רונלד פיירברן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רונאלד פיירברןאנגלית William Ronald Dodds Fairbairn,‏ 11 באוגוסט 1889 - 31 בדצמבר 1964) היה פסיכואנליטיקאי ופסיכותרפיסט ממוצא סקוטי וחבר בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. מחלוצי ההוגים של גישת יחסי האובייקט.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיירברן נולד באדינבורו ולמד באוניברסיטת אדינבורו לימודי דתות ולימודי יוון. בהמשך שירת תחת הגנרל אלנבי במערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בשובו לבריטניה למד רפואה ועסק בהוראת פסיכולוגיה ובטיפול. בזכות כתביו, זכה להיות חבר בחברה הפסיכואנליטית הבריטית.

פיירברן היה אחד ממייסדי קבוצת האמצע בפסיכולוגיה - קבוצה שדגלה באנליזה המתרכזת ביחסים בין אנשים, זאת בשונה משני הזרמים בפסיכולוגיה של אותה התקופה, הזרם הקלייניאני וזה של אנה פרויד, אשר שמו את עיקר הדגש על הדחפים שבאדם.

חידושיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליבידו מוכוון האובייקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מתרומותיו החשובות ביותר של פיירברן לתאוריה הפסיכואנליטית הייתה בהצגתה של נקודת מבט אלטרנטיבית בנוגע לליבידו. בניגוד לפרויד, אשר הציג את הליבידו כמכוון עונג, פיירברן חשב על הליבידו כמוכוון אובייקט - כלומר כמוכוון ליצירת קשר עם האחר. הקשר הראשוני והמשמעותי ביותר הוא הקשר הנוצר בין הילד להוריו, קשר המביא לחיבור חזק מאוד ביניהם ומעצב את חייו הרגשיים. האובייקטים הראשוניים של ההורים מהווים אבטיפוס לקשרים עתידיים וכך הקשר הראשוני איתם קובע במידה רבה את חוויותיו הרגשיות של הילד בהמשך חייו.

יחסי אובייקט פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיירברן טען שהאובייקטים שהילד רוכש בשלבי חייו הראשונים מהווים מודל לכל חוויותיו העתידיות הנוגעות לקשרים עם אחרים. יחסי האובייקט הפנימיים מתארים יחסים המתקיימים בנפשו של האדם. הורים נורמאליים יצרו אצל הילד אוריאנטציה המכוונת החוצה כלפי אנשים אמיתיים ויצירתם של קשרים אמיתיים. כשצרכיו הפסיכולוגיים של הילד לא מסופקים על ידי הוריו, מתפתחת פתולוגיה של הימנעות מפנייה אל המציאות החיצונית, ובמקום יחסים אמיתיים עם אחרים מפתח האדם אובייקטים פנימיים, מדומיינים, ומקיים עימם יחסים פנטזמטיים.

פיצול העצמי (פיצול האגו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פיירברן, ילד להורים בלתי זמינים רגשית יפריד בין הפן המגיב בהוריו (האובייקט הטוב) לבין הפן שאינו מגיב (האובייקט הבלתי מספק). הילד מפנים את האספקטים שאינם מגיבים בהורים ותופס את המאפיינים הללו כחלק ממנו - זאת משום שהם אינם נוכחים במציאות. מנגנון הגנה זה מכונה "פיצול העצמי", ובו המאפיינים הטובים והרעים של ההורה מופרדים ואין מקום לשילוב בין שני החלקים ולתחושה אמביוולנטית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]