ריבית ליבור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ריבית הליבור (ראשי תיבות באנגלית של: London Interbank Offered Rate - LIBOR) מפורסמת פעם ביום עסקים על ידי ארגון הבנקאים הבריטי (BBA) ומייצגת את גובה הריבית על פיה בנקים מוכנים להלוות האחד לשני.

ריבית הליבור משמשת כריבית הנפוצה ביותר להלוואות לטווח קצר (עד 12 חודשים), ונגזרת מממוצע מסונן של ריביות פנים בנקאיות הנקבעות על ידי בנקים נבחרים המשתתפים בסקר זה. מהרגע בו מפורסמת ריבית הליבור, היא משתנה בהתאם לגורמים שונים כגון רמת הנזילות בשוק.

למרות היות ריבית הליבור ביחס קרוב לריבית הבנק המרכזי באנגליה, בהתאם למצב הכלכלי, היא יכולה להיות שונה לחלוטין מריבית הבסיס. לדוגמה, במצב בו בנקים חוששים להלוות כספים למוסדות אחרים, ריבית הליבור תהיה גבוהה משמעותית מריבית הבסיס.

בשונה מריבית הפד (FED) שנקבעת על ידי הבנק המרכזי בארצות הבריתהבנק הפדרלי, ריבית הליבור לא נקבעת על ידי ממשלה כלשהי. במקום זאת, שיעור הליבור מחושב באמצעות סקר יומי שעורך איגוד הבנקאים הבריטי (BBA) כל יום בלונדון בקרב 16 בנקים גדולים לגבי עלויות ההלוואות הבין בנקאיות לטווח קצר, ועד הלוואות בין בנקאיות לשנה. האיגוד מקבל מן הבנקים את המידע על בסיס יומי, מתעלם מארבע הריביות הגבוהות ביותר ומארבע הריביות הנמוכות ביותר, ואז מוצא את הממוצע של 8 הנותרות אשר יהווה את ריבית הליבור.

ריבית ליבור מול ריביות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת קורלציה בין ריבית הליבור לבין הריביות של הבנקים המרכזיים בעולם, אבל הן לא מתנהגות בהתאמה מלאה. לדוגמה, בשנת 2008 המרווח בין שתי הריביות התרחב: כאשר הנגידים בכל העולם הורידו את הריביות לרמות אפסיות בזמן המשבר הכלכלי, ריבית הליבור דווקא עלתה והתקרבה ל- 4%. עליית הליבור מצביעה על כך שהבנקים חוששים להלוות זה לזה, תופעה שידועה כ- "מחנק אשראי". ירידה בליבור מאותת על הפשרה של הקיפאון בו נתון שוק ההלוואות הבין בנקאיות.

ריבית ליבור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדר לעניין סכומים במטבע-חוץ, נחקק לראשונה רק בחוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 4), תשמ"ד-1984, בו נוסף סעיף 4(ג), שקבע כי שיעור הריבית על סכומי כסף המשולמים במטבע חוץ, או במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו במטבע חוץ, לא יעלה על "שיעור הריבית שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פיקדונות, באותו מטבע, שהם מפקידים אצלו לתקופה של שלושה חודשים". זאת, מתוך הכרת המחוקק בכך כי סכומים אלה מוצמדים, אך למדד אחר – לאותו מטבע-חוץ. הסדר אחרון זה היה רלוונטי אך לתקופה קצרה בלבד, שכן בפברואר 1985, הפסיק בנק ישראל לשלם ריבית על פיקדונות שהופקדו אצלו, לתקופה הקצרה משנה; ובהתאם, בתיקון 5 לחוק (שהתקבל רק בנובמבר 1986) עודכן השיעור המרבי בסעיף 4(ג) להיות זה שמשלם בנק ישראל בגין פיקדונות מהסוג האמור, לתקופה של שנה. בנוסף, החל מסוף ספטמבר 1992, חדל בנק ישראל מלקבל פיקדונות שכאלה, ומאז ועד היום הפכה הוראה זו לאות מתה.

ב-1978, עוד קודם לתיקון 3 לחוק, כאשר נדרש בית-המשפט זה לגובה שיעור הריבית על חיוב שהוערך בדולרים, קבע את השיעור של 11% לשנה. השופט דוד בכור שמפיו ניתן פסק-הדין, הסביר, כי:

בפסיקת סכום משוערך הזוכה מפוצה בגין האינפלציה אבל גם פיצוי זה הנו חלקי בלבד... גם בערכו של הדולר היו ירידות משמעותיות למדי בשנים האחרונות... חישוב הריבית לפי 11% לשנה נראה לי; זה היה אחוז הריבית שנקבע במדינה לפי חוק הריבית משנת תשי"ז בעת שהאינפלציה היתה מרוסנת... הסדר סטנדרטי זה יש לו גם היתרון שימנע התנצחות ודיון בכל תביעה לחוד של אחוז הריבית, ולא יטיל על השופט עומס-יתר ללא הצדקה מעשית במרבית המקרים.

– ע"א 417/76 רשות הנמלים בישראל נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לב(3) 102, בע' 109

עם זאת, בתום פסק-דינו ביקש שהמחוקק ""יתן את דעתו לשאלת פסיקת שיעור הריבית על חיובים מכל הסוגים, לרבות חיובים משוערכים או צמודים, ויאמר את דברו בהקדם"" (שם, בע' 110).

מצב זה נותר על כנו עד שנת 2003. ביום 20 במרץ 2001, תוקן סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 8, תשס"א-2001) ונחקקה הוראה לפיה שיעורי הריבית שבחוק יהיו:

"בשיעורים ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אלא אם כן קבעה הרשות השיפוטית שיעור נמוך יותר".

תחילת תוקפו של תיקון זה, נקבע כמועד שבו יותקנו תקנות בעניין זה. ב-20 בפברואר 2003 הותקנו תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה) תשס"ג-2003, אשר נכנסו לתוקפן ביום 1 באפריל 2003.

תקנה 4 לתקנות קובעת, את שיעור הריבית במטבע חוץ:

"סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ, יהיה, לכל רבעון, בשיעור ריבית הליבור, בתוספת 1 נקודת אחוז".

– תקנה 4 לתקנות.

ריבית הליבור מוגדרת בתקנה 1 כ:

ריבית שנתית בשיעור משתנה בגובה הליבור (LIBOR) לפיקדונות במטבע חוץ לתוקפה של שלושה חודשים, כפי שפורסמה, שני ימי עסקים בחו"ל לפני תחילת רבעון, בדף LIBOR 01 של סוכנות הידיעות רויטרס או בדף אחר שיבוא במקומו.

– תקנה 1 לתקנות.

בע"א 6388/98, DENIZTAS NAKLIYAT VE TICARET A.S נ' CREDIT LYONNAIS S.A מסבירה השופטת דורנר את הרציונל שמאחורי קביעה זו:

המדד שנקבע בתקנות, שהוא כאמור ליבור לתקופה של שלושה חודשים, משקף את מחיר האשראי לתקופה קצרה, עבור ציבור בלתי מוגדר של חייבים, דוגמת בנקים גדולים ומדינות, שהמשותף להם הוא היותם לווים גדולים ברמת הסיכון הנמוכה ביותר. לשיעור זה נוספה, כאמור, נקודת אחוז אחת כדי להתאימו ללווים קטנים יותר, ברמת סיכון גבוהה יותר. מההיסטוריה החקיקתית של התקנות עולה, כי שיעור זה חושב על בסיס נתוני בנק ישראל לעניין ההפרש שבין שיעור הריבית הממוצעת, אותו גובים בנקים גדולים מלקוחותיהם עבור האשראי שהם נותנים להם, ובין שיעור הריבית הממוצעת אותה משלמים הבנקים עצמם עבור מקורות האשראי שלהם (ראו פנייתו של שר האוצר ליו"ר ועדת הכספים של הכנסת, בבקשה לאישור התקנות, מיום 16.10.02). לאמור, מתקיני התקנות התחשבו בחוסר האפשרות לדעת כיצד היה מתנהג נושה עם כספו, לו קיבלו במועדו, שכן קיימים שיעורים שונים – ללווים ומלווים, להלוואות בסיכון גבוה ולהלוואות בסיכון נמוך, להלוואות לתקופה ארוכה ולהלוואות לתקופה קצרה, וכדומה.

– פסק דינה של השופטת דורנר

שילוב ריבית ליבור בהלוואות משכנתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המסלולים האפשריים ללקיחת משכנתא הוא משכנתא צמודת מט"ח, שבה ניתן לקבוע הצמדה של הריבית לריבית הליבור. עבור משכנתאות הנקובות בשקלים, מקובל להשתמש בישראל בריבית הפריים, אשר נקבעה על אחוז וחצי מעל ריבית בנק ישראל. (המשתנה תקופתית בהתאם למדיניות המוניטרית שלו באותה העת)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד קציר, פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך (חיפה, תשנ"ו), בעמ' 218

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]