רון כחלילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רון כחלילי
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 8 בספטמבר 1958 (בן 65)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, במאי, תסריטאי, עורך ומפיק, בעלים של חברת ההפקות "דוקודרמה"
מקום לימודים כפר הילדים והנוער ויצו קנדה הדסים עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רון כחלילי (נולד ב-8 בספטמבר 1958) הוא עיתונאי, במאי, תסריטאי, עורך ומפיק ישראלי והבעלים של חברת ההפקות "דוקודרמה".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רון כחלילי נולד במושב תאשור להורים יוצאי מצרים. כשהיה בן 8, עברה משפחתו לפתח תקווה וכעבור שנתיים לבת-ים. בגיל 13 עבר לפנימיית "הדסים", שם סיים את לימודיו התיכוניים. את שירותו הצבאי החל בחיל הים, משם עבר לגלי צה"ל. כעבור כששה חודשים עבר לשרת כזמר וכשחקן בלהקת פיקוד דרום, להקת הפיקוד האחרונה שנותרה לפני פירוק הלהקות על ידי הרמטכ"ל רפאל איתן.

עם שחרורו מהצבא, החל לעבוד כקופירייטר במשרד הפרסום "דחף". כעבור שנתיים מונה למנהל קריאטיבי במשרד הפרסום "פרסום אדמון", אחד ממשרדי הפרסום הגדולים והמשפיעים בישראל של אותה תקופה. בין היתר היה אחראי על מסעות הפרסום של "דובק" (סיגריות "אירופה", "טיים" ו"מונטנה"), חברות הבנייה "קלרין" ו"רסקו" ועוד. ארבע שנים אחר כך, התפטר מ"אדמון" ועבר לפרסום "קשר בראל", לצדם של אברי גלעד, ורד מוסנזון ויוסי אוחיון. בין היתר היה אחראי על פרסום חברת המכוניות "הונדה" ועל הסיסמה "הונדה, מציתה את הדמיון", שזכתה בפרסים רבים.

שנה אחרי כניסתו לעבודה ב"קשר בראל", הודיע כחלילי כי אינו מעוניין עוד לתת את שירותיו לחברות כלכליות גדולות ולתאגידים ופתח משרד לפרסום חברתי. בין היתר היה אחראי על מסע הפרסום הראשון של אגודת אל"י להגנת הילד, שבמסגרתו גייס את ארקדי דוכין ואת מאיר גולדברג להקלטת השיר "אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא", שהפך ללהיט, מסע הפרסום למען קבלת חולי הנפש בחברה, ועל מסע הפרסום של אל סם.

במקביל לעבודתו כפרסומאי, החל כחלילי לכתוב בעיתון "על המשמר", בעיקר במוסף, ביקורת על מסעות פרסום ישראליים ועל הקשר שבין פרסום לצריכה. טורו נקרא "רק-למה?". ב-1984 הצטרף לעיתון "חדשות", שם כתב במוסף "סגול" (בעריכת אורנה ננר) ובמוסף סוף השבוע (בעריכת רינו צרור וציפה קמפינסקי).

עבודה בטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1990 התפטר כחלילי מעבודתו בפרסום ובעיתונות והחל לעבוד במת"ב, הטלוויזיה בכבלים אשר שידרה לערים בת-ים, חולון, קריית שמונה ועוד. התוכנית הראשונה שביים וערך הייתה "שישי אישי", תוכנית ראיונות בהגשת מיקי חיימוביץ'. התוכנית עוררה תגובות רבות בערים שבהן שודרה. בין היתר התארחו בה הזמר עופר לוי (חשיפתו הראשונה בטלוויזיה), אייבי נתן, ג'ודי ניר-מוזס, תמי בן-עמי, דודו טופז, מוחמד בכרי והמשורר נעים עריידי.

במקביל החל לערוך ולביים את מגזין הילדים האקטואלי, "בננה בום", שמאוחר יותר שודר בכל רשתות הכבלים. משנפתחו שידוריו של הערוץ השני, ב-1993, שודר במסגרת שידורי "טלעד". את המגזין הגישו לסירוגין הילדים לביא זיטנר, מיכאל הנגבי, דפנה רובינשטיין, סיון רהב-מאיר ואושרי כהן. כמו כן, ביים וערך במקביל את "בחדרי חדרים" עם בילי מוסקונה-לרמן, אשר שודר במסגרת שידורי ערוץ 2 הניסיוניים, ואת כתבות החוץ של השעשועון "זה הסוד שלי" בהגשת טוביה צפיר, אשר שודר בערוץ הראשון.

ב-1996 ערך וביים סדרה דוקומנטרית בת 4 פרקים – "ים של דמעות" – אשר סקרה את תולדותיה של המוזיקה המזרחית בישראל, מראשית שנות השישים ועד אמצע שנות התשעים. הסדרה שודרה במסגרת שידורי "רשת", ערוץ 2 ועוררה פולמוס רחב. בין היתר פרסם המקומון "העיר" גיליון מיוחד שכותרתו הייתה "אשכנזים, לבונקר!"[1].

ב-1999 הצטרף כחלילי לחברת הלוויין YES, כמנהל ערוץ מזרחי חדש, שלימים כונה "בריזה". הערוץ עלה לאוויר באוקטובר 2000 וזכה להצלחה, שכ-60% ממנויי YES רכשו את הערוץ[2]. הערוץ, שייחד את שידוריו לציבור המזרחי, שידר שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, מגוון של סרטי קולנוע ממצרים, מהודו, מטורקיה, מאיראן ומדרום אמריקה, סדרות ערביות מונומנטליות (כמו הסדרה "אום כולתום", אשר שודרה במקביל בשבע מדינות ערב), סדרת קונצרטים ערביים קלאסיים של אום כולתום, עבד אל-חלים חאפז, פיירוז ואחרים (בתרגומו של הסופר סמי מיכאל)[3]. כמו גם תוכניות מקוריות לרוב: "חריף באוזן" בהגשת אלי יצפאן ובעריכה בני תורתי, "המלך הבא" בהגשת נטלי עטיה וסמי הורי ואחר כך דידי הררי (התוכנית שבה הופיעו לראשונה נינט טייב, מירי מסיקה, הראל סקעת, רפאל מירילא ואחרים), "הפועלות" (סדרה דוקומנטרית בהגשת חנה אזולאי-הספרי), "זמן שאול" (סדרה דוקומנטרית בהגשת העיתונאי שאול ביבי, שבדקה את הזהות המזרחית), "קול העם" (תוכנית פולמוסית יומית בהגשת ג'קי לוי, דידי הררי ויולי אדלשטיין), "הישראלים החדשים" (תוכנית ראיונות אישית בהגשת חנוך דאום, שאול ביבי, ענבל פטל ודורון צברי) ועוד[4]. כחלילי פרש מעבודתו ב"בריזה" אחרי כארבע שנים והודיע על הקמת חברת תוכן עצמאית[5]. ערוץ "בריזה" נסגר בתחילת 2004[6].

בסוף 2004 הצטרף כחלילי לחברת "נגה תקשורת" של אביב גלעדי כמנהל פיתוח התוכן, שהתמודדה על הזיכיון לערוץ 2[7]. החברה, שהתמזגה כעבור זמן קצר עם "רשת", הציגה לוח שידורים מגוון, בעל ארומה "רב תרבותית" וזכתה, בניגוד לתחזיות, בזיכיון לעשר שנות שידור. כחלילי שימש כמנהל פיתוח תוכניות וגייס מנהלי תוכן רבים, בהם את הבמאית ג'ולי שלז (מנהלת המחלקה הדוקומנטרית), את הבמאי שבי גביזון (מנהל מחלקת הדרמה) ואת העיתונאי אורי אורבך. בין היתר, פורסם כי לאחר תחילת הזיכיון כחלילי יפיק ויביים את הסדרה "עמוד האש המזרחי", אשר תסקור את יחסה של הציונות למזרחים מאז קום המדינה, אך ההתחייבות זו לא קוימה[8].

ב-2007 פתח כחלילי חברת הפקות פרטית בשם "דוקודרמה, הפקות טלוויזיה בע"מ", יחד עם המפיק חיים סלוצקי. החברה התמקדה בהפקת סדרות דוקומנטריות לערוצים המסחריים. במקביל, הקים כחלילי את "הוט, ערוץ הבידור הישראלי", שבבעלות סלוצקי ודרי שי. הוא גייס את העיתונאי אורי סלעי כעורך ראשי, ייסד את רצועות השידור "דוקוסלב", "המצעד" ועוד.

ב-2009 נפרדו דרכיהם של סלוצקי וכחלילי. כחלילי הוא עתה הבעלים היחידים של "דוקודרמה", שהפיקה בשנים האחרונות תוכניות וסדרות רבות, ביניהן: סדרת הדרמה של לימור נחמיאס, "גירושים נפלאים"; סדרת התחקירים של אושרת קוטלר-בנגל לערוץ 10; "יפה לנו" – סדרה דוקומנטרית על תולדות היופי הישראלי בהגשת ליאור אשכנזי; "הספסל האחורי" – תוכנית סאטירית בהגשת מיה דגן, בהשתתפות רון קופמן, הדר לוי, יוסף סוויד, נדב אבוקסיס, גיל קופטש ועוד.

ב-2011 יצר את הסדרה התיעודית "סרט שחור לבן" עבור ערוץ 8[9]. הסדרה, בת 3 פרקים, מציעה סקירה ביקורתית של תולדות סרטי הבורקס, ובה, בין היתר, פיצוח המנגנונים שבנו את הסטריאוטיפים העדתיים שממשיכים להזין את התרבות הפופולרית בישראל[10]. באותה שנה החל להשתתף כחבר פאנל בתוכנית "הינשופים" בהנחיית רוגל אלפר, אשר שודרה אף היא בערוץ 8.

בינואר 2013 עלתה בערוץ 8 סדרה תיעודית נוספת שיצר כחלילי, "על צד שמאל", העוסקת בתולדות השמאל הישראלי.

ב-2014 עלתה בערוץ 8 סדרה תיעודית נוספת שיצר כחלילי, "ערסים ופרחות - האליטות החדשות", העוסקת באפליה כלפי מזרחים בישראל ובמקומה של המזרחיות בישראל.

ב-2016 עלתה בערוץ הראשון סדרת התעודה והארץ הייתה תוהו ובוהו - תולדות ארץ ישראל העוסקת בתולדות ארץ ישראל מהתקופות הפרהיסטוריות, תקופות האדם הקדמון ועד התקופה העות'מאנית. חלק מפרקי הסדרה הופקו ובוימו על ידי כחלילי.

ב-2016 עלתה בערוץ 8 סדרה תיעודית נוספת שיצר כחלילי, "אכלו לי שתו לי, הדור הבא", העוסקת במעמדם של המזרחים, האשכנזים, והפלסטינים בישראל וביחסי הכוחות ביניהם[11][12].

בספטמבר 2019 החלה להיות משודרת בערוץ 8 של הוט הסדרה "שנאת מוות" העוסקת בשנאה ובגזענות כלפי ערבים בישראל[13][14].

פעילויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלילי כתב ב"הפטיש", עיתון שעסק בביקורת חברתית. הוא הרצה ב"בצלאל", במחלקה לתקשורת חזותית, אולם התפטר בעקבות פיטוריו של מנהל המחלקה, יוסי אוחיון. כחלילי מרצה בנושאים המשלבים תקשורת, מזרחים וציונות ברחבי ישראל.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנים דוקומנטריים שביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה בהר, ים של דמעות: שנתיים בלי תקוה, באתר "העוקץ", 31 ביולי 2014
  2. ^ אביבה קרול, ‏60% ממנויי YES רכשו את ערוץ בריזה, באתר גלובס, 15 באוקטובר 2001
  3. ^ רוני קורן-דינר, YES תשקיע 10 מיליון דולר בערוץ "בריזה" בשנה הקרובה, באתר TheMarker‏, 14 באוקטובר 2001
  4. ^ גואל פינטו, שידורי "בריזה" לציון שבוע זכויות האדם, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2001
  5. ^ אביבה קרול, ‏רון כחלילי פורש מערוץ בריזה, באתר גלובס, 25 בדצמבר 2002
  6. ^ נפרדים מ"בריזה", באתר הארץ, 9 בדצמבר 2003
  7. ^ יעל גאוני, ‏נגה 2 של גלעדי ורקאנטי ממשיכה בסבב מינויים לקראת המכרז לערוץ 2, באתר גלובס, 18 באוקטובר 2004
  8. ^ אסתי אהרונוביץ, בועז גריילסמר, מה זה השטויות האלה?!, באתר הארץ, 31 במאי 2006
  9. ^ ניב שטנדל, עכבר העיר, סרט בשחור לבן: ז'אנר הבורקס לא מת, הוא עבר לטלוויזיה, באתר הארץ, 2 באפריל 2011
  10. ^ אייל בן משה, בורקס בטעם כללי, באתר "העוקץ", 1 באפריל 2011
  11. ^ איתי זיו, אשכנזים רוקדים, באתר העין השביעית, 21 בנובמבר 2016
  12. ^ אתר למנויים בלבד אלעד בר-נוי, "אכלו לי שתו לי - הדור הבא": מי הזיז את הפריבילגיה שלי, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2016
  13. ^ אורלי נוי, הסדרה "שנאת מוות" מטיחה בפנינו את מה שאנחנו מסרבים לראות, באתר "שיחה מקומית", 31 באוגוסט 2019
  14. ^ אתר למנויים בלבד אריאנה מלמד, "שנאת מוות" היא סטירת לחי לשמאלנים טהורים, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2019