנת הייצוג התלת-ממדי של המולקולות והקשרים והנחיל לעולם הכימיה המולקולרית את החשיבה התלת ממדית כאחד המפתחות החיוניים לסינתזה נכונה. ב-1965 קיבל וודוורד את פרס נובל על שורת הסינתוזים של חומרים אורגניים שביצע ועל הצבת השיטות והתהליכים על בסיס מדעי איתן.

בעת מלחמת העולם השנייה שימש וודוורד כיועץ למועצת הייצור המלחמתית בנושא הפניצילין. עיקר נסיונותיו בתקופה זו היו פיצוח מבנה מולקולת הפניצילין, על מנת שניתן יהיה לייצרה בכמויות גדולות. באותה עת נדרשו טונות של הפיטריה Penicillium chrysogenum על מנת לייצר מיליגרמים ספורים של התרופה. וודוורד לא הצליח במשימתו והמבנה המולקולרי של הפניצילין פוענח לבסוף ב-1945 על ידי דורותי קרופוט הודג'קין.

בשנות החמישים הצליחו וודוורד ועמיתו הבריטי ג'פרי וילקינסון, ששהה אז בהרוורד, לסנתז פרוצן (Ferrocene), מולקולה אורגנית בשילוב ברזל (נוסחה כימית: Fe(C5H5)2), תרומה פורצת-דרך לכימיה אורגנומתכתית. וילקינסון זכה עבור עבודתו בתחום זה בפרס נובל ב-1973 יחד עם ארנסט אוטו פישר. וודוורד עצמו, כמו גם אחרים, סבר שהיה עליו לקבל את הפרס יחד עם וילקינסון‏[3].

בשנות השישים קיבל דרגת פרופסור למחקר, ששיחרר אותו מכל חובות ההוראה. בראשית שהות השישים שיתף וודוורד פעולה עם עמיתו השווייצרי אלברט אשנמוזר (Albert Eschenmoser) וצוות של למעלה ממאה סטודנטים ועוזרי מחקר לסינתוז ויטמין B12. העבודה שפורסמה ב-1973 היא פאר של עבודת מחקר, תכנון וייצור דקדקני בעל מעל מאה שלבים שכולם מעוגנים בחוקים ובכללים כימיים‏[4][5]. באותה שנה ערך וודוורד חישובים, המבוססים על סימטריה והתכונות הכימיות של ‎אורביטלים מולקולריים, להבהרת המבנה התלת-ממדי של תוצרי תגובות כימיות. הוא העביר את שאלת המחקר לרואלד הופמן, שביצע חישובים במקביל לפי מודלים תאורטיים. הופמן אימת את ממצאיו של וודוור והם התפרסמו כחוקי וודוורד-הופמן (Woodward-Hoffmann rules). הופמן זכה על חלקו בפרס נובל לכימיה בשנת 1981 (כשנתיים לאחר מותו של וודוורד, שסביר שהיה זוכה לפרס נובל שני לו היה חי), לאחר שהחוקים אוששו בניסויים רבים.

ב-1963 הקים וודוורד מכון מחקר על שמו בבזל, שווייץ. בנוסף כיהן כחבר בחבר הנאמנים של MIT ושל מכון ויצמן למדע.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין תוארי הדוקטור לשם כבוד הרבים שקיבל, הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטכניון בחיפה בשנת 1966.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]