ריבית קצוצה

בהלכה, ריבית קצוצה (קבועה) היא ריבית גמורה והיא אסורה מהתורה. היא נקראת כך מכיוון שריבית אסורה מהתורה רק אם קבעו ("קצצו") את דמיה מראש, בניגוד לריבית מאוחרת הבאה לאחר ההלוואה ללא דרישה מוקדמת וללא שההלוואה נעשית בתנאי זה, ריבית כזו אינה אסורה מהתורה (אלא מדרבנן) והיא נקראת "אבק ריבית".

המקור לכך שריבית קצוצה היא רק כזו שקצצו וקבעו את דמיה מראש, הוא מהפסוק^[1] ”את כספך לא תתן לו בנשך” - איסור ריבית חל רק על הזמן שבו מוענקת ההלוואה, על קביעה בזמן הנתינה כי תשולם עבור ההלוואה ריבית.

מהי ריבית קצוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות אפשרויות שונות שעליהן נחלקו בהלכה האם הן נחשבות לריבית קצוצה. אחת מהן היא אודות אדם שהלווה את חבירו "סתם" ולא קצץ עמו בשעת ההלוואה, ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלווה "דור בחצֵרי עד שאפרע לך חובך". יש אומרים שאינה אלא אבק ריבית. ויש אומרים שהדבר תלוי בעיתוי אמירת הלווה, אם הלווה אמר זאת למלווה באותה שעה שהאריך את זמן ההלוואה, זו ריבית קצוצה, שכן הארכה זו נחשבת כהלוואה, ושעת ההארכה חשובה שעת הלוואה. אבל אם המלווה כבר האריך את זמן ההלוואה ללווה, ובתוך הזמן בא הלווה למלווה ואמר לו "דור בחצרי בשביל מעותך שהן בטלות אצלי" – אין הדבר נראה כריבית קצוצה, והוא אבק ריבית בלבד^[2].

הוצאת הריבית מהמלווה בבית הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו החכמים אודות ריבית קצוצה האם יכול הלווה להוציאה חזרה מידי המלווה על ידי תביעה בבית הדין. וכך נאמר בתלמוד הבבלי:

אמר רבי אלעזר רבית קצוצה יוצאה בדיינין, אבק רבית אינה יוצאה בדיינין. רבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינין. אמר רבי יצחק מאי טעמא דרבי יוחנן. דאמר קרא: "בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה" למיתה ניתן ולא להשבון. רב אדא בר אהבה אמר אמר קרא: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ", למורא ניתן ולא להשבון. רבא אמר מגופיה דקרא שמיע ליה "מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה", הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון אף מלוי רבית לא ניתנו להשבון. אמר רב נחמן בר יצחק מאי טעמא דרבי אלעזר, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ^[3] אהדר ליה כי היכי דניחי

— מסכת בבא מציעא, דף סא ע"ב

דעתו של רבי אלעזר היא שריבית קצוצה יוצאה בדיינים ומקור דבריו הוסבר בהמשך על ידי רב נחמן בר יצחק. אך רבי יוחנן חלוק עליו, ושלושה אמוראים נחלקו בדעתו. מקורותיהן של כל השיטות הם משני פסוקים בלבד: הפסוק הראשון הוא ”בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה, אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה”, והפסוק השני הוא ”"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"”. מהפסוק הראשון, לומד רבי יוחנן, לפי הסברו של רבי יצחק שעונשו של מלווה בריבית הוא בידי שמים "לא יחיה", ולא בידי אדם. רב אדא בר אהבה מצא מקור אחר לשיטת רבי יוחנן מהמילים "ויראת מאלקיך" משמע שמדובר במצווה שבין אדם למקום ולא בחובה משפטית, אך לעומת זאת, אף דעתו של רבי אלעזר הוסברה על ידי רב נחמן בר יצחק מאותו פסוק עצמו, שבסופו כתוב "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ", שלדבריו מפורשים בצורה האומרת כי על המלווה להחזיר את דמי ההלוואה. לפי רבא מקורו של רבי יוחנן מסופו של הפסוק הראשון: "מות יומת בו דמיו יהיה", שממנו משמע שהתורה מחשיבה את המלווה בריבית לרוצח, שכן על ידי הריבית שהוא גובה מהעני הוא עלול לפעמים לגרום למותו ברעב.

להלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלכה נפסק שריבית דאורייתא יוצא בדיינין, כלומר שכופתין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו עד שיקיים מצות עשה ד"וחי אחיך", כדין כל מצוות עשה שבית הדין כופין על כל יהודי לקיימה, בכפייה ובמכות עד שיסכים או עד שתצא נפשו. אבל אין בית דין יורדין לנכסיו להגבותו ללווה אם אינו בפנינו, שהרי במקרה כזה הוא אינו מקיים את מצוות "וחי אחיך עמך", מכיוון שאין כאן הוא בעצמו לכופו לקיים העשה.

מכיוון שהוצאת הריבית מידי המלווה בבית הדין אינה חוק משפטי אלא מצווה המוטלת על המלווה, אין ריבית קצוצה יוצאה בדיינין אלא כל זמן שהמלוה חי. אבל אם מת – אין הבנים צריכין להחזיר אף על פי שהיא ריבית, כדעת רבא במסכת בבא קמא, שמסביר, שהמילים "וחי אחיך עמך" שמהם נלמד החיוב המשפטי של ריבית קשורים לתחילת הפסוק שבו כתוב "אל תיקח מאתו נשך ותרבית", כך שהדין האומר "וחי אחיך עמך" הוא רק על נוטל הריבית^[4] (רמי בר חמא חלוק על הלכה זו, וסבור שחיוב ההשבה מוטל גם על הבנים, אך ההלכה לא נפסקת כמותו). אבל אם הריבית היא חפץ מסוים, למשל אם האב נטל עבור הריבית פרה או בגד, צריכים היורשים להחזיר את החפץ, שכן נוכחות החפץ אצל הבנים כאשר ידוע שהגיע לידם על ידי עבירה שעבר האב, אינה לכבוד האב, והם מחויבים בכבודו אף לאחר מותו כחלק ממצוות כיבוד אב ואם. אך חובה זו מוטלת עליהם דווקא אם עשה אביהם תשובה בחייו על אסור הריבית, אלא שלא הספיק להחזירו עד שמת. אבל אם לא עשה תשובה – אין צריכין להחזירו משום כבודו, שאין הבנים חייבים בכבודו של אב רשע^[5].