רודריק מק'קינון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Roderick MacKinnon, M.D..jpg

רודריק מק'קינון (19 בפברואר 1956) הוא פרופסור לנוירוביולוגיה מולקולרית ולביופיזיקה באוניברסיטת רוקפלר, שזכה בפרס נובל לכימיה יחד עם פיטר אגרה ב-2003 על עבודותו על המבנה של תעלות יוניות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מק'קינון נולד בארצות הברית לאב שהיה פקיד בדואר שהסב את מקצועו למתכנת ב-IBM ולאם שעסקה בהוראה. הוא החל את לימודיו המתקדמים באוניברסיטת מסצ'וסטס בוסטון (University of Massachusetts Boston), אולם כעבור שנה עבר לאוניברסיטת ברנדייס, שם קיבל את התואר הראשון שלו בביוכימיה ב-1978. במהלך התואר הראשון, עבד במעבדה של כריסטופר מילר על העברה של סידן דרך קרום התא. באותו זמן פגש גם את אשתו לעתיד, אליס לי.

לאחר סיום לימודי התואר הראשון, החל ללמוד לימודי רפואה באוניברסיטת טופטס. את התואר ברפואה קיבל ב-1982 מאוניברסיטת טופטס, לאחר התמחות בבית חולים בית ישראל שבבוסטון. ב-1986 חזר למעבדה של כריסטופר מילר, שם עשה פוסט דוקטורט בנושא ריכוז של סידן בשרירי הלב ובעיקר התמקד באלקטרוכימיה, אותו סיים ב-1989. לאחר מכן, חקר את תעלות האשלגן, תעלות שפתיחתן מאפשרת מעבר מהיר של יונים וכך יצירה של פוטנציאל פעולה, היוצר מעבר חשמלי מהמוח לאיברי הגוף.

בשנות ה-80, רוב מעבדות הפיזיולוגיה לא התעסקו בביופיזיקה, והמעבדה באוניברסיטת הרווארד בראשה עמד הייתה מהראשונות. המעבדה מצאה את הרצף החשוב של תעלת האשלגן (K+‎ channel), עת החליט מק'קינון ללמוד קריסטלוגרפיה בקרני X לצורך פענוח מבנה החלבון. את עבודות אלה החל בהרווארד, עת השתמש ברעלנים ובחלבונים מסיסים מסוג בהם יש תחום PDZ‏ (PDZ domain), אולם ב-1996 עבר לאוניברסיטת רוקפלר אחרי שטורסטן ויזל הזמינו לשם. ברוקפלר שימש כפרופסור לביופיזיקה וכראש המעבדה לנוירוביולוגיה מולקולרית.

העובדה שהחלבון שבונה את תעלות האשלגן הוא ממברנלי, יוצרת קשיים בגיבושו. אולם המעבדה הצליחה לגבשו, וב-1998 פרסמה את המבנה של התעלה שפוענח באמצעות קריסטלוגרפיה בקרני רנטגן.[1] מבנה זה הראה את התעלה (pore) דרכו נעים יוני האשלגן הטעונים חיובית ואת המבנה הכללי של החלבון הממברנלי וכיצד נוצרת הסלקטיביות של התעלה. המבנה התלת-ממדי יחד עם תצפיות נוספות, אפשרו למעבדה של מק'קינון להסביר כיצד תעלות אלה מאפשרות סלקטיביות, כלומר מעבר של יוני אשלגן, ללא אפשרות מעבר ליוני הנתרן הקטנים יותר. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-2001, פרסם עבודה נוספת בה הייתה רזולוציה גבוהה יותר שאפשר להוכיח סופית את התאוריה לגבי תעלות האשלגן.‏[2] בהמשך מצאו במעבדה שלו גם כיצד התעלה תלויה במתח (voltage-dependent). תעלות אלה הן בעלות חשיבות גדולה במערכת העצבים ולפעילות של שרירי הלב.

ב-2000 נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית,[3] ב-1999 זכה בפרס לסקר לרפואה וב-2003 קיבל פרס נובל לכימיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]