ריאליזם (מדע המדינה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ריאליזם (מכונה גם "ריאל פוליטיק") הינה תאוריה במדע המדינה ובתורת היחסים הבינלאומיים השואפת להציג מבט על העולם "כמו שהוא", ללא ניסיון לתקן או לייפות אותו. אבי הריאליזם הוא הנס מורגנטאו, שהניח את היסודות לתפישה הריאליסטית בטביעת ההנחה שטבען של מדינות הוא אנוכי ואינטרסנטי, ושכל מדינה פועלת למיקסום רווחיה ושמה דגש על פיתוח של עוצמה צבאית. לשיטת האסכולה הריאליסטית, פועלן של המדינות מונע על ידי השאיפה להשגת כח פוליטי או צבאי, ולא על ידי עקרונות מוסריים ואידאלים.

על פי האסכולה הריאליסטית, העולם הינו תוצר של כוחות הטבועים בטבע האנושי: האדם הינו אנוכי מטבעו, ובהתאם לכך שאיפתו העליונה הינה לשרוד ולשלוט באחר. היות שהעולם מטבעו מבוסס על אינטרסים מנוגדים הסותרים זה את זה, הרי שלא ניתן לעולם להגשים עקרונות מוסריים במלואם. ניתן להגיע למצב קרוב לכך על ידי איזון אינטרסים, המובילים להסכמי שלום בין המדינות, אך יש להפנים כי מדובר באיזון זמני שמטרתו שאיפה להשיג את הרע במיעוטו ולא את הטוב המוחלט.

בין ההוגים ששיטתם מבוססת על הריאליזם הפוליטי ניתן למנות את ההיסטוריון היווני תוקידידס, המדינאי האיטלקי ניקולו מקיאוולי, הפילוסוף הבריטי תומאס הובס, הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק והגנרל והתאורטיקן הגרמני קרל פון קלאוזביץ.

הניתוח הריאליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריאליסטים רואים בטבע האנושי את בסיס הניתוח בתחום היחסים הבינלאומיים, זאת לאור תפיסתם כי הטבע האנושי הוא אנוכי, האדם 'רע מנעוריו' ופועל לקידום האינטרסים שלו בלבד. בהתאם לכך, מנותח דפוס ההתנהלות של המדינות במסגרת היחסים הבינלאומיים. הריאלזם עושה האנשה למדינות ומניח אם כן שגם המדינות פועלות ממניעים אינטרסנטיים. הריאליסטים תופסים את המערכת הבינלאומית כמערכת אנרכית בה המדינות מתנהלות באופן שיוביל אותן לקדם את המטרות שלהן ולהעצים את כוחן. זאת ועוד אם מתקיימים שיתופי פעולה בין מדינות, הם מנותחים באופן בו אפשר להבחין בשיקולים שהובילו לקידום המטרות והאינטרסים של המדינות ששיתפו פעולה.

מעמד הגישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדה של הגישה הריאליסטית התחזק מאוד בקרב חוקרי יחסים בינלאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה עם פרוץ המלחמה הקרה, והיא הייתה הגישה המרכזית בחקר היחסים הבינלאומיים. כשהסתיימה המלחמה הקרה נחלש מעמדה של הגישה מכיוון שחוקרי הריאליזם לא ניבאו את סוף המלחמה הקרה אלא ניבאו שהיא תימשך עוד זמן רב. כיום הריאליזם היא אחת משתי הגישות המרכזיות בחקר היחסים הבינלאומיים יחד עם ליברליזם.

הנחות ועקרונות הריאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טבע האדם אנוכי מטבעו ושואף תמיד לשרוד ולשלוט באחר.
  • המדינה היא השחקן המרכזי ביחסים בינלאומיים.
  • המבנה של המערכת הבינלאומית מתאפיין באנרכיה.
  • הטבע האנושי לא ניתן לשינוי, הפוליטיקה הבינלאומית היא מלחמת כל וכל. טבע אנושי מצד אחד – ואנרכיה מצד שני.
  • חובת המדינה לקדם את האינטרס שלה.
  • השגת העוצמה היא המדד היחיד בפוליטיקה הריאליסטית. זהו משחק סכום אפס. במצב בו קיים מתח בין הצו המוסרי לבין הפוליטיקה - לאינטרס הלאומי היתרון.
  • לנוכח איום חיצוני, נמדדת המדינה לפי פעולותיה ולא על-פי מבנה השלטון בה או מידת מוסריותה (כמו צ'מברליין עם גרמניה).
  • כל מדינה שואפת לרכוש יכולות צבאיות לשם הרתעה.
  • עוצמה צבאית חשובה יותר מאשר כלכלה.
  • בריתות יכולות להגביר את כוחה של המדינה, אבל הן תמיד בערבון מוגבל.
  • השלום לא יהפוך לנורמה, משום שהוא איננו מצב טבעי. יש לשמור על מאזן כוחות יציב, שמטרותיו הן:
    • מניעה מכוח יחיד להפוך לאימפריה אוניברסלית על ידי כיבוש. כל עוד המאזן קיים לא יכולה אף מדינה להפוך לשליטה עולמית בכוח.
    • בהיבט האזורי, מאזן כוחות מגן על העצמאות של מדינות חלשות. באזורים בהם יש דומיננטיות של כוח אחד, המדינות פחות עצמאיות (מזרח אירופה, דרום אמריקה).
    • מאזן הכוחות מספק את התנאים למוסדות הבינלאומיים לתפקד, למשפט הבינלאומי, למערכת הבינלאומית וכיוצא בזה.
  • אם כולם יתנהגו על פי הכללים האלה – התוצאה תהיה דווקא יציבות במישור הבינלאומי (עוצמה מול עוצמה יוצרת יציבות).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]