רוג'ר דלטרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוג'ר דלטרי, 2005
רוג'ר דלטרי, 1975
אלבום הסולו הראשון של רוג'ר דלטרי, Daltrey

רוג'ר הארי דלטריאנגלית: Roger Harry Daltrey ‏ נולד ב-1 במרץ 1944) הוא מוזיקאי בריטי, ממיסדי להקת הרוק הקלאסי הבריטית, המי וסולנה.

לאחר פירוק הלהקה המשיך בקריירה עצמאית כסולן בהצלחה בינונית. במשך השנים השתתף במספר רב של סרטים, הצגות תיאטרון ותוכניות טלוויזיה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלטרי נולד בשכונת הפועלים הלונדונית Shepherd's Bush. בשכונה זו גדלו גם שני חברים נוספים של להקתו המפורסמת, המי - פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל. דלטרי נחשב לתלמיד מוצלח בבית הספר ואף דורג במקום ראשון במבחנים שנעשו בכיתתו. הצלחתו בלימודים הביאה לקבלתו לבית הספר היוקרתי לבנים "אקטון קאנטרי גראמר סקול", אך בסיומם החליט שלא להמשיך ללימודים אקדמאים גבוהים.

דלטרי בנה את הגיטרה הראשונה שלו מקורת עץ וייסד להקה שנקראה "המעקפים" (The Detours). כשאביו קנה לו גיטרה מקצועית בשנת 1959, הוא הפך לגיטריסט המוביל של הלהקה. דלטרי הועסק כפועל במפעל לניירות מתכת במשך היום, ובלילות התאמן עם הלהקה והופיע איתה בחתונות, פאבים ומועדוני גברים. בתקופה זו הלהקה כללה את דלטרי שניגן בגיטרה מובילה, פיט טאונסנד בגיטרת קצב, ג'ון אנטוויסל בבס, דאג סנדום בתופים וקולין דוסון כזמר המוביל.

במשך הזמן נחשב דלטרי למנהיג הלהקה, כאשר הוא זוכה למוניטין של אדם המרבה להשתמש באגרופיו כדי להשליט את דעתו, וזאת למרות ממדיו הפיזיים הצנועים. חברו ללהקה טאונסנד, העיד כי "רוג'ר הריץ דברים כמו שהוא רצה. אם התווכחת איתו, בדרך-כלל קיבלת סדרת חבטות." בדרך-כלל היה הוא זה שבחר את המוזיקה שאתה הלהקה תופיע, בין היתר שירים של הביטלס, ג'יימס בראון, ואמני רוק אחרים. ב-1964 היה הוא זה שהחליט על שמה החדש של הלהקה, שהוצע על ידי שותפו של טאונסנד לחדר, ריצ'רד בארנס - "המי."

לדלטרי ולאשתו הנוכחית, הדוגמנית לשעבר הת'ר טיילור, יש שתי בנות ובן. בנוסף יש לו בן מנישואיו הראשונים ועוד מספר ילדים מיחסים מחוץ לנישואים עם נשים שונות. ב-31 בדצמבר 2004, הוענק לו תואר של מפקד של מסדר האימפריה הבריטית, בשל תרומותו למוזיקה, לתעשיית הבידור ולצדקה.

המי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר עם ההקלטה הראשונה של הלהקה ב-1965, החל טאונסנד לכתוב חומרים מקוריים ושליטתו של דלטרי על הלהקה התרופפה. הסינגל השני שלהם, "Anyway, Anyhow, Anywhere", היה השיר היחיד בו דלטרי וטאונסנד שיתפו פעולה. בעוד טאונסנד התפתח לאחד ממלחיני הרוק הטובים ביותר, הפכה השירה של דלטרי לכלי הביטוי העיקרי שלו והוא זכה למידה זהה של מוניטין כזמר בעל קול עוצמתי שאין דומה לו. ההרגל שפיתח לעצמו לתלות את המיקרופון על ידי החוט נעשה לאחד מסימני ההיכר שלו.

ההבעה המגמגמת של דלטרי, שהפגין כעס נעורים, תסכול ושחצנות, בסינגל פורץ-הדרך של הלהקה "הדור שלי" (My Generation), ביטא היטב את הרגשות המהפכניים של שנות ה-60 של המאה ה-20 עבור צעירים רבים מסביב לעולם והפך לסימנה המסחרי של הלהקה. צריחתו לקראת סיומו של השיר "לא ישטו בנו שוב" (Won't Get Fooled Again) הפך לרגע מכונן עבור הלהקה.

תוך כדי ההצלחה האדירה לה זכתה הלהקה, מצא את עצמו דלטרי נאבק בחבריו ובתופעת השימוש בסמים ואלכוהול, שהאמין שיהרסו אותם. באחת הפעמים שטף בשירותים את הסמים של קית' מון המתופף, וכשזה התנגד - הכה והפיל אותו לרצפה. באירוע אחר ב-1973, כאשר פיט טאונסנד היה בשפל אחרי כישלון האלבומים האישיים שלו ובזמן שדלטרי דווקא הצליח עם פרויקטי הסולו שלו ותפקידי המשחק אותם ביצע, בעת שהקליטו באולפן, הניף טאונסנד את הגיטרה מעל ראשו של דלטרי, וזה הגיב בהכאתו של טאונסנד עד לעילפון.

בכל ההישגים מצייני-הדרך של המי, טומי, "Who's Next" ו- "Quadrophenia", נחשב דלטרי לקולה ופניה של הלהקה. חבריה הגדירו את עצמם כמורדים האולטימטיביים בדור של שינוי. עם הופעתו של "טומי" כסרט קולנוע ב-1975, שיחק דלטרי בתפקיד הראשי ועל תפקידו זה הוענק לו פרס גלובוס הזהב בעבור "הופעת הבכורה הטובה ביותר בסרט קולנוע."

קריירת סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שתמיד החשיב את המי כהצלחתו הגדולה בחיים, הוציא דלטרי גם שמונה אלבומי סולו.

האלבום Daltrey מ-1973 לא היה תקליט הסולו הראשון שהוציא חבר להקת המי, קדמו לו שני אלבומים של ג'ון אנטוויסל ופיט טאונסנד. הסינגל הטוב ביותר באלבום, Giving It All Away, הגיע למקום החמישי בבריטניה, והאלבום הגיע לרשימת 50 הנמכרים ביותר בארצות הברית. ב-Daltrey הוכיח הזמר שהוא מסוגל לבטא גם את יצירתו שלו, לא רק את זו של טאונסנד.

כאשר חברו סוייר פתח בקריירת סולו צירף אליו דלטרי קבוצה נרחבת מחבריו שיכתבו עבורו חומר מקורי וינגנו בהקלטת האלבומים. פול מקרטני תרם את השיר החדש Giddy ל-One of The Boys, כאשר הלהקה כללה את אריק קלפטון, אלוין לי ומיק רונסון.

McVicar הוצא כאלבום פסקול לסרט בשם דומה, אותו הפיק דלטרי, וגם כיכב בו, אך גם כל שאר חברי להקת המי - טאונסנד, אנטוויסל וקני ג'ונס - השתתפו בהכנתו, ולכן הוא יכול להחשב כאלבום של המי. McVicar כלל שני סינגלים פופולריים, Free Me ו Without Your Love, והיה אלבום הסולו הנמכר ביותר של דלטרי. שיר הנושא Under a Raging Moon (תחת ירח זועם) היה מחווה למתופף המי קית' מון, שמת ב-1978. כל שירי האלבום, כולל Let Me Down Easy שנכתב בידי בריאן אדמס, מבטאים את התיסכול שבהתבגרות.

דלטרי חגג את יום הולדתו החמישים ב-1994 בהופעה בקרנגי הול בהופעה שנקראה, "דלטרי שר טאונסנד". בהופעה השתתפו תזמורת בית הספר ג'וליארד, וחבריו הוותיקים מהילדות טאונסנד, אנטוויסל, וכן להקת רקדנים איריים וקבוצה של מוזיקאים עממיים.

דלטרי החל להגיש תוכנית שבועית קצרה ב-BBC, בה הוא בחר בעצמו שני שירי רוק אנד רול מועדפים עליו.

דיסקוגרפיית סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1973, Daltrey
  • 1975, Ride a Rock Horse
  • 1977, One of the Boys
  • 1980, McVicar
  • 1984, Parting Should be Painless
  • 1985, Under a Raging Moon
  • 1987, Can't Wait to See the Movie
  • 1992, Rocks in the Head

להיטי סינגלים מתקופת הסולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Giving It All Away
  • I'm Free
  • Without Your Love
  • Free Me

שיתופי פעולה עם אמנים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1984 הופיע דלטרי ב-Bad Attitude, שיר הנושא של אלבום שנכתב בידי "מיטלוף", כאשר הם חולקים את השירה ביניהם.
  • בשנת 1992 הוא הופיע באלבום זוכה פרס הגראמי של להקת "The Chieftain", "ערב אירי: הופעה חיה בבית האופרה הגדול".
  • בשנת 2003 הוא סיפק קולות רקע ללהקת הטראש מטאל "אנתרקס" בשיר, Taking the Music Back, מאלבומם We've Come for You All.
  • בשנת 2005 הוא ביצע גרסת כיסוי יחד עם להקת הבנים "McFly", לשיר של להקת המי My Generation, כחלק ממסע פרסום ל-HMV.
  • בשנת 2006 הוא כתב את Highbury Highs, כמחווה לאצטדיון הייבורי, ביתה של קבוצת הכדורגל ארסנל, וביצע אותו אחרי המשחק האחרון במגרש.

תפקידי משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלטרי השתתף בכשלושים סרטי קולנוע, ביניהם תפקידים ראשיים ב"מקויקאר" בתפקיד שודד בריטי חמוש שהופך לעיתונאי, בסרט המוזיקלי "טומי" כנער העיוור, החרש והאילם טומי ווקר; ו"ליסטומניה", כמלחין ההונגרי פרנץ ליסט.

הוא הופיע בתפקידי תיאטרון בהפקות הקוסם מארץ עוץ (כאיש הפח), במזמור חג מולד (כסקרוג'), ובהפקת הרדיו של ה-BBC "ישו כוכב עליון" כיהודה איש קריות.

דלטרי השתתף גם במספר תפקידים בתוכניות טלוויזיה. ב-1985 הוא שיחק בסדרת הטלוויזיה Buddy; בעיבוד טלוויזיוני מבית ה-BBC למחזה של שקספיר; בסדרת הדרמה המשטרתית "החשבון"; בסדרת המדע בדיוני "גולשים בזמן" כקולונל ארגוס ריקמן; בפרק בסדרת המדע בדיוני "ויצ'בלייד" כ"אב דלטורו"; והופעת אורח חוזרת בסדרה "איש הנצח" כבן-אלמוות בשם יו פיצקיירן, אחד מחבריו הקרובים של הדמות הראשית דאנקן מקלאוד. בנוסף, דלטרי הופיע לצד סטיב בושמי בפרק "Forever Ambergris" בסדרת אימה "סיפורים מהצד האפל", כאויב קריפטוני של סופרמן בסדרה "לויס וקלארק: הרפתקאותיו החדשות של סופרמן", בפרק בסדרה "CSI" כבוס המאפיה, ויחד עם חברו ללהקה ג'ון אנטוויסל בפרק "A Tale of Two Springfield" ב"משפחת סימפסון". ב-2003 הוא הנחה תוכנית בערוץ ההיסטוריה בשם "היסטוריה קיצונית עם רוג'ר דלטרי".

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ליסטומניה (פרנץ ליסט), 1975
  • מורשת (קליב ג'קסון), 1975
  • טומי (טומי ווקר), 1975
  • המורשת (קליב), 1978
  • מקויקר (ג'ון מקויקר), גם מפיק, 1980
  • רצח: מקום אולטמטיבי לגירושין, 1985
  • השדכנית הקטנה (ג'ב מקלין), 1987
  • אופרה בגרוש (זמר רחוב), 1989
  • צדק קר (קית' גיבסון), 1989
  • השיר של באדי (טרי קלארק); כתב גם את הפסקול והפיק, 1991
  • אם מבטים יכלו להרוג (להב), 1991
  • Lightning Jack (ג'ון ט. קולס), 1994
  • ערפדלה (ולאד), 1996
  • כמו שזה (קלוין), 1998
  • נסיך אפל: הסיפור האמיתי של דרקולה (המלך ג'אנוס), 2000
  • הכי טוב (רודני מארש), 2000
  • רודפים אחרי הגורל (אנשי נחמיה), 2001
  • com. בשביל רצח (בן), 2002

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ופרי ג'וליאנו (1996). מאחורי עיניים כחולות: החיים של פיט טאונסנד. פינגווין ספרים, בע"מ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוג'ר דלטרי בוויקישיתוף