רוברט פרקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: תרגמת, ניסוח קלוקל, חוסר סדר בפיסקאות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
רוברט פרקר

רוברט פרקראנגלית: Robert M. Parker Jr) (נולד ב-23 ביולי 1947), מבקר יין אמריקני רב השפעה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקר נולד בעיירה הכפרית מונקטון (Monkton) שבמדינת מרילנד, השוכנת ליד בולטימור. לימים יחזור פרקר ויתגורר בקרבת עיר הולדתו, בעיירה פרקטון (Prakton). הוריו נישאו בגיל 18 והתפרנסו ממחלבה שהייתה בחוותם, אותה מכרו בהיותו בן ארבע. אביו נהפך לאיש מכירות של ציוד בנייה לחברות נפט, וברבות הימים נעשה סגן נשיא, ואמו הייתה עקרת בית עד לכניסתו לקולג'. בילדותו לא התוודע פרקר ליין. הוא נשאר בעיקר במונקטון ובסביבתה וחייו היו פשוטים.

גילוי היין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1967, כשהיה פרקר בן 20, עזב את ארצות הברית לראשונה וטס לצרפת. פרקר החליט לנסוע בעקבות חברתו פאט, אשר למדה בקולג' בצרפת, אותה חשש לאבד עקב המרחק. בטיול בן שישה שבועות טייל בפריז ובשטראסבורג בצפון-מזרח צרפת וגילה את עולם הגורמה ובעיקר את היין ששבה את ליבו והקיף עד מהרה את כל עולמו, את כל עיתותיו הפנויות הקדיש לקריאה בנושא, לקניית יינות ולטעימתם. במהרה גילה פרקר כי חוש טעמו ליין הופך אותו למבקר יינות יעיל ופופולרי. לטענתו, פרקר זוכר כל יין שטעם אי פעם.

פרקר וחברתו נישאו בשנת 1969. את שנותיהם הראשונות חיו במחסור, שכן במעט הכסף שחסכו השתמשו לצורך מסעות טעימות היין. פרקר התמחה בקולג' בהיסטוריה אירופאית ובתחום משני בהיסטוריה של האומנות. הוא קיבל את התואר הראשון ביוני 1970. הוא למד עריכת דין באוניברסיטת מרילנד ובקיץ 1973 עבר את בחינות ההסמכה. בסתיו 1973 החל לעבוד בבנק הלוואות לחקלאות וברבות הימים נהפך לעוזר הפרקליט הראשי של הבנק ומתחתיו עבדו חמישה עשר עורכי דין.

פרקר ארגן ביחד עם קבוצת חברים טעימות, וכן השתתף בטעימות שארגנו חנויות ומועדונים שונים בחוף המזרחי. במסגרת מועדונים אלו הכיר את מי שעתיד להיות שותפו העיקרי, ויקטור מורגנרוט. הסכומים הרבים שהוציאו על יין גרמו להם למריבות עם נשותיהם; פרקר הוציא בין אלפיים לארבעת אלפים דולרים לשנה על רכישת יין. פרקר ומורגנרוט סברו כי אם יוציאו עלון יוכלו לכסות את הוצאותיהם ולהצדיקן.

פרקליט היין[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות השבעים פרקר נעשה מתוסכל מכך שאין לצרכנים מקור אמין שהם יוכלו לסמוך עליו לצורך קבלת דעה אובייקטיבית על איכותם של היינות אותם הם רוכשים וכי כל הספרות והמגזינים שנכתבו בתחום היא משוחדת משום שהיא נכתבה על ידי סוחרים ויצרנים בעלי אינטרס וגמלה ההחלטה בליבו להשיק מגזין משלו. בכך הוא הושפע מפרקליט הצרכנים, שאף היה מועמד לנשיאות ארצות הברית ראלף ניידר, שהחל משנות השישים והשבעים היה נחוש בדעתו לספק לצרכן הקטן מידע אמין ונגיש אודות המוצרים אותם הוא רוכש ולשם כך יש צורך שמומחים יבדקו את ביצועי המוצרים באופן אובייקטיבי עבור הצרכנים.

לצורך הקמת העיתון לווה פרקר אלפיים דולרים מאמו וקיבל משתי חנויות יין ומועדון טעימות את רשימת לקוחותיהם, אליהם שלח את עיתונו, עם הצעה לעשות מנוי תמורת עשרה דולרים לשנה. הוא חנך את מגזין היין הדו-חודשי שנקרא פרקליט היין The Wine Advocate באוגוסט 1978. באביב 1981 החל לכתוב במדור היין של הוושינגטון פוסט. בשנת 1984 משהגיעה הכנסתו מן המגזין להכנסתו כעורך דין חש בטוח דיו לזנוח את עריכת הדין ולהתמסר אך ורק לביקורת היין.

מטרת פרקר הייתה להיות מבקר איכות העומד לימין הצרכן, בהעניקו שיפוט אובייקטיבי וכי יחשוף "יינות בינוניים ועלובים וכן יינות המתומחרים יתר על המידה" של יקבים ובצירים מפורסמים. לבסוף הוא הבטיח לקוראיו לכתוב רק על היינות אותם רכש בכספו והעריך בעצמו.

עלייתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת המפנה בקריירה שלו הייתה בשנת 1982, בה הצליח פרקר מבעוד מועד לחזות כי בציר יינות בורדו משנה זו יהיה מן המשובחים בבצירי המאה, דבר שנבצר מרובם ככולם של מבקרי היין האחרים לגלות והתברר כנכון בדיעבד. בשנת 1998 משתורגמה מהדורה אנגלית של המדריך שלו לשפה הצרפתית, היו לפרקר 45,000 מנויים, עיקרם בארצות הברית ויתרתם בשלושים וחמש ארצות שונות (כיום בשלושים ושמונה ארצות סך הכול) מתחרהו העיקרי הוא מגזין היין האמריקני "ויין ספקטייטור" שלו שלוש מאות אלף מנויים, ברם השפעתו פחותה משל פרקר.

פרקר השוהה רוב השנה בארצות הברית הוא מעריץ נלהב של יינות צרפת ומקדמם בעולם, הוא היה הלא-צרפתי הראשון שכתב במגזין L'Express. וזכה לשני אותות נשיאותיים ב-1993 הוא זכה מידי פרנסואה מיטראן לאות הכבוד Chevalier de l'Ordre du Merite National וקיבל מידי נשיא צרפת ז'אק שיראק בארמון האליזה את אות לגיון הכבוד, עיטור הכבוד הגבוה ביותר בצרפת ביוני 1999, והועלה בשנת 2005 למעלת Officier.

תרומתו של פרקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד להופעתו של פרקר הספרות הייננית הייתה רוויה במידע היסטורי על אזורים, שאטואים, סטטיסטיקות, ההיררכיה המסורתית של היצרנים ודירוג הבצירים. טועמים לא כל כך תיארו את היינות אלא רשמו רפסודיות משתפכות אודות טעמיהם ולעתים מבוקרות השוום לנשים.

המהפך שחולל רוברט פרקר בענף היין היה בעיקר היותו הראשון בעולם שהעניק ציונים ליינות מחמישים ועד מאה, בדומה לציונים שמקבלים בבתי הספר התיכון בארצות הברית דבר שתרם לכך שהאמריקאים קיבלוהו בברכה ואימוצוהו בחום.

ציון חמישים ניתן ליין עבור עצם הופעתו בטעימה. חמש נקודות ניתנו לצבע ולהופעה, חמש עשרה לארומה ולבוקה, עשרים נקודות לטעם ולסיומת, ועשר נקודות לרמת האיכות הכוללת או לפוטנציאל. מתחת ל-64 זהו יין שיש להימנע ממנו. 60-64: יינות לקויים בצורה ניכרת. 65-74: ממוצעים. 75-79: מעל הממוצע. 80-89: טובים מאוד. 90-95 מצוינים. 96-100: יינות יוצאים מן הכלל.

תרומה נוספת של פרקר היא רשמי טעימות מפורטים עם רפרטואר מונחים המדמים מזונות ורשמי טבע, אותם ניחוחו וטעמו של היין מעורר אסוציאטיבית. הוא שינה, הרחיב וגיוון לאין ארוך את טרמינולוגיית רשמי טעימות היינות. מבקרי ומגזיני יין רבים אחרים חיקו אותו הן בתיאורי היינות והן בציוניהם המספריים מחמישים למאה. ציוני היין שהוא מעניק הם הגורם העיקרי לתמחור העתידי של היינות של בורדו ועמק הרון בצרפת בעת יציאתם לשווקים ובמידה פחותה לאזורים נוספים בעולם כמו איטליה וארצות הברית. יצרני וסוחרי היין מצפים בכל שנה לביקורת שלו, לאחר שטעם מן החבית וקובעים את מחירי היינות במידה רבה לפי ציוניו.

במגזין The Wine Advocate אין כלל פרסומות, ובו מעט רקע והוא כולל מאות טעימות של יינות, על פי רוב משובחים, עם ציונים ורשמי טעימה מפורטים (פרקר טועם למעלה ממאה יינות ביום). הוא מוסיף גם תיאור אזורי יין, יקבים וביקורת מסעדות. בשלהי שנת 2001 השיק פרקר גירסת אינטרנט מקוונת של המגזין שלו. כבר בשנת 2003 היו לו שמונת אלפים מנויים.

פרקר סבור כי יין הוא כמו כל מוצר צריכה אחר שניתן לבדוק אותו ולאמוד את טיבו. הוא כתב לקוראיו כי ציוני היין נועדו רק על מנת "להגביר ולהשלים את רשמי הטעימות, שהם הכלי העיקרי העומד בידי על מנת למסור לכם את חוות דעתי". בפועל הקונים מסתמכים לצורך רכישותיהם בעיקר על הניקוד אותו הוא מעניק.

מפעלו הספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקר כתב מספר ספרים רחבי יריעה שהכילו את טעימותיו. The Wine Buyers Guide שהוא מעין תקציר של כל טעימות המגזין ממדינות שונות בעולם עם דגש על השנים האחרונות, יצא בשש מהדורות שהאחרונה בהן יצאה בשנת 2002. מפעלו הגדול והמוערך ביותר היה ספרו על בורדו, אזור בו הוא מתמחה, שיצא לאור לראשונה בשנת 1985, ב-1987 בבריטניה וב-1989 בצרפת. מהדורה רביעית יצאה בשנת 2003, בו הוא טעם והעריך יינות מרובים ממאות מיקבי בורדו ויצר דירוג חדש משלו, במקום הדירוג המיתולוגי שנקבע ב-1855.

ב-1987 הופיע ספרו יינות הרון ואלזס, אותו פרקר מחשיב יותר מכל שכן אזור הרון לא היה מוערך דיו עד להופעתו והוא מילא תפקיד חשוב בעליית יצרן היין מרסל גיגאל מעמק הרון בעיקר היינות "לה מולין" ו"לה להדון", מהדורה נוספת של המדריך, המוקדשת לעמק הרון, יצאה בשנת 1997. ספרו על בורגונדי שיצא לאור בשנת 1990 לא הצליח כל כך והוא ספג עליו ביקורת רבה, הוא גייס לצורך סקירת בורגונדי את הטועם פייר אנטואן רובאני, אולם תרומתו באזורים הללו פחות ניכרת ומוערכת. ליינות איטליה שכר את Daniel Thomases, והוא לקח לצורך טעימת גרמניה, אוסטריה, מזרח אירופה ומזרח ארצות הברית את David Schildknecht.

בשנת 2005 כתב את ספרו האחרון תחת השם 'אחוזות היין הטובות בעולם', בו הוא מגולל את סיפורם של מאה חמישים ושישה יצרני היין הטובים ביותר בעולם, מתשע ארצות שונות המשתרעות על כל רחבי הגלובוס, בה מככבת צרפת (הכי הרבה בורדו, לאחריה עמק הרון ואחר כך בורגונדי, אלזס ועמק הלואר) ואחריה ארצות הברית, איטליה, אוסטרליה, גרמניה, אוסטריה, ספרד, פורטוגל וארגנטינה. הוא פורט הסיבות שהביאו לשיפור באיכות היינות בעולם, מספר כיצד עושים יין טוב, ומתאר את אזורי היין השונים ואחוזות היין השונות, ההיסטוריה של היקב ודרכי עשיית היין ובעיקר אלפי רשמי טעימות לבצירים אחרונים. בסיום ספרו הוא מביא מאה ושמונה יקבים להם הוא צופה עתיד מזהיר.

ספריו היו רבי מכר בארצות הברית ובארצות רבות נוספות.

מה הופך יין לגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקר מונה שמונה קריטריונים אשר הופכים יין לאיכותי במיוחד: 1. היכולת לרצות את החיך בד בבד עם האינטלקט. 2. היכולת לשמור על התעניינות הטועם. 3. היכולת להציע ארומות עזות וטעמים עזים בלי להיות כבד. 4. היכולת להיטעם טוב יותר עם כל לגימה. 5. היכולת להשתפר עם הגיל. 6. היכולת להציג אישיות ייחודית. 7. היכולת לשקף את מקום גידולו. 8. התשוקה והמחויבות של יצרניו.[דרוש מקור]

פרקר סובר כי יין הוא ככל יצירת אומנות וכפי שיש הסכמה בקרב חובבי מוזיקה לגבי גדולתם של מוזיקאים קלאסיים כמו מוצארט ובטהובן ובימינו אנו הביטלס והרולינג סטונז, כן יש הסכמה בקרבם של רוב חובבי היין לגבי מהו יין גדול.

יינות משובחים נובעים מיקבים הממוצבים נכון עם מיקרואקלים המותאם לסוג הענבים הגדל בהם. יינות מובחרים בכל מקום בעולם הם תוצר יינני שמרני המדגיש תנובה נמוכה וענבים בשלים בלבד ובנוסף לכך איפשור לטרואר להתבטא ביין, לטוהר העינב להתבטא ביין, לייצר יין בלי עיוות אופיו של הבציר על ידי מניפולציה מיותרת, להימנע מטיפול מוגזם ביין, ולאפשר לבקבוק לבטא ככל האפשר את היקב, הענבים, הבציר והטרואר. להפחית ככל האפשר פעולות כמו טיהור, סינון, שפייה וכן להוריד את מינון הגופרית. על פי דעתו של פרקר האנשים העומדים מאחורי יין גדול הם משרתיה הצנועים של אמא טבע.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק הארי של עולם היין תמים דעים לגבי כישרונו של פרקר, וביכולתו יוצאת הדופן לזהות את תכונותיהם ואיכותיהם של היינות אותם הוא טועם ובכך לדעתם של רבים מעלה פרקר את איכות היין בעולם. אולם הוא מושך אליו ביקורת מצד חלק מהדמויות הבולטות בעולם היין. מבקרי יינות כמו יו ג'ונסון סוברים כי טעם היין משתנה עם הזמן ותנאי הטעימה השונים וכן כי טעימת היין הינה סובייקטיבית: יין זהה ייתפש על ידי טועמים שונים בצורה אחרת לחלוטין. פרקר מגיב לכך, בפותחו כל גיליון של מגזינו בטענה כי "יין אינו שונה מכל מוצר צריכה אחר. ישנם אומדנים מסוימים של איכות אותם יוכלו מקצועני יין במשרה מלאה לזהות".

ביקורת נוספת על פרקר כי הוא אוהב יינות מסוג מסוים . פרקר העלה לגדולה את הגדה השמאלית מבוססת המרלו והקברנה פרנק בבורדו, את השאטואים הגראז'יסטים (יקבים המייצרים תוצרת מועטה של מאות או אלפי בקבוקים) בבורדו כדוגמת לה פין, הסופר טוסקנים (שתילת ענבי צרפת בעיקר קברנה סוביניון בטוסקנה ומהילתם באופן משני עם זנים מקומיים), היותו מזוהה עם ייננים שהבולט שבהם מישל רולאנד, שרבים מיינותיו זוכים לציונים גבוהים מפרקר וכי הייננים יוצרים יינות לפי טעמו (המאופיין באהבה ליינות כהים, ארומטיים, בשלים ופירותיים מאוד, עתירי אלכוהול, מרובי עוצמה ואינטנסיביות ובעלי אוריינטציה לעולם החדש) על מנת לקבל ממנו את הציון הגבוה ולגרוף רווחים גבוהים יותר ובכך הוא מרדד את עולם היין ומונע ממנעד רחב יותר של טעמים לבוא לידי ביטוי ביינות, כי הוא הפך יינות ל"סתם מספרים" וכי הוא מנהל מלחמה במסורת של מאות שנים בתהליך שרוצח את נשמת היין. טענה נוספת כנגד פרקר היא כי כוחו רב מדי והוא מעלה יקבים מסוימים והופך את בעליהם ויינניהם למיליונרים, בעודו מרסק את תפוצתם של אחרים והפך את העולם לכפר גלובלי. כל הללו מכונים בשם ה"פרקריזציה של עולם היין".

לטוב או לרע, דומה כי אין בעולם עוד מבקר רב השפעה כרוברט פרקר. מבקר סרטים למשל בעיתון רב תפוצה בארצות הברית יכול להעלות או להוריד קמעא את זרימת הקהל לאולמות הקולנוע בארצו בקרב קוראיו, לא כן בארצות אחרות ובוודאי שאין לו השפעה על הדרך בה מביימים סרטים. פרקר לעומת זאת, הוא האורים ותומים בקרב חובבי היין בכל רחבי העולם וטעמו משפיע על הדרך בה נעשים יינות בכל ארץ שהיא בקצוות תבל.

חלק מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Parker's Wine Bargains: The World's Best Wine Values Under $25. Simon & Schuster, November, 2009.
  • Parker's Wine Buyer's Guide, Seventh Edition. New York, Simon & Schuster, October 2008
  • The World's Greatest Wine Estates: A Modern Perspective. New York, Simon & Schuster, October 2005
  • Bordeaux: A Consumer's Guide to the World's Finest Wine. Fourth Edition. New York, Simon & Schuster, October 2003
  • Parker's Wine Buyer's Guide, Sixth Edition. written with Pierre-Antoine Rovani. New York, Simon & Schuster, October 2002
  • Wine of the Rhone Valley: Revised and Expanded Edition. New York, Simon & Schuster, June 1997
  • Burgundy: A Comprehensive Guide to the Producers, Appelations, and Wines. New York, Simon & Schuster, October 1990

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Parker, Robert, in: Robinson Jancis (editor). The Oxford Companion to Wine, Third Edition. Oxford University Press, Oxford, 2006, p. 507.
  • Mccoy Elin. The Emperor of Wine: The Rise of Robert M. Parker and the Reign of the American Taste. New York, Harper Collins, 2005
  • Lngewiesche W. 'the million-dollar nose', The Atlantic Monthly, 286/6 (2000) 42-46.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]