רותם המדבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgרותם המדבר
Retama raetam (Puntagorda) 02.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: קיטניתאים
משפחה: קטניות
תת־משפחה: פרפרניים
סוג: רותם
מין: רותם המדבר
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Retama raetam
רותם המדבר בפריחה
רותם המדבר בפריחה

רֹתֶם הַמִּדְבָּר (שם מדעי: Retama raetam) הוא שיח שכיח למדי בשטחי החולות שבצפון הנגב, באפיקים יבשים של נחלים בכל השטח המדברי בבקעת הירדן ובחולות מישור החוף.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת פריחת רותם המדבר בחודשי החורף הוא מתכסה בתפרחת מרהיבה של פרחים פרפרניים קטנים, לבנים עם כתם סגול קטן. פרחי הרותם עשירים בצוף. ההאבקה נעשית על ידי חרקים. ללא הפריחה, מראהו אינו מרשים, כמו רוב סוגי הצמחים האופייניים לאזור הנגב. ברוב עונות השנה אין רואים עליו עלים כלל. רק בתקופה קצרה בעת הלבלוב, מצמיח הרותם עלעלים קטנטנים, המתייבשים עם עונת היובש. הפירות מכילים זרע אחד או שניים בצבע צהוב, אשר שומרים על חיוניותם תקופה ארוכה. ענפי הרותם ולא עליו הם אלה המבצעים את תהליך הפוטוסינתזה - תכונה הנקראת רותמיות.

שורשי הרותם העמוקים הם אחת מדרכי ההסתגלות של הצמח לחולות הנודדים ולמדבר. לרותם שתי מערכות של שורשים; שורשים המגיעים לעומק 20 מטרים ויותר המשמשים בימי הקיץ, ושורשי רוחב לקליטת מים בחורף.

רותם המדבר הוא צמח מוגן על פי החוק בישראל.‏[1]

שימושי הרותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרותם מיוחסות תכונות רפואיות רבות, אך חשוב לזכור שמדובר בצמח שבשימוש לא נכון, זרעיו רעילים למאכל אדם. הבדואים משתמשים ברותם כתרופה נגד כאבים שונים, נגד פצעים וכתרופה למחלות ילדים אולם יש לציין שהזרע רעיל למאכל.

תושבי המדבר מכינים גחלים מהשורשים של הרותם.

במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צמח הרותם מופיע במקרא:

  • בספר מלכים א' פרק י"ט פסוקים ד', ה', הנביא אליהו נח במדבר בצל הרותם: "וְהוּא־הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָת (אֶחָד); וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב, עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי, כִּי־לֹא־טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי׃ וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן, תַּחַת רֹתֶם אֶחָד".
  • בספר תהילים פרק ק"כ פסוק ד': "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים; עִם, גַּחֲלֵי רְתָמִים".

הרותם בפולקלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה אגדה עתיקה המספרת על אב ובנו (לפי גרסה אחרת: שני חברים) שיצאו לטייל במדבר. בעת שקיעת החמה, היו צריכים להדליק מדורה. הצמח היחיד שעמד לרשותם היה רותם המדבר, ומפאת קוצר הזמן, החליטו לעשות שימוש בענפי הרותם בתור זרדים למדורה. לאחר כמה שעות, כיבו את האש והלכו לישון. למחרת הם גילו שהגחלים עדיין חמים, אך לא נתנו לעובדה זו יותר ממחשבה ראשונה והמשיכו בדרכם. כעבור כמה ימים, בדרכם חזרה לביתם, עברו ליד שרידי המדורה ולהפתעתם גילו שהגחלים עדיין חמים. מאז יש אמונה תפלה המספרת שענפי הרותם ממשיכים לבעור כל עוד לאדם שהדליקם היה קר.

השימוש הרפואי ברותם במסורת יהודי תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרותם שימושים רפואיים שונים בקרב כמה חברות מסורתיות ובקרב כמה מקהילות ישראל שבהם היה מוכר. מיהודי תימן מוכר השימוש ברותם המדבר כמזור למחלת הצהבת. מסורת הריפוי הייתה נתונה בידי משפחת מוסא בן חיים בדיחי. עם עלייתם לארץ ישראל, המשיכו בני המשפחה במסורת קטיפת הגבעולים וייבושם בחולות נתניה וגבעת אולגה, ואף סיפקו את הצמח לנזקקים לו בצירוף דף הוראות. דיווחים שהתקבלו מעדים עולי תימן מצביעים על יעילותו הרבה בהורדת רמת הבילירובין בקרב אנשים חולי צהבת. עם זאת, הצמח עלול להיות רעיל ואף לגרום למוות, שכן שימוש במינון גבוה מדי של התרופה הנעשית ממנו עשויה להביא לכשל נשימתי‏[2].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), התשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה (15 בפברואר 2005), עמוד 426 (תוקן ב־31 במרץ 2009)
  2. ^ להרחבה: זהר עמר, "השימוש ברותם בטיפול בצהבת ילודים במסורת יהודי תימן", תהודה, 28 (תשע"ב), עמ' 132- 136.