רמון בנישו
 | |
| לידה | 1890 |
|---|---|
| פטירה | 28 בדצמבר 1955 (בגיל 65 בערך) |
| עיסוק |
מרצה, צייר, פילוסוף, סופר, משורר  |
  | |
ד"ר ריימון בנישו (בצרפתית: Raymond Bénichou; 1890 – 28 בדצמבר 1955) היה פילוסוף והוגה דעות יהודי-אלג'יראי. זכה לכינוי "המצפן של יהדות אלג'יריה".
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריימון בנישו נולד באוראן, אלג'יריה הצרפתית בשנת 1892 למשפחה יהודית-אלג'יראית מיוחסת. אחד מאבות המשפחה הקדומים הוא ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ), מגדולי רבני אלג'יריה. אביו של ריימון, מרדכי בנישו, היה ראש הקהילה היהודית באוראן שכיהן כסגן ראש עיריית אוראן. אמו, אדילאיד בנישו (Adelaïde) לבית אזוביב, הייתה סופרת ומשוררת, שבין היתר חיברה ספר שירה בצרפתית בשנת 1917 ובו שיר לכבוד הצהרת בלפור.[1] אחותו, ברת' בנישו-אבולקר[2] הייתה לימים גם היא סופרת ומשוררת חשובה, ואמו של ז'וזה אבולקר, מנהיג המחתרת היהודית באלג'יריה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בצעירותו נסע בנישו ללימודים בפריז. תחומי העניין שלו היו רבים ומגוונים. הוא השלים תואר ראשון בספרות, תואר נוסף בהיסטוריה ופילוסופיה מהמכון היישומי ללימודים גבוהים ותואר שני בארכאולוגיה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הצרפתי כמו רבים מיהודי אלג'יריה ושירת כקצין (לוטננט) בחיל התותחנים, הוא זכה לאות הגבורה צלב המלחמה בזכות אחיזתו בעמדה הצבאית גם אל מול התקפת אויב עיקשת. כתוצאה מן המלחמה סבל מבעיות רפואיות בשארית חייו. עם תום המלחמה חזר בנישו ללימודים בפריז, השלים דוקטורט במשפטים והמשיך גם בלימודי פילוסופיה. הוא שלט בין היתר בשפות עברית, יוונית עתיקה, לטינית וכחלק מלימודי הארכאולוגיה למד גם סוגים של כתבי יתדות.
במחצית שנות ה-30 חזר בנישו לאלג'יריה והיה פעיל באגודות ציבוריות שונות, הראשונה בהן אגודת "קול אביב" למען העברית ומסורת ישראל. בשנת 1935, על רקע הפרעות האנטי-יהודיות בקונסטנטין שהתרחשו שנה קודם לכן, ייסד ביחד עם הפעיל הציוני הוותיק אלי גוזלאן אגודה בשם "מעגל המאמינים המונותיאסטים" (Cercle des croyants monothéistes) למען דיאלוג בין-דתי בין יהודים נוצרים ומוסלמים באלג'יריה רוויית המתחים הפנימיים. בין הפעילים המוסלמים בארגון היה השייח' טייב אל-עקבי (Taieb el-Okbi) (צר'), מנהיג מוסלמי רפורמיסטי שפעל בזמן מלחמת העולם השנייה כדי למנוע פוגרום אנטי-יהודי באלג'יריה. מול הבעיה של אנטישמיות של המתיישבים הצרפתים באלג'יריה פעל במספר מישורים נוספים, ובין היתר פרסם מאמרים בכתבי עת צרפתיים הנותנים מענה לטענות שהועלו כלפי היהודים. הוא נהג לשאת נאומים והרצאות רבות מעל במות באלג'יריה, הן לגבי יחסים בין-דתיים והן הרצאות מדעיות.
בנישו נהג לפרסם מאמרים מעל כתבי עת אקדמיים צרפתים כמו גם בכתבי העת היהודיים-אלג'יראים Bulletin des sociétés juives d’Algérie, Information Juive ו-La terre retrouvée. בכתביו השונים על היהדות הדגיש את חשיבותם של הערכים, האמונה ורעיונות היהדות על פני חשיבותם של הטקסים הריטואליים. הוא קרא ליהודי אלג'יריה לקרוא בקביעות בתנ"ך ובתלמוד, בשפת המקור, והגן על ערכי היהדות מפני התקפות מצד מיסיונרים נוצריים. הוא היה אוהד של הציונות, ולאחר הקמתה, של מדינת ישראל.
פרסומיו כללו מחקרים על ארכאולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה והיסטוריה. במאמר על הפילוסופית סיימון וייל היה הראשון לזהות את הזיקה בין תזת ה"דה-יצירה" (decreation) של וייל לבין המושג צמצום בקבלה.[3] הוא נפטר בעודו עובד על ספר אודות הגותו של אנרי ברגסון, ספר לימוד עברית קטן וספר שירה בצרפתית. כמה ממאמריו חוברו לאחר פטירתו בספר בשם "כתבים יהודיים" (Ecrits juifs) שיצא לאור בשנת 1957.
בנישו נפטר באלג'יר בדצמבר 1955. כ-5 שנים לאחר פטירתו נסוגה צרפת מאלג'יריה, וביחד איתה כמעט כל יהודי אלג'יריה עזבו את המדינה. בנישו היה הוגה מרכזי בנוגע לאתגרים שעמדו בפני יהודי אלג'יריה לאורך תקופת חייו - הבעיות מול המתיישבים הצרפתים מחד והאוכלוסייה המוסלמית המקומית מאידך, התבוללות אל מול אחיזה ביהדות, אסימילציה לצרפת אל מול שמירה על תרבותם המקורית. אל מול אתגרים אלה הציע בנישו גישה השומרת על היהדות ומשלבת בין תרבות צרפת לתרבות ישראל, תוך ניסיון לשמור על יחסים טובים עם האוכלוסייה המוסלמית.
אשתו, מרגריט בנישו (1902–1995) לבית זרמטי, הייתה עיתונאית, מרצה וציירת חובבת.[4] לבני הזוג היו שני ילדים, מרסל ואדלין.
מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Raymond Bénichou, Ecrits Juifs, Algiers: Commission culturelle juive d'Algérie et Bureau nord-africain du Congrès juif mondial, 1957.
- Raymond Bénichou, Tora' e vangelo, Milano : Comunità Israelitica di Milano, 1957.
- Raymond Bénichou, L'epreuve sans danger, Alger : Editions du Congres Juif Mondial, 1954.
- R. Bénichou, 'L'objet non perçu', Revue Philosophique de la France et de l'Étranger, T. 150, (1960), pp. 341-367
- R. Bénichou, 'Contribution à l'étude des hypermnésies et des associations médiates', Revue Philosophique de la France et de l'Étranger, T. 113, (JANVIER A JUIN 1932), pp. 112-142.
- Raymond Bénichou, Le Petit Temple, Information Juive, 15 במרץ 1956
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אברהם אלמליח, 'נר מדע שכבה: שנה לפטירתו של הפילוסוף רימונד בנישו באלג'יר', מחברת שנה ו' גיליון 54–56 כסלו תשיז, עמ' 16–19.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Colette Zytnicki. "Bénichou, Raymond-Joseph." Encyclopedia of Jews in the Islamic World. Executive Editor Norman A. Stillman. Brill Online, 2014.
- In Memoriam Raymond Bénichou, Information Juive, 16 בינואר 1966
- Raphael Dari, Raymond Bénichou batisseur du temps, Information Juive, 15 באוקטובר 1970
- Hommage a Raymond Bénichou, Information Juive, 15 במרץ 1956
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Adelaide Benichou-Azoubib, En méditant les livres saints, R. Chiberre, 1922.
- ^ Bitton, Michele. "Berthe Bénichou-Aboulker." Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia. 1 March 2009. Jewish Women's Archive,
- ^ Sylvie Courtine-Denamy, Three Women in Dark Times: Edith Stein, Hannah Arendt, Simone Weil, Cornell University Press, 2000, p. 214.
- ^ BENICHOU Marguerite née Zermati Présences féminines juives en France (XIXè-XXè siècles).