רחל ינאית בן-צבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רחל ינאית בן צבי בשנות ה-30
ירושלים החדשה, הקומונה הירושלמית שליד בצלאל. אירה יאן יושבת משמאל, בלבן. עוד בתמונה: רחל ינאית בן-צבי (עומדת מימין), בוריס ש"ץ (לידה), יצחק בן צבי (יושב מימין)
רחל ינאית בן-צבי (במרכז) יחד עם יצחק בן-צבי בעת ביקור ברחובות
רחל ינאית בן צבי (משמאל) בעת סיור בשוק הכרמל, תל אביב, 1950
לצד בעלה (המקבל את פרס סטיבן וייז מישראל גולדשטיין) ב-1956

רחל ינאית בן-צבי (אייר תרמ"ו, 188616 בנובמבר 1979) הייתה סופרת ומחנכת, אגרונומית בהשכלתה. בן-צבי הייתה מהפעילות המרכזיות של תנועת העבודה, פעילה בהגנה העצמית היהודית ביישוב ואשת ציבור במדינת ישראל. אשתו של איש הציבור, ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן צבי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד עלייתה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בעיירה מאלין שבפלך קייב, בדרום-מערב האימפריה הרוסיתתחום המושב היהודי; כיום באוקראינה) בשם גולדה לישנסקי, אך ראתה בשמה ביטוי לגלותיות, ולכן המירה אותו ברחל ינאית. את השם 'ינאית' בחרה כשם משפחתה על שם המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, שהיה גם כוהן גדול, והרחיב מאד את גבול שלטונו בארץ ישראל. הבחירה ב"ינאי" קשורה גם בדמיון הצלילי לשם אביה, יונה‏[1]. היא נשאה את שם משפחתה זה גם לאחר נישואיה ליצחק בן-צבי. לרחל ינאית היו שלוש אחיות: הפסלת בתיה לישנסקי, תמר ושרה, מייסדת המרפאה הראשונה של קופת החולים הכללית.

ינאית הצטרפה לפעילות במפלגת "פועלי ציון" בנעוריה, בעקבות הזעזוע שעוררו בה הידיעות על פרעות קישינב ב-1903. ב-1905 עברה לקייב, שם נאסרה על ידי השלטונות. לאחר ששוחררה נסעה לגרמניה ולמדה זואולוגיה ובוטניקה באוניברסיטת יֶנה. במהלך לימודיה נסעה לקונגרס הציוני ה-7 בבזל כנציגת עיירתה. בקונגרס בלטה בקרב "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. בקונגרס הכירה ינאית את הוגה הדעות ומנהיג "פועלי ציון" דב בר בורוכוב, והתרשמה מהגותו בדבר החיבור בין ציונות וסוציאליזם. באוקטובר 1905 עזבה את גרמניה ונסעה עם בורוכוב לרוסיה, על מנת לקחת חלק ב מהפכת 1905. במסגרת הפעילות המפלגתית בסניף ברדיצ'ב של פועלי ציון הכירה את יצחק בן-צבי.

ב-1907 הגתה ינאית את הרעיון להקמת קופה לעידוד ההגירה של פועלים יהודים לארץ-ישראל וביסוסם הכלכלי, החברתי והתרבותי במשק של היישוב (לימים קפא"י - קופת פועלי ארץ ישראל), במאמר שפרסמה בעיתון "פארווערטס". באותה שנה נבחרה לחברת מרכז המפלגה, והייתה ה"חברה" (כלומר אשה) היחידה.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1908 עלתה לארץ ישראל בעקבות מכתב שקראה אודות מאורעות תרס"ח[2]. לאחר שהות קצרה ביפו, שם התקיימה ועידת מפלגת פועלי ציון, עברה ינאית להשתקע בירושלים בעקבות יצחק בן צבי. היא הייתה חברה בקומונת "ירושלים החדשה" ומהמורים הראשונים בגימנסיה העברית בירושלים. בנוסף להוראה עבדה כפועלת דפוס בבית הדפוס הקואופרטיבי "דפוס אחדות" והייתה בין מנהיגי איגוד עובדי הדפוס, והנהיגה (עם זאב אשור) את השביתה הראשונה של פועלים עברים בארץ ישראל, שביתה שלוותה בהפגנות סוערות נגד בעלי בתי דפוס ערבים ויהודים כאחד שניצלו פועלים והשפילו אותם‏[3].

ינאית עסקה יחד עם בעלה לעתיד בשמירה ובהגנה – תחילה בארגון "בר גיורא" ולאחר מכן בארגון "השומר". ב-1910 התמנתה ינאית כחברה ב"ועדת הזדיינות" של מפלגת פועלי ציון שמטרתה הייתה להוות גוף מפלגתי מפקח עליון על ארגון השומר ועל "אגודת ההתעמלות" "שמשון", ועדה זו מנתה, בנוסף אליה את יצחק בן-צבי, זאב אשור ויונה טאוב‏‏‏[4]. במסגרת "השומר" הכירה ינאית את מניה שוחט, שהפכה לחברתה הקרובה‏[5]. בעת מלחמת העולם הראשונה שימשה ינאית כאשת קשר בין ארגון השומר לבין תנועת ניל"י והייתה לאחת מחברות הוועד של הארגון.

בשנת 1918 נישאה ליצחק בן-צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל. באותה שנה נסע יצחק בן צבי, שגורש מן הארץ, לארצות הברית ואירגן שם את הגדוד העברי "האמריקאי". ינאית, שנותרה בארץ, פעלה לארגונו של הגדוד העברי "הארץ-ישראלי".

משק הפועלות וחוות הלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוות הלימוד

בשנת 1919 הקימה רחל ינאית על מגרש סמוך לביתה בשכונת רחביה (כיום "בית החלוצות") משתלת צמחים שכונתה "משק הפועלות", כמשקים נוספים ברחבי הארץ. במשתלה זו ביקשה ינאית להכשיר חלוצות במלאכת החקלאות והבוטניקה. הן התמחו בנטיעת עצים ובגידול פרחים. עצי אורן שגודלו במשתלה ניטעו לימים במורדות שער הגיא על ידי הקרן הקיימת לישראל, ואילו הפרחים נמכרו לעוברי אורח בשכונת רחביה עצמה. כן שיכנעה ינאית את מושל ירושלים, רונלד סטורס לטעת עצים ממשתלתה ברחבי העיר והם ניטעו בעיקר ברחביה, בתלפיות ובבית הכרם.

בשנת 1928, בשל מצוקת מקום והתנגדות חרדים, הועתק "משק הפועלות" מרחביה לאזור ארמון הנציב, מזרחית לשכונת תלפיות לשטח בגודל של 50 דונם שנרכש על ידי הקרן הקיימת לישראל. המשק חרב בפרעות תרפ"ט (1929), אך שוקם. ב-1933 קמה במקום חוות הלימוד, כפנימייה לנערות. ב-1948 פונתה החווה לבתיו הנטושים של הכפר עין כרם והתמקמה באתר בו שוכן כיום בית הספר הקהילתי סביבתי עין כרם.

פעילות בהגנה ובעלייה הבלתי לגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ינאית נמנתה עם מייסדי ארגון "ההגנה". בין היתר עסקה בהבאת עולים מסוריה ומלבנון במסגרת העפלה מארצות המזרח[6]. חוות הלימוד שימשה גם כבסיס של ההגנה ושימשה כעמדה לבלימת התקפות בעת מלחמת העצמאות.

ב-1924 נקשר שמה כמי שנתנה את ההוראה לרצח יעקב ישראל דה האן. אברהם תהומי, ממבצעי הרצח טען שקיבל את ההוראה מיצחק בן צבי, אלא שיצחק בן צבי לא היה בעל תפקיד בהגנה וייתכן ששימש למעשה כשליחה של רעייתו, שהייתה בכירה ממנו בארגון. לסיפור הרצח יש מספר גרסות והוא נותר בגדר תעלומה‏[7].

לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליצחק ורחל ינאית נולדו שני בנים: עמרם ועלי. במלחמת העצמאות נפל עלי בקרב בית קשת[8].

לאחר קום המדינה פעלה ינאית רבות בקליטת העולים מגל העלייה ההמונית. לאחר שבעלה התמנה לנשיא המדינה ב-1952, היא פתחה את בית הנשיא למקום עלייה לאנשים מכל שדרות העם.

ספרהּ האוטוביוגרפי "אנו עולים" מתאר יפה את קורותיה, השזורים בקורות היישוב.

בשנת 1965 הייתה לאישה השנייה שזכתה באזרחות כבוד של ירושלים (הראשונה הייתה ד"ר הלנה כגן)‏[9]. בשנת 1978 זכתה בפרס ישראל בקטגוריית "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" על מפעל חייה.

רחל ינאית בן צבי הקימה את קרן הספריות לילדי ישראל, שכיום נקראת "קרן הספריות לילדי ישראל מיסודה של רחל ינאית בן צבי".

לאחר מלחמת ששת הימים הייתה ינאית לפעילה בחוגי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. כמו כן עסקה בשימור זכרו של בעלה המנוח, הנשיא בן צבי על ידי הקמת יד בן צבי, שימור צריף הנשיאות בשכונת רחביה בירושלים וקיום בית התרבות לזכר הבן עלי בקיבוץ בית קשת, שהוקם בצריף מגורי הזוג בן-צבי.

רחל ינאית בן-צבי נפטרה בכ"ו בחשוון תש"ם 1979, ונקברה בהר המנוחות בירושלים.

מחיבוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנו עולים: פרקי חיים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשכ"א.‏[10]
  • אליהו קראוזה: אבי החינוך החקלאי בארץ, 1963.
  • ההגנה בירושלים (ערכה יחד עם יצחק אברהמי וירח עציון), הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, 1973.
  • עם הילדים בחזית - חוות הלימוד בירושלים 1928 - 1948, הוצאת מסדה, 1975.
  • מניה שוחט, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1976.
  • בשליחות בלבנון ובסוריה: 1943, תל אביב, תשל"ט-1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בן ציון מיכאלי, הגברת הראשונה, תל אביב: מילוא, 1992, עמ' 51
  2. ^ מתוך מאמר מאת פרופ' מרגלית שילה באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  3. ^ יוסף אוליצקי, אמנות הדפוס, רמת גן, 1973, עמוד 95
  4. ^ חיים קאופמן, שמשון פועלי ציון: אגודת הספורט הנעלמה
  5. ^ ינאית אף כתבה ביוגרפיה על שוחט: מניה שוחט, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1976
  6. ^ רחל ינאית בן צבי, בשליחות בלבנון ובסוריה: 1943, תל אביב, תשל"ט
  7. ^ ראו למשל עודד ארצי, "המפעל" - תולדותיו של תא מחתרתי בקבוצה החלוצית האינטימית ופרשת רצח דה-האן, קתדרה, 22, 1982
  8. ^ סיפורו של עלי בן-צבי מתואר בהצגה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" מאת פנינה גרי
  9. ^ אזרחות־כבוד של הבירה תוענק לרחל בן־צבי, דבר, 17 באוגוסט 1965.
  10. ^ סקירה עליו, ראו: אפוס העליה השניה, מעריב, 20 בנובמבר 1959.
Presidential Standard (Israel).svg

רעיות נשיא מדינת ישראל

ורה ויצמן רחל ינאית בן-צבי רחל כצנלסון נינה קציר אופירה נבון אורה הרצוג ראומה ויצמן גילה קצב סוניה פרס נחמה ריבלין
1949 - 1952 1952 - 1963 1963 - 1973 1973 - 1978 1978 - 1983 1983 - 1993 1993 - 2000 2000 - 2007 2007 - 2011 מ-2014