רוברט שפיצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רוברט ל' שפיצר (Robert L. Spitzer; נולד ב-22 במאי 1932) הוא פרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה, ויושב ראש כוח המשימה שהכין את המהדורה השלישית של המדריך למחלות נפשיות (DSM) של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, שיצאה בשנת 1980. הוא נחשב לאחד מאבות השיטה המודרנית לקטלוג מחלות נפשיות בקטגוריות בדידות עם קריטריוני אבחון ספציפיים. בנוסף נודע בשל מחקרו על שינוי נטייה מינית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט ליאופולד שפיצר (Robert Leopold Spitzer) נולד למשפחה יהודית[1] בווייט פליינס שבניו יורק וגדל בניו יורק. הוא היה סטודנט מצטיין לרפואה באוניברסיטת ניו יורק, ובמהלך לימודיו פרסם מאמרים על סכיזופרניה בילדים וליקויי קריאה. הוא הוסמך כרופא בשנת 1957, והחל לעבוד כמתמחה במרכז לפסיכואנליזה של אוניברסיטת קולומביה. הוא הצליח לסיים את התמחותו, על אף שהרגיש שהוא לא ממש יודע מה לעשות ואיך לסייע למטופלים ‏‏‏[2]. בשנת 1966 פגש את יושב ראש הוועדה של DSM-II שהציע לו את משרת מזכיר הוועדה. בהמשך, קודם לתפקיד בכיר יותר בוועדה. בשנת 1973, בעקבות לחץ של הקהילה ההומוסקסואלית כנגד קטלוג הומוסקסואליות כמחלת נפש, הוא הציע פשרה על פיה ההומוסקסואליות הוצאה מרשימת המחלות, אך השאיר ברשימה סיווג עבור הומוסקסואלים שהיו מדוכאים בגלל נטייתם ורצו להשתנות‏‏‏[3] (גם סיווג זה הושמט במהדורות הבאות של DSM).

בשנת 1974 הוא מונה להוביל את כוח המשימה להכנת המהדורה השלישית של ה-DSM, תפקיד שלא נחשב בעל חשיבות באותו זמן. לאחר שש שנות עבודה מאומצת על DSM-III הוא אושר על ידי אסיפה של פסיכיאטרים במאי 1979 וזכה באופן יוצא דופן לתשואות בכנס האשרור בשיקגו ‏‏‏[4]. המהדורה השלישית של ה-DSM נחשבה מדעית הרבה יותר מקודמותיה ושימשה את חברות הביטוח בארצות הברית, הגם שיש לה גם מבקרים.

מחקר שפיצר לגבי שינוי נטייה מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפיצר פרסם ב-2001 מאמר‏[5] בו טען ששינוי בנטייה מינית אפשרי, בהתבסס על מחקר שערך בנושא. שפיצר הבהיר שמעבר למסקנה זאת לא ניתן להסיק הרבה מהמחקר שלו, בגלל קבוצת המרואיינים המוגבלת ושיטות המחקר. הוא הבהיר שעל אף שהוא מאמין שנטייה מינית ניתנת לשינוי, הוא מאמין שמספר ההומוסקסואלים שחוו שינוי של נטייה מינית לנטייה הטרוסקסואלית הוא די קטן וכי "נראה שטיפולי המרה יכולים להביא למשיכה למין השני (בעוצמה שחש מי שאין לו משיכה לאותו המין) רק לעתים נדירות, אם בכלל". הוא העריך שאחוזי ההצלחה בשינוי התנהגות ונטייה מינית נמוכים מה-30% עליהם מדווחים הפעילים בתחום, למרות שברור לו שהאחוז אינו 0%.

במחקר השתתפו 200 מרואיינים, שדיווחו שבעבר הם היו בעלי נטייה הומוסקסואלית ועברו טיפול בניסיון לשנות את נטייתם המינית. כ-60% מנחקריו של שפיצר היו דו מיניים לפני תחילת הטיפול (אך משיכת כל הנחקרים הייתה מעל 60 בסולם של 0 - 100 בתחילת הטיפול)‏‏‏[6]. רוב המרואיינים היו מרקע דתי מאוד.

על פי המחקר, 66% מהגברים ו-44% מהנשים דיווחו על שינוי ניכר במשיכה המינית (ממשיכה הומוסקסואלית למשיכה הטרוסקסואלית); שפיצר דירג את המשיכה המינית בסולם של 0-100, כאשר 100 מייצג משיכה הומוסקסואלית בלבד ו-0 מייצג משיכה הטרוסקסואלית בלבד. השינוי המדווח בקרב הגברים היה מ-91 ל-23 ובקרב הנשים מ-88 ל-8 בסולם זה. הקריטריונים ששפיצר חקר היו: משיכה מינית, מחשבות רומנטיות-מיניות על בני אותו המין, פנטזיות על בני אותו המין ועל בני המין השני בזמן אוננות, שימוש בפורנוגרפיה, הרצון לאינטימיות רומנטית-רגשית עם בני אותו המין ותדירות קיום יחסי מין עם בני אותו המין ועם בני המין השני. 11% מהגברים ו-29% מהנשים דיווחו על אפס משיכה לבני אותו המין על פי קריטריונים אלה אחרי השינוי ‏‏‏[7]. לא נעשה שימוש במדדים רפואיים לבדיקת עוררות מינית למראה אובייקטים בני המין השני, והמחקר התבסס על דיווחי הנחקרים בלבד. המחקר בירר את נטייתם הקודמת של המשתתפים בראיונות שהתבססו על זיכרונם של המשתתפים במחקר לגבי נטייתם הקודמת, בנקודת זמן שהייתה בממוצע 12 שנים קודם לראיון.

מחקרו של שפיצר ספג ביקורת קשה‏[8]. נטען כנגדו שהמחקר בוצע בקרב מדגם של פעילי טיפולי המרה ולא בקרב אוכלוסייה אקראית וחסרת נטאי [4], וכי חלק מהמשתתפים במחקר הופנו אל שפיצר על ידי ד"ר ניקולוסי הפעיל למען טיפולי המרה [5].

שפיצר השיב לטענות נגד מחקרו בראיון לסרט תיעודי ‏‏‏[9] שבו אמר כי מטרת מחקרו מלכתחילה לא הייתה לבדוק את אחוזי ההצלחה של טיפולי ההמרה אלא לבדוק האם זה נכון שאף אחד אינו יכול להשתנות, שהרי מראש הנחקרים היו כאלה שטענו ששינו את נטייתם המינית. לטענתו, הראיונות שלו מבוססים מתודולוגית מאשר במחקרים קודמים משום שהיא הכילה 9 קריטריונים שונים למדידת משיכה הומוסקסואלית והטרוסקסואלית, וכי כאשר הקשיב לסיפורי המרואיינים הוא הרגיש מבחינה קלינית שהם מספרים את האמת. בנוסף, הוא מאמין שסיפוריהם אמינים משום שרבים מהנחקרים דיווחו שהם היו רוצים להשתנות במידה גדולה יותר ושרובם לא דיווחו על שינוי מוחלט. לטענתו, אילו הנבדקים היו מעוניינים לשקר הנחקרים היו מדווחים על שינוי מוחלט, אך רק 11% מהגברים ו-29% מהנשים עשו זאת. בנוסף, שפיצר ריאיין גם נשים של מרואיינים שהתחתנו לאחר שינוי הנטייה שלהם ונשותיהם דיווחו על מידות שביעות רצון מנישואיהם שדומות מאוד לאלה של כלל האוכלוסייה. בנוסף, המקרים בהם הנחקרים האמינו כי כוח עליון התערב בשינוי הנטייה שלהם היו בודדים.

בראיון שנתן ב-2012 למגזין הליברלי The American Prospect סיפר שפיצר כי ביקש למשוך את המחקר, ואמר כי הוא מסכים עם מבקריו. לדבריו:

Cquote2.svg

במבט לאחור, עלי להודות כי אני חושב שמבקרי צדקו במידה רבה," אמר. "הממצאים יכולים להיחשב כראיה למה שחושבים על תרפיה רפראטיבית אלו שעברו אותה, אבל לא יותר מכך." הוא אמר כי דיבר עם עורך כתב העת Archives of Sexual Behavior בעניין פרסום התכחשות, אבל העורך סירב.

Cquote3.svg
My so called ex gay life בכתב העת The American Prospect

בעקבות הראיון, הוא פנה במכתב אל קנת' צוקר, עורך כתב העת Journal of Sexual Behavior, ובו פירט את הבעיות המתודולוגיות במחקר ואמר כי הוא חייב התנצלות לקהילה ההומוסקסואלית, ובמיוחד בפני אלה שבעקבות דבריו ניסו להשתנות.‏[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Stuart A. Kirk, Herb Kutchins, ‏ The Selling of DSM: The Rhetoric of Science in Psychiatry, Aldine Transaction, ‏ 1992) בפרט פרק 4)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rory Leishman, Against judicial activism: the decline of freedom and democracy in Canada, McGill-Queen's Press, 2006, p. 179; First things: a monthly journal of religion and public life, Vol. 114-118, Institute on Religion and Public Life, 2001, p. 98.
  2. ^ Alex Spiegel, The Dictionary of Disorder, The New Yorker‏
  3. ^ http://www.psychiatryonline.com/DSMPDF/DSM-II_Homosexuality_Revision.pdf
  4. ^ Alex Spiegel, The Dictionary of Disorder, page 5, The New Yorker‏‏
  5. ^ תוצאות המחקר פורסמו במאמר רק לאחר שנתיים: Robert Spitzer, "Can Some Gay Men and Lesbians Change Their Sexual Orientation? 200 Participants Reporting a Change from Homosexual to Heterosexual Orientation" (Archives of Sexual Behavior, October 2003, p.403-417)
  6. ^ [1]
  7. ^ [2]
  8. ^ Herek, G.M. (2003). Evaluating interventions to alter sexual orientation: Methodological and ethical considerations (Comment on Spitzer, 2003). Archives of Sexual Behavior, 32(5), 438-439. PDF
  9. ^ [3]
  10. ^ Dr. Robert Spitzer Apologizes to Gay Community for Infamous ‘Ex-Gay’ Study