רוברט ונטורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוברט ונטורי, 2008

רוברט ונטוריאנגלית: Robert Venturi; נולד ב-25 ביוני 1925) הוא אדריכל אמריקאי, ממייסדי הסגנון הפוסט-מודרני.

ונטורי נולד בעיר פילדלפיה ולמד באוניברסיטת פרינסטון. הוא התמחה במשרדיהם של לואיס קאן ואירו סארינן לפני שפתח משרד אדריכלים יחד עם אשתו דניז סקוט בראון. ונטורי היה המבקר החריף ביותר של האדריכלות המודרנית כבר בשנות ה-60. הוא התנגד נחרצות לגישה הפונקציונלית של המודרניזם והיה מחלוצי הפוסטמודרניזם באדריכלות.

בשנת 1966 הוציא לאור את ספרו "Complexity and Contradiction in Architecture" (מורכבויות וניגודים באדריכלות) בו פרס את משנתו והגדיר את העקרונות לפיהם צמח לאחר מכן הסגנון הפוסט-מודרני. הספר זכה להצלחה בלתי צפויה ולשבחים רבים מאדריכלים ותאורטיקנים רבים שחלקם אף ראו בו את התאוריה החשובה ביותר מאז זו של לה-קורבוזיה, "לקראת אדריכלות" (1923).

ונטורי התייחס לאמירה המפורסמת מפי מיס ואן דר רוהה כי "Less is more" ("פחות זה יותר") וטען כי "Less is a bore" ("פחות הוא משעמם"). ונטורי לא הצדיק את הקישוטיות שאליה התנגדו המודניסטים כגון מיס ואן-דר-רוהה אלא לתפיסה הפונקציונאליסטית. על החיפוש אחר ה"אמיתיות", זו שעליה מתבססת האדריכלות המודרנית, מספר ונטורי בספר ידוע נוסף אשר הוציא בשם "Learning from Las Vegas" (ללמוד מלאס-וגאס). בספר זה הוא מצדיק את האדריכלות "המזויפת" של לאס וגאס וטוען כי בעידן הפוסט מודרני, אין אמת אחת וכי מושג ה"אמת" כבר אינו רלוונטי לאדריכלות. כמו כן טוען ונטורי כי הסמליות של המבנים בסטריפ והצעצועיות שלהם עושים בסופו של דבר את מה שנדרשו לעשות כך שאנשים (ואפילו אדריכלים, הוא מוסיף) יכולים ליהנות מאדריכלות זו.

רוברט ונטורי זכה בפרס פריצקר בשנת 1991.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברט ונטורי בוויקישיתוף


זוכי פרס פריצקר

פיליפ ג'ונסון (1979)  • לואיס ברגאן (1980)  • ג'יימס סטירליג (1981)  • קווין רוש (1982)  • איי אם פיי (1983)  • ריצ'רד מאייר (1984)  • הנס הוליין (1985)  • גוטפריד בוהם (1986)  • קנזו טנגה (1987)  • גורדון בנשפט ואוסקר נימאייר (1988)  • פרנק גרי (1989)  • אלדו רוסי (1990)  • רוברט ונטורי (1991)  • אלוורו סיזה (1992)  • פוהימיקו מאקי (1993)  • כריסטיאן דה פורצמפאר (1994)  • טדאו אנדו (1995)  • רפאל מונאו (1996)  • סוורה פהן (1997)  • רנצו פיאנו (1998)  • נורמן פוסטר (1999)  • רם קולהאס (2000)  • ז'אק הרצוג ופייר דה מרון (2001)  • גלן מרקט (2002)  • ירן אוטזון (2003)  • זהה חדיד (2004)  • תום מיין (2005)  • פאולו מנדס דה רושה (2006) • ריצ'רד רוג'רס (2007)  • ז'אן נובל (2008)  • פטר צומתור (2009)  • קזויו סג'ימה וריואה נשיזאווה (2010)  • אדוארדו סוטו דה מורה (2011)  • ואנג שו (2012)  • טויו איטו (2013)  • שיגרו באן (2014)