ריצ'רד בירד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ריצ'רד בירד (Richard Byrd)
Bundesarchiv Bild 102-08918, Richard E. Byrd.jpg
ריצ'רד אוולין בירד, 1929
לאום אמריקאי
לידה 25 באוקטובר 1888
Winchester , וירג'יניה ארצות הברית
פטירה 11 במרץ 1957
בוסטון ארצות הברית
שנות פעילות 1956-1925
מספר מסעות 7
גילויים בולטים חקר אנטארקטיקה
אזורים שחקר גרינלנד, אנטארקטיקה, אזור הקוטב הצפוני
דף המוקדש לחייו
ריצ'רד אוולין בירד

ריצ'רד אוולין בירד (אנגלית: Richard Evelyn Byrd‏; 25 באוקטובר 1888 - 11 במרץ 1957), חוקר ארצות אמריקאי והאדם הראשון שטס מעל הקוטב הדרומי.

ריצ'רד בירד נולד להורים אמידים בוירג'יניה, ארצות הברית. כבר בילדותו גילה עניין רב בארצות לא נודעות, בתופעות טבע שעוד לא נחקרו ובתעלומות העולם. בהיותו בן 12 הצטרף לבדו לשייט סביב כדור הארץ. בגיל 20 סיים את לימודיו באוניברסיטה ונרשם לאקדמיה הימית. בשנת 1925 יצא לטיסת מחקר לגרינלנד בראש חבורת טייסים. בשנת 1927 השיג שיא דרמטי בטיסה מניו יורק לצרפת, עם ארבעה נוסעים, וניצל בנס מתאונה קטלנית. בשנת 1928 אירגן משלחת-מחקר אל הקוטב הדרומי, לחקור תופעות מטאורולוגיות, הקים תחנת תצפית בשם אמריקה הקטנה דרומית לניו זילנד וקבע שמונה תחנות אספקה לתיירים-חוקרים, במקרה שיתעו בדרכם או יתעכבו בגלל תנאי מזג אוויר קשים או מצב בריאותי.

פוקר יוניברסל, משלחת בירד לאנטארקטיקה 1929

מסעו זה הביא לו תואר אדמירל. הוא חזר לאמריקה וייסד שם חברת מניות לשם הקמת תחנת-תצפית מטאורולוגית חדישה ומשוכללת במדף הקרח רוס - התחנה הראשונה בנקודה הדרומית ביותר בכדור הארץ, "המקום שבו מתהווה מזג האוויר". הקמת התחנה נמשכה ארבע שנים, שבמהלכן הובאו מאות טונות של ציוד - מכונות, מכשירים, מזון, בגדים, ספרים וציוד רפואי - אל אמריקה הקטנה, תחנת המשנה להשוואת התצפיות. למקום הובא גם צוות עובדים מנוסים, בראשות ד"ר פולטר, ומשם נלקחו שבע טונות של ציוד, בטרקטורים ובמגררות רתומות לכלבים, אל תחנת בולינג - היא תחנת החלוץ.

בירד תיכנן תחילה להושיב בתחנת החלוץ שלושה אנשים, לעסוק בחקר תופעות מטאורולוגיות בחורף הארקטי הקפוא. שם היו אמורים לשכון בצריף משוקע בקרח, שתוכנן ונבנה במיוחד למטרה זו, אך כאשר החלה העברת הציוד אל התחנה המבודדת, התברר שלא תהיה אפשרות, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת כוח האדם, להעביר לשם כמות, שתספיק לצורכי שלושה אנשים. את הרעיון להסתפק בשניים דחה על הסף, בגלל הקושי שבקיום צפוף כל כך של שני אנשים, ללא הסחת הדעת או המוצא שיכול לספק אדם שלישי, לאורך תקופה של חודשים אחדים, כאשר אין כל סיכוי להיחלץ מן המצב אם יהפוך לבלתי אפשרי לאחד מהם או לשניהם. הברירה היחידה שעמדה אפוא לפניו הייתה לשלוח אדם אחד בלבד - ואדם זה היה חייב להיות הוא עצמו, כי רק הוא שלט בחומר, הכיר את כל הסידורים וידע את כל הסכנות ודרכי ההצלה מהן. כך, אם כן, יצא אדמירל ריצ'רד בירד, בחורף 1934, לשבת לבדו בסביבה המבודדת והעוינת ביותר לאדם עלי אדמות, בתקופה הקשה והמסוכנת ביותר - הלילה החורפי בקוטב הדרומי.

בתקופת שהותו על חומת הקרח, במשך ארבעה חודשים וחצי, עסק בהתמדה במחקריו המטאורולוגיים, טיפל במכשירים העדינים שבתוך הצריף ומחוצה לו, רשם רשימות ותיעד את כל התופעות שהיה עד להן ואף את מצבו הבריאותי. זה התערער והלך מחמת תקלה בתנור החימום, שהחל לפלוט גזים רעילים. בירד נאלץ לאוורר מדי פעם את מקום שהותו, בתנאי קרה בלתי אפשריים כמעט, ולנשום את האוויר המזוהם ביתר הזמן. על אף סכנת החיים שהיה נתון בה, והמחלה שהביאה כמעט למותו, סירב לגלות לחבריו, שנשארו באמריקה הקטנה, את מצבו האמיתי, כדי שלא יסכנו את עצמם בנסיון לחלץ אותו בתנאי המסע הבלתי אפשריים של הלילה הקוטבי הרצוף, אך הם עמדו על האמת מתוך שידורי הרדיו שלו והגיעו אליו ברגע שהתאפשר להם הדבר, כמעט ברגע האחרון, מבחינתו.

את תולדות שליחותו זו על כל פרטיה היוצאים מגדר הרגיל והמרתקים הנציח בירד בספר בדד (Alone), שיצא לאור בשנת 1938.

אדמירל בירד שימש בתפקידים שונים בצי ובחיל האוויר של ארצות הברית והשתתף בטיסות ובמשלחות מחקר רבות בקוטב הצפוני והדרומי. הוא גילה חלקים ניכרים מיבשת הקוטב הדרומי והאיים שם. מלבד "בדד" כתב, בין השאר, את "אמריקה הקטנה" (1930) ו"תגלית" (1935).

בירד זכה לעיטורים ולציוני כבוד צבאיים ומדעיים, הן מארצו, ארצות הברית, והן ממדינות רבות בעולם. בין העיטורים בהם זכה נמנות מדליית הכבוד העיטור הצבאי הגבוה ביותר בארצות הברית, מדליית הזהב של הקונגרס העיטור האזרחי הגבוה ביותר באותה עת, צלב הצי ואות לגיון ההצטיינות.

אדמירל בירד מת בשנת 1957.

מצבת זיכרון לאדמירל בירד

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בדד (תורגם לעברית בידי הסופרת והמשוררת אלישבע), עם עובד, 1964 (הדפסה תשיעית).
  • אטלס התגליות של פיליפס, הוצאת הד ארצי, עמ' 225-226.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]