רודולף אגריקולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רודולף אגריקולה
Rodolphus Agricola
1443 –‏ 1485
Lucas Cranach d. Ä. 045.jpg

פורטרט של רודולף אגריקולה, מאת לוקאס קראנאך
תרומות עיקריות
אבי ההומניזם בצפון ארצות השפלה

רודולף אגריקולה (Rodolphus Agricola במקור רולוף הוסמן Roelof Huusman)‏ ( 17 בפברואר 1444 או 28 באוגוסט 1443 בפלו - 27 באוקטובר 1485 היידלברג), נודע כאבי ההומניזם בצפון ארצות השפלה וכמקור השפעה מרכזי עבור ארסמוס מרוטרדם. הוא היה מחנך, מוזיקאי, משורר ואמן בבניית עוגבי כנסייה. הוא התפרסם בעיקר בזכות חיבורו De inventione dialectica העוסק בחשיבה מחודשת של המסורת הקלאסית הדנה באמנות השכנוע תוך שימוש בדיאלקטיקה יצירתית ובטכניקות המבוססות על אסוציאציות מילוליות. כמו כן זכה למוניטין בכך שהקדיש חלק ניכר מחייו להנחלת הלימודים הקלאסיים בגרמניה הוא התפרסם גם בשל שליטתו בשפה הלטינית והיוונית ובשל כישוריו הדיאלקטיים וידיעותיו בפילוסופיה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רודולף אגריקולה נולד בכפר בפלו (Baflo), כיום במחוז חרונינגן בהולנד, שם למד בבית הספר סנט מארטן. בשנת 1458 קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת ארפורט ובשנת 1465 קיבל תואר שני באמנויות מאוניברסיטת לוון, שם זכה למוניטין בשל רהיטותו בשפה הלטינית, בשפה היוונית ובשל כישוריו הרטוריים. לקראת סוף חייו למד עברית, כדי להימנע מקריאת תרגומים משובשים, שאינם משקפים נאמנה את שפת המקור וכדי להגשים את שאיפתו לתרגם את ספר תהילים.

בשנת 1460 נסע לאיטליה ויצר קשרים אמיצים עם אנשי רוח ומדינאים הומניסטים. בין השנים 1468 - 1475, למד משפט אזרחי באוניברסיטת פאביה, שהייתה מקור משיכה לסטודנטים רבים מצפון ארצות השפלה. תוך כדי לימודיו, נתן הרצאות בשפה הלטינית על המשורר ההומניסט האיטלקי פרנצ'סקו פטרארקה, שהיה ממבשרי הרנסאנס האיטלקי ואבי ההומניזם ושכתביו היוו בסיס ליצירת השפה האיטלקית הספרותית. בשלב מסוים זנח את לימודי המשפטים, והקדיש את מרב זמנו להרחבת ידיעותיו בספרות הלטינית ובשיפור שליטתו בשפה. בשנת 1475 עבר להתגורר בפרארה והיה לבן טיפוחיו של הנסיך מבית אסטה.

עם שובו לגרמניה, שהה תקופה מסוימת בדילינגן ומשם התכתב עם חבריו ההומניסטיים שהיו פזורים בכל רחבי אירופה, במטרה לקדם את הלימודים הקלאסיים וההומניסטיים. עם זאת, סירב במשך כל חייו להתחבר באופן רשמי לאוניברסיטה כלשהי ולמוסדות דתיים. עצמאותו האינטלקטואלית, הפכה במשך השנים לסימן ההיכר שלו בקרב המלומדים ההומניסטיים.

בין השנים 14801484, שימש כמזכיר העיר חרונינגן. בשנת 1481 שהה במשך חצי שנה בחצרו של מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. חבריו שחששו פן יאבד את עצמאותו, ניסו להניאו מלקבל את חסותו. באותה עת דחה הצעה להיות מנהל בית הספר ללימודים לטיניים באנטוורפן. בשנת 1484 נענה להצעתו של יוהאן פון דלברג (Johann von Dalberg), הבישוף של וורמס ועבר להתגורר בהיידלברג. השניים נפגשו שנים קודם בפאביה והפכו להיות חברים קרובים. בשנת 1485 נשלח דלברג לשמש כשגריר ברומא. אגריקולה התלווה אליו ובמהלך המסע חלה באופן אנוש. זמן קצר לאחר חזרתו להיידלברג, הלך לעולמו.

עבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • De inventione dialectica (1479) A modern edition (and translation into German) by Lothar Mundt, Rudolf Agricola. De inventione dialectica libri tres (Tübingen: Niemeyer, 1992)
  • Letters: The letters of Agricola, of which fifty-one survive, offer an interesting insight in the humanist circle to which he belonged. They have been published and translated with extensive notes in: Agricola, Letters; edited by Adrie van der Laan and Fokke Akkerman (2002)
  • A Life of Petrarch

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gerda H. Huisman, Rudolph Agricola: A Bibliography of Printed Works and Translations, Nieuwkoop: De Graaf, 1985.
  • J.R. McNally, "Dux illa Directrixque artium: Rudolph Agricola's Dialectical System," Quarterly Journal of Speech, 52.4 (1966): 337-47.
  • J.R. McNally, "Prima pars dialecticae': The Influence of Agricolan Dialectic upon English Accounts of Invention," Renaissance Quarterly 21 (1968): 166-77.
  • J.R. McNally, "Rector et dux populi: Italian Humanists and the Relationship between Rhetoric and Logic," Modern Philology 67.2 (1969): 168-76.
  • J.R. McNally, "Rudolph Agricola's De inventione dialectica libri tres: A Translation of Selected Chapters," Speech Monographs 34.4 (1967): 393-422.
  • Walter J. Ong, S.J., "Ramus: Method and the Decay of Dialogue: From the Art of Discourse to the Art of Reason." (1958) Chicago: University of Chicago Press, 2004.
  • Matthew DeCoursey, "Continental European Rhetoricians, 1400-1600, and Their Influence in Renaissance England," British Rhetoricians and Logicians, 1500–1660, First Series, DLB 236, Detroit: Gale, 2001, pp. 309–343.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]