ריבוד אגמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ריבוד (או שיכוב) אגמים (Lake stratification), בתורת הלימנולוגיה, הוא חלוקת עמודת המים באגם לשכבות שונות בעלות מאפיינים פיזיקליים וכימיים שונים:

  1. אפילמיניון - השכבה העליונה במי האגם.
  2. מטלמיניון (או תרמוקלינה) - שכבת הביניים שעומקה יכול להשתנות במהלך היום.
  3. היפולמיניון - השכבה התחתונה הקרובה לקרקעית האגם.

ריבוד תרמי של אגמים הוא שינוי בטמפרטורה בעומקים שונים של עמודת המים באגם. השינוי בטמפרטורה מעונה לעונה כתוצאה מהשינוי בקרינת השמש משפיעים על ריבוד האגם ויוצרים סוגי אגמים שונים:

אגמים הולומיקטיים: אגמים שאינם מרומקטיים. אגמים אלו לא עוברים ערבול של שכבות המים. למרות שמרבית האגמים הם למעשה הולומיקטיים הם המוכרים פחות בהשוואה לאגמים המרומקטיים.

  • אגמים אמיקטיים: אגמים המכוסים באופן קבוע בשכבת קרח. לעולם לא עוברים ערבול אך לא משוכבים. אגמים רדודים עלולים לקפוא עד לקרקעית, אך באגמים עמוקים יותר השכבה העליונה קופאת ומתחתיה מים בטמפרטורה של 4°C. אם הקרח שקוף (עוביו עשוי להגיע למטר), ישנה חדירה של אור ומתחתיו מתבצעת פוטוסינתזה. אגמים מסוג זה נפוצים בעיקר באנטארקטיקה וגם באזור הארקטי ובהרי האלפים.
  • אגמים פולימקטיים: אגמים אלו רדודים מידי מכדי לפתח ריבוד תרמי ולכן הם עוברים ערבול עד הקרקעית באופן מתמיד. הבדלי הטמפרטורה בין יום ולילה עשויים להשפיע על ערבול יומי וכן פעילות של הרוח. אגמים אלו עשויים להיות קרים (מכוסים בקרח דק מפשיר וקופא) או חמים.
  • אגמים אוליגומקטיים: אגמים טרופיים המתאפיינים בשיכוב תרמי קבוע, למרות שהפרש הטמפרטורה בין הקרקעית לפני המים קטן. אחת למספר שנים עשוי להתרחש אירוע ערבול עד הקרקעית שיגרום להרס הריבוד.

אגמים מרומקטיים: אגמים העוברים ערבול של שכבות המים עד לקרקעית לפחות פעם אחת בשנה כתוצאה משינוי בטמפרטורת האוויר או מפעילות הרוח. קיימים אגמים מרומקטיים מסוגים שונים:

  • אגמים מונומיקטיים: עוברים ערבול עד לקרקעית פעם אחת בשנה. קיימים אגמים מונומקטיים משני טיפוסים:
  1. אגמים מונומקטיים קרים – מכוסים בקרח במשך מרבית השנה ועוברים ערבול בתקופה אחת בשנה כאשר הקרח נמס וטמפ' המים נשארת 4°C או פחות. אין שיכוב תרמי בתקופת הקיץ הקצרה שכן שכבת המים העליונה לא מספיקה להתחמם. נפוצים באזור הארקטי.
  2. אגמים מונומקטיים חמים – אגמים אלו אינם קופאים בחורף, ובעלי ריבוד תרמי במשך מרבית השנה. בקיץ, שכבת מי השטח (אפילמיניון) חמה יותר ממי העומק הקרים (ההיפולמיניון), וההבדלים בצפיפות החומר גורמים לריבוד של מי האגם. בסתיו ובחורף, הבדלי הצפיפיות קטנים ויש ערבול של האגם עד לקרקעית. באביב נוצר הריבוד מחדש. אגם הכנרת הוא אגם מונומקטי חם.
  • אגמים דימיקטיים: אגמים המכוסים בקרח בחורף ומתחתיהם מים בטמפרטורה של 4°C. באביב הקרח נמס (המסה מהירה של ימים עד שבוע) ויש ערבול של המים עד הקרקעית ל-4°C או פחות. עם התקדמות הקיץ נוצר ריבוד תרמי לשכבת מי שטח (אפילמיניון) ומי עומק (היפולמיניון). בסתיו מתקררת השכבה העליונה ויש ערבול עד הקרקעית, ובחורף קופאת השכבה העליונה. האגם עובר שני אירועי ערבול – בסתיו ובאביב.