רולאן דה וו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דה וו

רולאן גרן דה וו (Roland Guérin de Vaux; ‏17 בדצמבר 1903 - 10 בספטמבר 1971) היה כומר דומיניקני צרפתי, שעמד בראש הצוות הראשון שחקר את מגילות ים המלח. הוא היה מנהל בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה, אקול ביבליק במזרח ירושלים, ומונה לפקח על מחקר המגילות. הצוות שלו חפר באתר חורבת קומראן (1956-1951) ובמספר מערות ליד קומראן, צפונית-מערבית לים המלח.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה וו נולד בפריז בשנת 1903, הוסמך לכמורה ב-1929 והצטרף למסדר הדומיניקני מאוחר יותר באותה שנה. משנת 1934 עד מותו ב-1970 הוא התגורר בירושלים. בהתחלה למד ב"אקול ביבליק", ואחר כך לימד שם מקצועות שונים, ביניהם היסטוריה ופרשנות התנ"ך. משנת 1938 ועד 1953 היה העורך של Revue Biblique. הוא החל להתעניין במחקר ארכיאולוגי, ולמד באופן עצמאי מאנשים כמו ויליאם פוקסוול אולברייט, קתלין קניון ובנימין מזר. בשנת 1945 התמנה להיות מנהל בית הספר, והחזיק בתפקיד עד 1965. בשנת 1956, למרות שלא היה מומחה באפיגרפיה, נעשה דה וו העורך הראשי של פרסומי מגילות ים המלח, והיה אחראי על הוצאתם לאור של חמשת הכרכים הראשונים של "תגליות במדבר יהודה", המהדורות הרשמיות של המגילות. הוא נשא בתפקיד עד מותו בשנת 1971.‏[1]

ארכיאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה וו כבר התנסה במספר חפירות כאשר ג'רלד לנקסטר הרדינג (Gerald Lankester Harding), מנהל מחלקת העתיקות הירדנית, פנה אליו בשנת 1949 וביקש לחקור מערה באזור ים המלח שנמצאו בה כמה מגילות. הוא היה אז מנהל בית הספר מזה ארבע שנים. במסגרת החפירות זכתה המערה בשם 'מערה מספר 1' - המערה הראשונה שהתגלו בה הטקסטים שהתפרסמו אחר כך בשם מגילות ים המלח.

הראשונה מבין חמש עונות החפירה בקומראן הסמוכה התחילה בדצמבר 1951. מלבד בחפירות קומראן, חפר דה וו גם במערות מורבעת עם לנקסטר הרדינג בשנת 1952 ושם גילה, לראשונה, אגרות שנשלחו על ידי שמעון בר כוסיבה. בשנת 1958הוא חפר בעינות צוקים, כמה קילומטרים דרומית לקומראן. בין השנים 1946 ו-1960 הוא גם חזר מדי פעם לתל אל-פארעה (צפון).

במהלך העבודה של דה וו בקומראן ובסביבתה נמצאו עוד מגילות, ותגליות אלה משכו קבוצה קטנה של חוקרי עברית צעירים לבוא ולעבוד עליהן. עם חוקרים אלה, שחלקם עבדו עשרות שנים על המגילות שהוקצו להם, נמנו ז'וזף מיליק, ג'ון מרקו אלגרו (John Marco Allegro) וג'ון שטרוגנל (John Strugnell).

בין השנים 1961 ו-1963 עבד דה וו עם קתלין קניון בחפירות בירושלים.

למרות ההתעניינות העולמית בחר דה וו שלא לפרסם דו"ח ארכיאולוגי מסכם על עבודתו בקומראן, אבל הוא הותיר אחריו רשימות למכביר, והן עובדו וקובצו לספר ופורסמו בשנת 2003.

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד המאמרים הרבים שתרם דה וו ל-Revue Biblique כשהיה עורכו, ולצד שני פרקים שכתב בכרך הראשון של Cambridge Ancient History, הוא נודע גם בזכות שתי העבודות הבאות.

ארכיאולוגיה ומגילות ים המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1959 הוא נתן את הרצאות Schweich באקדמיה הבריטית, והציג את הניתוח שלו לאתר הארכיאולוגי בקומראן. אלה היו מסקנותיו:

  1. האתר של קומראן, מלבד שימוש מוקדם בתקופת הברזל, היה מיושב משנת 135 לפני הספירה ועד אחרי שנת 73 לספירה. שנים אלה כללו שלוש תקופות שונות:
  2. המערות הסמוכות שהמגילות היו בהן, היו קשורות ליישוב בקומראן, כי בשני המקומות נמצאו חפצים דומים.
  3. האתר היה ביתה של כת יהודית הידועה בשם איסיים. תוכנן של המגילות משקף פעמים רבות את מה שידוע לנו על האיסיים מתוך דברי ההיסטוריון היהודי הקדום יוסף בן מתתיהו.

הרצאות אלו פורסמו בשם "ארכיאולוגיה ומגילות ים המלח."

ישראל הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני הכרכים, "ישראל הקדומה כרך 1: מוסדות חברתיים" (1958) ו"ישראל הקדומה כרך 2: מוסדות דתיים" (1960), כתב דה וו בהרחבה על מה שניתן ללמוד מן הארכאולוגיה על ישראל הקדומה.

דמותו בספר "ההונאה של מגילות ים המלח"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרם, "ההונאה של מגילות ים המלח" (The Dead Sea Scrolls Deception), מבקרים מייקל בייג'נט (Michael Baigent) וריצ'רד לי (Richard Leigh) את דה וו בחריפות ומתארים אותו כאדם "אכזרי, צר אופקים, קנאי ונקמני", אנטישמי ופרו-פשיסטי.‏[2] הספר ספג ביקורת קשה מצד חוקרים הטוענים שהוא כולל בעיקר "רצף של שגיאות והצהרות המבוססות על מידע מוטעה".‏[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Briend, Jacques, "Roland de Vaux", in Encyclopedia of the Dead Sea Scrolls, eds. Schiffman, Lawrence H. and VanderKam, James C., Oxford, 2000, Vol.1, ISBN 0-19-513796-5, 202-203.
  2. ^ Baigent, Michael; Richard Leigh (1993). The Dead Sea Scrolls Deception. Simon and Schuster, 27–28. 
  3. ^ Fitzmyer, Joseph A. (2000). The Dead Sea scrolls and Christian origins. Wm. B. Eerdmans Publishing, 43.