ריכרד טאובר

**ריכרד טאובר**
**Richard Tauber**
לידה	16 במאי 1891; לינץ, אוסטריה
פטירה	8 בינואר 1948 (בגיל 56); לונדון, הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	בית הקברות ברומפטון
מוקד פעילות	קמניץ, זלצבורג, דרזדן, לונדון
מקום לימודים	קונסרבטוריון הוך
סוגה	אופרה
סוג קול	טנור
שפה מועדפת	אנגלית, גרמנית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	Fonotipia
	www.richard-tauber.de
	פרופיל ב-IMDb

ריכרד טאובר (גרמנית: Richard Tauber;‏ 16 במאי 1891 - 8 בינואר 1948) היה זמר טנור אוסטרי, שנחשב לאחד מגדולי הזמרים של המאה ה-20. מבקרים מסוימים חיוו דעתם, כי "לבו הרגיש כל מילה ששר".

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאובר נולד בלינץ, אוסטריה, לאליזבת זייפרט, שחקנית שהופיעה בקומדיות קלות בתיאטרון המקומי. אביו, ריכרד אנטון טאובר, גם הוא שחקן, לא היה נשוי לאמו ולא ידע על הולדתו, כיוון שסייר באמריקה במועד זה.

בשנותיו הראשונות נלווה ריכרד אל אמו בהופעותיה בתיאטראות שונים, אך נוכחותו הכבידה עליה יותר ויותר ובשנת 1897 שלחה אותו לבית ספר בלינץ ולמשמורת אביו. האב היה יהודי במוצאו אך המיר את דתו לקתוליות וקיווה, שריכרד יפנה לכמורה, אבל הילד חש בחסרון ההתרגשות שבחיי התיאטרון ותחת זאת הצטרף אל אביו, תחילה בפראג ואחר, בשנת 1903, בתיאטרון בויסבאדן. ריכרד קיווה להיות לזמר אך לא הצליח להרשים אף לא אחד מן המורים שלפניהם נבחן בשירה, כנראה משום שבחר לשיר מיצירות וגנר, שקולו לא נועד להן. אביו רשם אותו לבסוף לקונסרבטוריון בפרנקפורט ללימודי פסנתר, קומפוזיציה וניצוח, מקצועות ששירתו את טאובר היטב בשנים הבאות. הוא התקדם מהר אך לא נואש מתקוותו להיות לזמר; כשהתארח אצל חברים בפרייבורג שמע אותו מורה נודע לפיתוח קול, פרופסור קרל באינס, שעודד אותו לשיר בקול חרישי יותר והבטיח לו קריירה טובה כטנור מוצרטי.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאובר הופיע לראשונה לפני קהל בקונצרט בפרייבורג, ב-17 במאי 1912. אביו, שהתמנה לתפקיד ניהולי בתיאטרון בחמניץ הסדיר לריכרד הופעה בתפקיד טמינו בחליל הקסם של מוצרט, ב-2 במרץ 1913. כעבור כמה ימים שיחק בתפקיד מקס ב"קלע החופשי" של ובר. בהצגה זו היה נוכח ברון זבאך מן האופרה של דרזדן, שהציע לריכרד חוזה לחמש שנים. הברון עודד את טאובר לקבל על עצמו תפקידים קטנים בלהקות אחרות כדי להרחיב את ניסיונו.

במשך שנותיו בדרזדן עשה לו טאובר שם כבעל יכולת למידה מהירה במיוחד: הוא למד את פאוסט של גונו תוך 48 שעות, את בכחוס ב"אריאדנה בנקסוס" של ריכרד שטראוס במשך אחר-צהריים אחד וכן הלאה. אנשים החלו לכנותו "הטנור לשעת חירום".

ב-1922 חתם טאובר על חוזה עם האופרה של וינה, שהביא להופעות עם האופרה של ברלין; במשך שנים רבות הופיע עם שתי הלהקות - ארבעה חודשים עם כל אחת מהן ועוד ארבעה חודשים בשנה פנויים לקונצרטים, להופעות אורח עם להקות אחרות ולמסעות קונצרטים בעולם. הוא שר את תפקידי הטנור באופרות רבות, ביניהן דון ג'ובאני, "הכלה המכורה", "טוסקה", "מיניון", "פאוסט", "כרמן" ו"העטלף", כמו גם ביצירות חדשות כמו "העיר המתה" של אריך וולפגנג קורנגולד ו"האוונגליסט" של וילהלם קינצל. בתקופה זו גם החל להקליט את הראשונים מבין יותר משבע-מאות תקליטים, בעיקר לחברת תקליטי אודיאון.

טאובר ניחן בטנור לירי וגמיש והוא שר בלגאטו חם ואלגנטי. שליטתו המעולה בנשימה הקנתה לו קול ראש נפלא וקול אמצעי, שהצטיין בפיאניסימו שלו. גם הופעתו הייתה הדורה - על אף פזילה קלה בעינו הימנית, שהסוותה במשקף. זה, בלוויית כובע צילינדר, עוד הוסיף לרושם האלגנטי. בעיני רבים היה טאובר להתגלמות הקסם הווינאי.

בשנת 1924 הוצע לו תפקיד ארמאן ב"פראסקיטה" של פרנץ להאר, בתיאטר אן דר וין. ההצגה זכתה להצלחה כבירה. היו שהתייחסו בזלזול לגיחה הזו לאופרטה, אך לטאובר היא לא הזיקה כלל וכלל; נהפוך הוא, היא הביאה לטאובר קהל מאזינים חדש. השירה באופרטה גם לא פגעה בקולו, על אף החששות - טאובר היה מוזיקאי משובח מכדי להרשות לעצמו לזלזל באמות המידה הווקאליות שהנהיג כדי לזכות בפופולריות. ההצגה גם סייעה לקריירה הכושלת של להאר כמלחין אופרטות, שחיבר כמה יצירות חדשות ומצליחות במיוחד לקולו ולכישרונו של טאובר. הקטעים האלה שובצו בדרך כלל במערכה השנייה ונודעו, באופן בלתי רשמי, כ"טאוברלידר". כשטאובר היה בווינה, הוא גם ניצח ב"תיאטר אן דר וין" וכאן גם פגש את הסופרן קרלוטה ונקונטי, שלא איחרה להתגרש מבעלה האיטלקי ולהינשא לטאובר. השניים נפרדו ב-1928 והתגרשו כעבור שנתיים, ואז כבר פגש טאובר את מרי לוסף ברוויו של רודולף נלסון בברלין. הם חיו יחד במשך כחמש שנים. לוסף הייתה למוזה שלו; למענה כתב את Der singende Traum. הקריירה שלה קרסה בגלל אלכוהוליזם, אבל טאובר נשאר ידידה הקרוב ותמך בה עד מותה.

בשנת 1931 הופיע טאובר לראשונה בלונדון באופרטה וההופעות בלונדון היו לדבר שבקבע; אותה שנה גם סייר בארצות הברית. ב-1933 תקפה את טאובר ברחוב כנופיית בריונים נאצים, מלובשי החולצות החומות, כנראה בגלל מוצאו היהודי, והוא החליט לעזוב את גרמניה ולחזור לאוסטריה, מולדתו, שם המשיך לשיר באופרה של וינה. באמצע שנות ה-30' השתתף בכמה סרטים מוזיקליים באנגליה, ובאחד מהם פגש את השחקנית האנגליה דיאנה נאפייר; הם נישאו ב-1936. ב-1938 הופיע לראשונה באופרה בלונדון בחליל הקסם, בניצוח תומאס ביצ'ם. אותה שנה סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה והזוג טאובר עזב את אוסטריה לבלי שוב. בתגובה לכך, ביטלה ממשלת אוסטריה את דרכוניהם של הזוג טאובר ואת זכות התושב שלהם; כיוון שפעולה זו הפכה אותם טכנית לאנשים ללא מדינה, הגיש טאובר בקשה לקבלת אזרחות בריטית. הוא נמצא במסע קונצרטים בדרום אפריקה כשפרצה מלחמת העולם השנייה וחזר לשווייץ עד שקיבל את המסמכים שאפשרו לו להיכנס לממלכה המאוחדת, בראשית 1940.

על אף ההצעות המשתלמות שקיבל מארצות הברית, נשאר טאובר באנגליה כל תקופת המלחמה. אופרות לא הוצגו שם בשנים אלה וטאובר השתכר למחייתו בשירה, ניצוח, הקלטות לתקליטים ושידורי רדיו. הוא אף חיבר אופרטות אנגליות, יחד עם מחבר השירים פרד ס. טיש. מתוך אחת האופרטות האלה, "צ'לסי הישנה", לקוח השיר "לבי ואני", שהיה לאחת ההקלטות האנגליות הפופולריות ביותר שלו. רק התקליטים האנגליים האלה הכניסו לו תמלוגים; על הקלטותיו הקודמות קיבל תשלום לכל הופעה בנפרד ואת חסכונותיו נאלץ להשאיר באוסטריה כשעזב אותה. בשנת 1947 פנה טאובר לרופא בגלל שיעול עקשני ואובחן כחולה בסרטן הריאות; ריאה אחת חדלה לתפקד והשנייה הייתה קרובה לכך.

להקת האופרה של וינה באה ללונדון לעונה קצרה בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן - ביקורה הראשון מאז המלחמה - וטאובר הוזמן לשיר הופעה אחת עם להקתו משכבר הימים. ב-27 בספטמבר 1947 שר בתפקיד דון אוטביו בדון ג'ובאני, תפקיד לא גדול אך כולל שתי אריות קשות, שמחייבות שליטה טובה בנשימה כדי לעלות יפה. מאזינים שהיו בקהל אותו ערב אומרים, שטאובר שר להפליא וזכה בתשואות רמות. קטעי הקלטות חיות משתי האריות האלה קיימים עדיין והם מעידים על צליל, שלא איבד ממיקודו ומיציבותו, על קו טוב ועל פיסוק מקוצר משהו. הקריירה שלו תמה כפי שהחלה - במוצרט.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לאחר ההופעה נכנס טאובר לבית חולים להוצאת הריאה השמאלית, אבל הניתוח היה מאוחר מדי; הוא מת ב-8 בינואר 1948. טאובר קבור בבית הקברות ברומפטון בלונדון.