רוברט מקסוול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רוברט מקסוול – (באנגלית: Robert Maxwell;‏ 10 ביוני 19235 בנובמבר 1991) היה מיליארדר בריטי, איל תקשורת, פליט מלחמה יהודי שעשה את הונו מאפס. מקסוול, הבעלים של "תאגיד מקסוול לתקשורת", מת בנסיבות מסתוריות, והותיר אחריו חובות אדירים ותעלומות שלא נפתרו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסוול נולד ב-1923 בשם יאן לודוויג היימן בנימין הוך למשפחה יהודית בעיירה סולוטבינו ברוסיה הקרפטית, אז בצ'כוסלובקיה (היום בריבונות אוקראינה). לאחר שחבל הארץ בה נולד עבר תהפוכות שלטוניות, הובלו בני משפחתו להורג בידי הנאצים, הוא הצליח להימלט וב-1940, היגר לאנגליה, שינה את שמו והתגייס לצבא הבריטי. במסגרת שרותו הצבאי לחם בגרמנים במלחמת העולם השנייה והגיע לדרגת סרן.

ב-1945 התחתן עם אליזבט מיינאר, צרפתייה אותה הכיר במסגרת הוועדה שקישרה בין משפחות צרפתיות וחיילים בריטיים, וחזר לחזית המלחמה. כעבור שלוש שנים פרש מהצבא ועבר לעסקים.

ב-1951 החל את דרכו העיסקית עם רכישת בית ההוצאה לאור "פרגמון פרס", ותוך עשור היה לאיש עשיר.

ב-1964 נבחר לפרלמנט הבריטי כציר של מפלגת הלייבור, ונחשב פרלמנטר קולני ונמרץ. עיסוקו הפוליטי הסתיים כעבור שש שנים כאשר לא נבחר במחוז הבחירה שלו, והוא שב לעסקים.

ב-1980 הקים את תאגיד "מקסוול תקשורת", שהיה לגורם כלכלי מרכזי באירופה ובישראל.

ב-1990 החלו עיתונים ברחבי העולם לחקור את עסקיו של מקסוול לאחר שהתברר כי הוא שקוע בחובות כבדים. לאחר מותו התברר כי היקף חובותיו הסתכמו ב-400 מיליון פאונד.

ב-1991 מצא את מותו ביאכטה שלו בלב ים באיים הקנריים, ונסיבות המוות נותרו מעורפלות. הלוויתו נערכה בירושלים בהשתתפות כל צמרת המדינה של הימים ההם. לאחר מותו התברר כי בניסיון למזער את חובותיו שלח ידו בקופות הפנסיה של עובדיו והותירם ללא כל זכויות. השערוריה שפרצה חשפה מעשי מרמה ועיוותה באחת את דמותו - מטייקון תקשורת שהכל חפצו ביקרו כל עוד חי, הפך לאחר מותו לדמות הזוכה לכינויי גנאי רבים כמו נוכל ורמאי.

למקסוול ורעייתו אליזבט נולדו 9 ילדים. שניים מהם מתו. כמה מילדיו היו מעורבים בעסקי האב, ואחרים ניסו לפתח קריירה עסקית משלהם.

עסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסוול, איש גבוה ורחב גרם, החל את דרכו בעסקים לאחר מלחמת העולם השנייה. בשלהי תקופת שרותו שימש כצנזור של כוחות בעלות הברית, וכך טווה קשרים עם עיתונים ומו"לים. כשהשתחרר, עבד בעסקי המו"לות של אקסל שפרינגר, וב-1951 רכש חברה קטנה שהוציאה לאור שני כתבי עת מדעיים, בשם "פרגמון פרס". תוך שנים אחדות הפך את החברה לבית הוצאה לאור גדול ומפורסם, ונחשב לאיש עשיר.

לאחר שלא נבחר שוב לפרלמנט ופרש, חיפש המיליונר הצעיר דרך להשפיע על הפוליטיקה באמצעות רכישת עיתון יומי. ניסיונו לרכוש את העיתון News of the world נכשל כאשר רופרט מרדוק מנע זאת ממנו. מרדוק, טייקון תקשורת בעצמו, נחשב אז כוכב עולה בענף העיתונות, ומאז נחשב ליריבו הגדול של מקסוול.

ב-1980 הקים את תאגיד "מקסוול תקשורת", וכעבור 4 שנים רכש את "קבוצת מירור" הבריטית שכללה עיתונים וכתבי עת, בית ההוצאה מקמילן, את רשת בתי הספר "ברליץ", 50 אחוזים ממניות MTV האירופית, ועוד עסקים בעיקר בתחומי התקשורת. במשך 11 שנים התרחבה אימפריית התקשורת שלו ברחבי אירופה. מקסוול רכש קבוצת כדורגל מאוקספורד, והיה בין אנשי העסקים הראשונים אשר חדרו לארצות מזרח אירופה לאחר התמוטטות ברית המועצות. נציגו בארצות אלו היה יוסף לפיד[1], אשר רכש בשמו וניהל שני עיתונים יומיים בהונגריה.

מקסוול בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר הראשון בין מקסוול לישראל נרקם עוד בהיותו קצין בצבא הבריטי, לאחר מלחמת העולם השנייה כשהיה שותף למגעים על מכירת נשק בין ישראל לצ'כוסלובקיה. לאחר מכן, כך נטען, סייע למוסד בתרומות ובקשרים שטווה עבורו בארצות מזרח אירופה.

באמצע שנות ה-80, החל את פעילותו העסקית בארץ. השקעתו הראשונה הייתה ברכישת העיתון מעריב, שעמד בפני משבר חמור. מקסוול הזרים כסף לעיתון, השקיע במכונות דפוס צבעוניות וציוד טכנולוגי חדיש, ומינה עורכים ומנהלים מטעמו. במקביל המשיך והרחיב את השקעותיו בארץ. בתוך תקופה קצרה רכש חבילת מניות של החברות טבע וסאיטקס, היה לבעלים של כתר הוצאה לאור, הקים את העיתון בשפה הרוסית "ורמיה", ניהל משא ומתן על רכישת קונצרן כלל ומפעלי ים המלח, ביקש לקנות את קבוצות הכדורגל בית"ר ירושלים והפועל ירושלים ולאחדן לקבוצה אחת. כותרות העיתונים מלאו בשמועות על רכישותיו החדשות של המיליונר הבריטי הנערץ, ובציבור הופצו סטיקרים עם הקריאה "מקסוול – קנֵה אותי!".

הקריסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מה שהוביל כנראה לקריסת עסקיו, היה המיזם השאפתני אותו הגה וניסה להקימו ב-1990: עיתון רב לאומי באירופה שנקרא The European. המיזם לא התרומם והנפילה החלה.

עדויות שפורסמו לאחר מותו, מתארות מבנה מסובך של חברות וחברות בנות, אשר יסודותיהן הפיננסיים רעועים. אימפריית התקשורת מקסוול התבררה כבועה, אשר התנפחה לממדים עצומים בעזרת אישיותו הכריזמטית של הבעלים, ובסיוע של יועצים פיננסיים. הרכישות המאסיביות של חברות ומכירתן כיסו, למעשה, על מחסור בהון בסיסי. הסופר הבריטי כריסטופר היטצ'נס, טען באחד מספריו כי מקסוול פיתה את אמא תרזה לגייס כספים באמצעות רשת העיתונים שלו למטרות הצדקה שלה, ואף דאג לכסות את פועלה בכתבות אוהדות. כל הכסף שנאסף על ידו נגנב לכיסוי חובותיו.

בשלהי 1990, החלו לצוץ השמועות על קשיים בעסקי התאגיד. תחקירים בעיתוניו של יריבו מרדוק, חשפו כי כדי לכסות חובות שיעבד מקסוול את כספי הפנסיה של עובדי החברות בבעלותו, ואלפי עובדים נותרו ללא הכסף שחסכו בעבודתם. בשלב זה כבר החלו החקירות הרשמיות של השלטונות הבריטיים. היקף חובותיו הכולל הוערך ב-400 מיליון פאונד, שהיו שווים לכ-2 מיליארד דולר, ועסקיו נכנסו לפירוק והליכי כינוס נכסים.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 באוקטובר 1991 הפליג מקסוול ביאכטה שלו "ליידי גיזליין" לשייט באיים הקנאריים. בלילה שבין ה-4 וה-5 בנובמבר נעלם מהיאכטה וגופתו התגלתה כעבור שעות אחדות כשהיא צפה במימי הים. הגרסה הרשמית הייתה כי מותו נגרם מטביעה לאחר שמעד ונפל למים.

הלוויתו של מקסוול נערכה בירושלים בהשתתפות כל צמרת המדינה של הימים ההם, כולל ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת וצמרת הכלכלה הישראלית, וכן מנהיגים מכל רחבי העולם. הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים. יצחק שמיר, ראש הממשלה, הספיד אותו באומרו: "הוא עשה למדינת ישראל יותר ממה שניתן לגלות". נשיא המדינה חיים הרצוג אמר בהספדו "איש לא היה אדיש כלפיו".

התאוריות והסיפורים אחרי מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעלומת מותו לא הובהרה מעולם. גופתו נותחה פעמיים – במדריד לשם הגיע לראשונה לאחר שנמצאה על היאכטה, בישראל – לפני הלוויתו. בני משפחתו הגבירו את המסתורין כאשר התערבו בהליכי החקירה ודרשו מהספרדים להטיס את הגופה מיד לישראל. גם נסיבות השיט ללא מטרה בין האיים הקנאריים, והזמן הרב – למעלה מעשר שעות – עד שדווחה העלמותו על ידי צוות היאכטה, כל אלה תרמו לתעלומה שהוסיפה להעסיק פרשנים, עיתונאים וסופרים שנים רבות לאחר המוות.

הגרסה הרשמית - מקסוול התאבד לאחר ששתה לשוכרה, וזאת עקב מצבו הנפשי לאחר שהבין כי עסקיו קורסים והמעילות יתגלו. חברת הביטוח אימצה את הגרסה הרשמית, ונמנעה מלפצות את יורשיו.

תאוריית המוסד- בספר "מרגלי גדעון" של גורדון תומאס נכתב, בין היתר בהסתמך על העיתון הבריטי "ביזנס אייג'" - כי מקסוול שנקלע לקשיים כספיים, פנה בייאושו למוסד וניסה לסחוט מהם כסף תוך כדי איום שיחשוף סודות שהיו ידועים לו מעבודתו עמם. על פי גרסה זו, שנתמכת על ידי ויקטור אוסטרובסקי בספרו, סוכם עם מקסוול שאנשי המוסד יעבירו לו מיליוני דולרים במזומן, בלב ים. בפגישה עם סוכני המוסד על היאכטה שלו, הזריקו לו הסוכנים חומר משתק והשליכו אותו למים, ונעלמו בסירה עמה הגיעו. השלכתו למים חיסלה את הסיכוי לגלות את דקירת המחט שכן הגופה נמצאה כשהיא במצב רקבון ועליה סימני נגיסות של דגים.

תאוריות אחרות- אלו מייחסות את הרצח לק.ג.ב. עמם עבד, לאנשי מאפיה, לערבים שרצו לנקום בו על שעבד עם ישראל, ולאנשי עסקים להם נותר מקסוול חייב כסף.

דעת הקהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריסת האימפריה של מקסוול, מעשיו המפוקפקים, ומותו המסתורי העסיקו במשך שנים רבות את דעת הקהל בבריטניה. גילוי רדף גילוי ועובדיו התראיינו מעל כל במה אפשרית כדי לספר על הבוס הקשוח והאכזר, הכוחני והבלתי מתפשר. האיש הכריזמטי שבחייו רכש אוהדים ויריבים היה עם מותו לנוכל אשר הותיר אלפי אנשים חסרי כל.

חשד לפשעי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיתון הבריטי אינדפנדנט פורסם כי מקסוול נחקר בחשד לפשעי מלחמה. בהיותו סרן בצבא הבריטי נקלעה יחידתו לעיירה גרמנית, ובמהלך ההשתלטות על העיירה ירה מקסוול בראש העיירה שלא היה חמוש. לביוגרף ג'ו היינס סיפר כי הירי בוצע לאחר שהיחידה נקלעה למארב מתוכנן בה היה שותף ראש העיירה. ב-1991, לאחר שנחקק בבריטניה החוק נגד פשעי מלחמה, זומן מקסוול לחקירה בחשד כי הירי באדם לא חמוש לא היה הכרחי. האינדיפנדט טען כי מקסוול הבין כי הוא עלול להיות הבריטי הראשון שעומד לדין בגין פשע מלחמה, והעניין דכדך אותו בעיקר על רקע גאוותו בשירותו הצבאי. התיק עצמו נסגר לאחר מותו.‏[2]

משפחת מקסוול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסוול שניהל אורח חיים ראוותני ונוצץ לא חסך את שבטו מבני משפחתו. לו ולאשתו אליזבט נולדו 9 ילדים. בן אחד נהרג בתאונת דרכים ובת אחת נפטרה מלוקמיה. לאחר מותו פרסמה אליזבט ספר אוטוביוגרפי ובו תארה את חייה הקשים תחת בעל ואב עריץ ושתלטן הרודה בה ובילדיו. גם הם תיארו אב קפדן שהעדיף שיעבדו יחד עמו אך לא הקל עליהם ביחס מיוחד בשל כך.

דעת הקהל הבריטית מעולם לא סלחה לבני המשפחה. התקשורת הבריטית ליוותה את כל המהלכים המשפטיים שליוו את פירוק עסקי האימפריה, וכיוונה את הזרקורים לילדים אשר הפכו באחת לחסרי כל וזכו ללגלוג ולגילויי בוז. שני הבנים, קווין ואיאן, שהועמדו לדין כמי ששיתפו פעולה עם אביהם במעשי התרמית ניסו למנוע את המשפט בטענה כי התקשורת הבריטית כבר שפטה והרשיעה אותם, ובאווירה הציבורית הקיימת לא יזכו למשפט הוגן. טענתם נדחתה אך בסופו של דבר הם זוכו. למרות הזיכוי, בדו"חות רשמיים של משרד המסחר והתעשייה הבריטי נקבע כי הם ידעו על המעשים. הם נכנסו להליכי פשיטת רגל, והעיתונות לא הירפתה מהם. מאוחר יותר ניסו שניהם להקים חברת הייטק אך כשלו. בתו איזבל הנחשבת אחת הנשים המשפיעות בתחום האינטרנט, שימשה כנשיאת חברת קומטאץ', ומנהלת כיום את חברת iCognito Technologies.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגלי גדעון - מאת גורדון תומאס

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניתן לקרוא חומר מפורט על קשרים אלו בספרו של יאיר לפיד, "זיכרונות אחרי מותי".
  2. ^ דיווח: מקסוול נחקר לפני מותו בחשד לפשעי מלחמה, ynet