ריצ'רד בנטלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Richard Bentley 3.jpg

ריצ'רד בנטליאנגלית: Richard Bentley) ‏ (27 בינואר 1662 - 14 ביולי 1742) היה תאולוג, מלומד קלאסי ומבקר טקסטים אנגלי.

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנטלי נולד באולטון ליד לידס שבמערב יורקשיר. סבו סבל בשל היותו נאמן למלך במלחמת האזרחים האנגלית, והביא את משפחתו למחסור. אימו של בנטלי, בתו של סתת, זכתה למעט חינוך, ועלה בידה להעניק לבנה את שיעוריו הראשונים בשפה הלטינית. בנטלי למד בבית ספר תיכון בוייקפילד, והמשיך את לימודיו בקולג' סנט ג'ון שבקיימברידג', בו זכה במלגת לימודים ב-1676. קיבל תואר ראשון ב-1680 ותואר שני ב-1683.

עבודתו האקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנטלי מעולם לא נבחר ל'עמית' (fellow) בקולג'. בטרם מלאו לו 21 שנים הוא מונה למנהלו של בית הספר התיכון Spalding Grammar School. הוא נשאר זמן מועט בתפקיד זה, כי אדוארד סטילינגפליט (Edward Stillingfleet), ראש הכנסייה של סנט פול (Dean of St.Paul), בחר בו כמורה לבנו. המינוי הביא את בנטלי לשהות במחיצתם של האנשים הידועים ביותר באותה עת, איפשר לו גישה לספריה הפרטית הטובה ביותר באנגליה, והוא נעשה מקורבו של סטילינגפליט. שש השנים שבנטלי שהה במחיצת משפחת סטילינגפליט, אצלה הוא הועסק, הוקדשו לפעילות קדחתנית ונמרצת, שאפיינה אותו תמיד, בלימוד מקיף של הסופרים היווניים והלטיניים, ובאגירת מידע בו ישתמש מאוחר יותר.

סטילינגפליט התחיל לכהן כבישוף של ווסטרשיר (Worcestershire) ב-1689, ותלמידו של בנטלי יצא אז ללמוד בקולג' וודהאם שבאוקספורד, בלויית מורהו. במהרה בנטלי התערה בקרב המלומדים הבולטים ביותר באוניברסיטה, ביניהם ד"ר ג'ון מיל, המפרי הודי ואדוארד ברנרד. כאן הוא חקר את כתבי היד המצויים בספרייה הבודליינית, בקורפוס כריסטי קולג' ובספריות קולג'ים נוספות. הוא עסק באיסוף חומר עבור תוכניות כתיבה רחבות היקף. ביניהן היו אוסף השרידים (פרגמנטים) של השירה היוונית ומהדורה של המילונים היוניים העתיקים. הוצאת אוקספורד אז (Sheldonian Press) עמדה לפרסם את המהדורה הראשונה בדפוס, מכתב היד הנדיר המצוי בספרייה הבודליינית, של הכרוניקה היוונית המקיפה את ההיסטוריה העולמית עד ל-560 לספירה הנוצרית של יוחנן מאנטיוכיה (John of Antioch) באנגלית, שחי לפי ההערכות בין השנים 600 עד 1000 וכונה יואניס מללאס (Ioannis Malalas) או "יוחנן הרטור", את עבודת העריכה עשה ד"ר ג'ון מיל, ראש הקולג' סר אדמונד הול באוקספורד, והוא בקש מבנטלי לעבור על דפי ההגהות ולהציע תיקונים לטקסט.

התוצאה הייתה חיבורו של בנטלי (Epistola ad Millium), איגרת אל מיל, המחזיקה פחות ממאה עמודים ומופיעה בסיום הספר Oxford Malalas ‏(1691). מסכת קצרה זו העמידה את בנטלי בראש המלומדים האנגלים. הקלילות שבה הוא שיחזר קטעי טקסט שהושחתו, הוודאות של תיקוניו, ושליטתו בחומר הרלוונטי, הם בסגנון שונה לחלוטין מהחריצות הקפדנית והמלומדות המיגעת של האמפרי הודי (Humphrey Hody), מיל או אדמונד צ'ילמיד (Edmund Chilmead). עבור החוג הקטן של מלומדים קלאסיים (שלא היו בידם המילונים של ימינו) היה ברור שהוא מבקר טקסטים בעל שיעור קומה מעל לאמות המידה האקדמיות המקובלות.

פרוטומה של בנטלי המוצגת בספריית טריניטי קולג' בקיימברידג'

בנטלי הוסמך לדרגת הכמורה הראשונה (deacon) ב-1690. הוא היה הראשון שנבחר לשאת את סדרת ההרצאות על שם רוברט בויל ב-1692, מינוי שהוענק לו שוב ב-1694. המינוי הוצע לו בשלישית ב-1695, אולם הוא סירב לכך, כי היה טרוד באותה העת במטלות רבות שלקח על עצמו. בסדרת ההרצאות הראשונה ("הפרכת האתאיזם") הוא ניסה להציג את הפיזיקה הניוטונית בצורה פופולרית ולהציב אותה (במיוחד בניגוד לתומאס הובס) לכדי הוכחה לקיומו של בורא עולם תבוני. הוא התכתב עם ניוטון, שהתגורר אז בטריניטי קולג' שבקיימברידג', על הנושא. סדרת ההרצאות השנייה, אותה נשא ב-1694, טרם פורסמה ומניחים כי כתב היד שלה אבד.

בנטלי בקושי התקדם בכנסייה עד שקודם למשרה תקנית ששכרה בצדה (Prebend) בקתדרלת ווסטר. משרת מנהל הספרייה המלכותית התפנתה ב-1693, וחבריו של בנטלי השקיעו מאמצים רבים בניסיון למנות את בנטלי, אולם מאמציהם לא נשאו פרי. לבסוף נקבע הסדר, שלפיו מנהל הספרייה החדש, מר תין (Mr Thynne), התפטר ופינה את מקומו לבנטלי והתנה את זה בכך שהוא יקבל 130 פאונד מהמשכורת השנתית שהייתה 200 פאונד. בנטלי קיבל מעמד של 'כומר המלך' (royal chaplain), וכן מונה גם למשרת כמורה ששכרה בצידה בהרטלברי (Hartlebury), ב-1695. הוא גם זכה בתואר דוקטור לתאולוגיה (D.D. : Doctor of Divinity) ב-1696. באותה שנה הוא נבחר לחבר בחברה המלכותית למדעים (Royal Society). ההכרה מצד מלומדי היבשת הגיעה בצורת הקדשה שכתב הפילולוג ההולנדי גראיביוס (Graevius), בהקדמה לדיסרטציה של אלברט רובנס (Albert Rubens),‏ De Vita Flavii Matii Theodori, שפורסמה באוטרכט ב-1694.

הדיסרטציה על האיגרות של פלאריס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבנטלי ניתנה דירת שרד בארמון סנט ג'יימס, ואת מירב תשומת הלב הקדיש לספריה המלכותית. הוא השקיע מאמצים רבים בשיקום אוסף הספרים מהמצב המוזנח בו היה שרוי. הוא שכנע את דוכס מולבורו לדרוש שיקצו לו חדרים נוספים בארמון עבור הספרים. הוא (מולבורו) קיבל את מבוקשו, אולם שמר חדרים אלה לעצמו. בנטלי גם דאג לכך שהמוציאים לאור יבצעו את 'חוק הקופירייט', לפיו חיב עותק של כל ספר שנדפס בבריטניה להשלח לספריה המלכותית, והדבר הוסיף לספרייה אלף כרכים שהם לא שלחו קודם לכן.

לבקשת אוניברסיטת קיימברידג' להכין גופנים ביוונית ולטינית הוא יצק בהולנד אותיות יפות שהופיעו בספרים שיצאו בהוצאת קיימברידג' בעת ההיא. הוא סייע לג'ון איבלין (John Evelyn) בחבור ספרו Numismata. בנטלי לא הצליח, בתנאי עבודתו אז, להשלים עד תומו אף אחד מהפרויקטים הגדולים שנטל על עצמו. הוא תכנן מהדורה של כתבי פילוסטרטוס (Philostratus) ב-1694, אולם נטש את המשימה ואותו החליף אולאריוס (G Olearius), "לשמחתו"- כדברי פרידריך אוגוסט וולף - "של אולריוס ולא של אף אחד אחר." הוא שלח לגראיביוס (J Graevius), לצורך מהדורה ביקורתית שערך של כתבי קיקרו, שנויי גרסאות שמצא בכתבי יד באנגליה; והתריע בפני ג'ושוע בארנס (Joshua Barnes) על היות האיגרות של אוריפידס מזויפות. בארנס הדפיס את האיגרות והצהיר שאיש לא יכול להטיל ספק במקוריות אלא אדם perfrictae frontis aut judicii imminuti (שמצח נחושה מצחו, או שהשתבשה עליו דעתו). בנטלי גם סייע לגראיביוס בהוצאת אסופת כתבי קאלימאכוס המוערת, שראתה אור באוטרכט ב-1697, שבה הוא ערך את אוסף הפרגמנטים והוסיף להם הערות.

'הדיסרטציה על האיגרות של פלאריס' (The Dissertation on the Epistles of Phalaris), העבודה שהקנתה לבנטלי תהילה רבה, נוצרה באופן אקראי. ויליאם ווטון (William Wotton) עמד לפרסם ב-1697 מהדורה שנייה של ספרו "למדנות עתיקה וחדשה" (Ancient and Modern Learning) וביקש מבנטלי למלא הבטחה ישנה לכתוב מאמר שיחשוף את הזיוף באיגרות של פלאריס. המאמר עורר את זעמו של צ'ארלס בויל (Charles Boyle), איש הקולג' Christ Church באוכספורד, שהיה העורך של כתבי פלאריס ובשנים שאחרי כן התמנה לדוכס של אוֹרֶרי, שבהשיגו את כתב היד בספריה המלכותית כהכנה למהדורה הראשונה (1695) נקלע לריב עם בנטלי. בויל נעזר בחבריו לקולג', במיוחד פרנסיס אטרבורי (Francis Atterbury) וכתב תשובה, "גבב" - כדברי ד"ר אלכסנדר דייס (Alexander Dyce) (במהדורתו לכל כתביו של בנטלי 1838-1836) "של למדנות שטחית, תיחכום מפולפל, רשעות מיומנת ולעג לאיד." הציבור קיבל את התשובה כמכרעת והיא זכתה למהדורה שנייה. בנטלי נאלץ להגיב, במה שכינה פורסון (Porson) "הדיסרטציה בת האלמוות", שלא הותירה מקום לשום מענה, למרות שחשיבות מסקנותיה לא הוכרה מיד.

נשיא טריניטי קולג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנטלי קודם בשנת 1700 למשרה שהייתה, כדברי דה קוינסי (De Quincey), "בעת ובעונה אחת תגמולו ומקור יסוריו למשך שארית ימיו." ששת חברי הוועדה הכנסייתית הממונה המליצו פה אחד על בנטלי לכהן כנשיא טריניטי קולג' בקיימברידג'. מצבו של הקולג' היה חמור בהרבה, בשנת 1700, ממצבו בימי הזהר שלו. חרף העובדה שלא היה טוב פחות מאשר קולג'ים אחרים, המוניטין הקודם שלו הפך את הניהול הכספי הבזבזני של הקולג' לבולט יותר. ליקוי המאורות התרחש במהלך הראקציה שהתרחשה אחרי שנת 1660, והיא הושפעה ממאורעות בדברי ימי האומה באופן כללי. שמותיהם של הבישוף ג'ון פירסון (John Pearson), של אייזק ברואו (Isaac Barrow), ושל אייזק ניוטון נשזרו בדפי התהילה של הקולג' של העת ההיא.

חברי הסגל של טריניטי קולג' לא היו חדורי תאוות למידה ואהבת המדע. לא הייתה שום סיבה מוצדקת למשתה התמידי שנערך על חשבון "הבית" ולכל אותם אירועים חגיגיים שהרבו בהם בקולג' שהיה רובו ככולו על טהרת הרווקים (המרצים בקולג'ים היו חייבים להישאר רווקים עד שלהי המאה ה-19, למעט הפרופסורים שהיו מיעוט או נשיאי הקולג'ים). בנטלי הגיע לכאן שחצן ובלתי קרוא, בוגר קולג' אחר, לא רצוי כאיש מלומד שעניינו נתון לחיי הרוח שהם מחוץ לכתליו של הקולג'. בנטלי הגיב לתעוב הדיסקרטי של עמיתי הקולג' בבוז גלוי והמשיך לערוך רפורמות במנהל של הקולג'. הוא ערך שיפוצים נרחבים בבניין, והשתמש במעמדו על מנת לקדם את הידע הן בקולג' והן באוניברסיטה. אולם האנרגיה הזו לוותה באופי מתנשא, בוז יהיר לרגשותיהם ואפילו לזכויותיהם של אחרים, ושימוש חסר מצפון באמצעים כדי להשיג מטרות טובות. הכסף שהמשיך לזרום מכיסיהם – במקרה אחד הוא השתמש בכל הרווחים של אותה שנה לבניה מחדש של כנסית הקולג' (college chapel) – כל זה גרם לכך שהתמרמרותם של העמיתים הגיעה לבסוף לכלל התקוממות מולו.

לאחר עשר שנים של התנגדות עיקשת אך נטולת תוצאות בתוך הקולג' הם פנו אל 'מבקר הקולג' (College Visitor), הבישוף של אילי ( Ely) ג'ון מור (John Moore). עצומתם הייתה מלאה בתלונות כלליות ולא התלוננה על שום עבירה ספציפית. תשובתו של בנטלי (The Present State of Trinity College, etc., 1710) נכתבה בסגנון התקיף ביותר. העמיתים שיפרו את עצומתם והוסיפו לה האשמה, חדשה, שבה הם פרטו ארבעים וארבע הפרות תקנון מצידו של בנטלי. בנטלי שהתבקש להגיב, פנה ישירות אל הכתר, בגבותו את פנייתו בהקדשה של מהדורת הורטיוס שלו להארלי (Harley), שר האוצר (lord treasurer). עורכי הדין של הכתר הכריעו נגדו, נערך שימוע בנושא (1714), והם החלו בניסוח גזר דין להדחתו מראשות הקולג'; אולם לפני שגזר הדין בוצע, הבישוף של אילי נפטר והתהליך נעצר. הריב נמשך בצורות שונות. האוניברסיטה שללה את תאריו של בנטלי ב-1718, כעונש על שלא הופיע בפני רקטור האוניברסיטה בתביעה אזרחית, ורק בשנת 1724 כפה החוק על האוניברסיטה להשיבם לו. בשל פעולותיהם של עמיתי טריניטי הוא הובא שוב למשפט ב-1733 לפני הבישוף של אילי - אז כיהן בתפקיד תומאס גרין (Thomas Green) - ונידון להדחה; אולם התקנון דרש שאת גזר הדין יבצע סגנו ריצ'רד ווקר (Richerd Walker), שהיה חברו של בנטלי, והוא סירב לעשות זאת. למרות שהעימות נמשך עד 1738 או 1740 (בסך הכול במשך פרק זמן של כשלושים שנה) נותר בנטלי בתפקידו.

מחקריו המאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת היותו נשיא טריניטי קולג', מלבד השנתיים הראשונות, המשיך בנטלי במחקריו בלי הרף, אם כי הוא פרסם מעט עבודות. הוא תרם נספח למהדורת הספר 'וכוחים בטוסקולום' (Tusculanae Disputationes) של קיקרו ב-1709, אותה ההדיר ג'ון דייוויס. בשנה שלאחר מכן הוא פרסם תיקונים למחזות 'פלוטוס' ו'העננים' לאריסטופאנס ולפרגמנטים מכתביהם של מנאנדרוס והמשורר פילמון (Philemon). האחרון ראה אור בשם הבדוי "Phileutherus Lipsiensis," בו הוא השתמש שוב שנתיים מאוחר יותר בספרו 'הערות לדיון על חופש הדעה' שפרסם נגד הדאיסט אנתוני קולינס. על כך הוא קיבל את תודתה של האוניברסיטה, כאות הוקרה על השירות שעשה לכנסייה ולכהונה. הורטיוס שלו - טקסט ביקורתי, מבוא והערות - בו השקיע רבות ולבסוף הוא נכתב במהירות רבה ופורסם על מנת לרצות את דעת הציבור בתקופה גורלית של הריב בטריניטי, ראה אור ב-1711. בהקדמה הוא מצהיר על כוונתו לתחום את דיונו לביקורת ותיקון הטקסט ולהתעלם מפרשנות. כמה מ-700 או 800 תיקוניו התקבלו, אולם רובם נדחו במשך השנים כמיותרים ופרוזאים, למרות שניתן להבחין בלמדנות והמקוריות ויוצאת הדופן שלו גם בהם.

במכתב לויליאם וייק (William Wake), הארכיבישוף של קנטרברי, ב-1716, הכריז בנטלי על תוכניתו להכין מהדורה ביקורתית של הברית החדשה. במהלך ארבע השנים הבאות, בסיועו של יוהאן יאקוב וטשטיין (Johann Jakob Wettstein), מבקר בולט של כתבי הקודש, שטען שהיה הראשון שהציג את הרעיון בפני בנטלי, הוא אסף חומרים לעבודה וב-1720 פרסם את Proposals for a New Edition of the Greek Testament, עם דוגמאות על האופן שבו הוא התכוון לבצע זאת. הוא הציע, על ידי כך שישווה את הטקסט של הוולגטה עם זה של כתבי היד היווניים העתיקים, לשחזר את הטקסט היווני שהתקבל על ידי הכנסייה בזמן ועידת ניקיאה (325). מספר רב של מנויים חתמו מראש, אולם העבודה לא הושלמה מעולם. ההוצאה שערך של כתבי טרנטיוס משנת 1726 היא חשובה יותר מאשר ההוצאה של הורטיוס, והמוניטין של בנטלי נשען בעיקר עליה, לצד הדיסרטציה על אגרות פאלאריס.

באותה שנה יצאו לאור בעריכתו משלי פיידורוס (Phaedrus) וה-Sententiae של פובליליוס סירוס. ב-1732 , לפי הצעתה של המלכה קרולין, הוא קבל על עצמו גם את העריכה מחדש של 'גן העדן האבוד', יצירתו האפית של ג'ון מילטון. עבודה זאת נחשבת פחות טובה מכל מה שכתב. היא פגומה בשל אותו חיפזון בתיקונים וחסרה את הרגשות הפואטיים כמו ההוצאה של שירי הורטיוס; אולם היה לו תירוץ פחות משכנע לכך, מאחר שהטקסט האנגלי לא היה נתון לכר נרחב כל כך של פרשנויות כמו הטקסט הקלאסי. הוא הציע את הרעיון שג'ון מילטון, שהיה אז עיוור, העסיק גם לבלרית (בתו) וגם עורך, והם מקורם של טעויות הסופרים. קשה לדעת אם זה תירוצו של בנטלי לתיקוניו הרבים, הכוללים שינויים ותוספות משלו לטקסט, או אם הוא אכן האמין בכך. המהדורה הביקורתית של הומרוס שהתחיל להכין מעולם לא פורסמה, וממנה נותרו מספר כתבי יד והערות שוליים -היום בספריה של טריניטי קולג'. החשיבות העיקרית נעוצה בניסיונו לשחזר את המשקל של השירים ההומיריים על ידי תוספת אותיות הדיגמא החסרות.

מערכות היחסים שלו וחייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנטלי היה מלא בחשיבות עצמית והיה יהיר וכתוצאה מכך רכש לעצמו אויבים. ג'יימס הנרי מונק, הביוגרף של בנטלי, האשים אותו (במהדורה הראשונה, 1830), שלא בצדק, גם בהתנהגות חסרת טעם. "במאורע אחד," כותב מונק, "הוא פנה אל ד"ר מיל בשם Σὺ Ἰωαννίδιον (משנו מעין 'ג'וני' ביוונית) - חוסר טקט שלא ידידות, או השימוש בשפה המתה, יכול להצדיק את התנהגותו כלפי המנהל הנכבד של קולג' סנט אדמונד הול." אלא שמטרתה של פניה מעליבה זאת של בנטלי לא הייתה ג'ון מיל, אלא יואניס מללאס, שבמקום אחר בנטלי גם מכנה אותו "הסוּרי הקטן". אך מאז פרסם בנטלי את אותה 'איגרת אל מיל' החלו להתפשט בין קוראיו אותם רגשות מעורבים של הערצה ודחיה כלפיו שרדפו את בנטלי כל ימיו.

בנטלי נשא לאשה ב-1701 את ג'ואנה, בתו של סר ג'ון ברנארד מבראמפטון, הנטינגדונשיר. היא נפטרה ב-1740, בהותירה בן, ריצ'רד, ושתי בנות, שאחת מהן, ג'ואנה, נישאה ב-1728 לדניסון קמברלנד, נכדו של ריצ'רד קמברלנד, בישוף פיטרבורו (Peterborough). בנם היה המחזאי ריצ'רד קמברלנד (Richard Cumberland). בנטלי המשיך לקרוא בזקנתו; אם כי בשנותיו האחרונות לא יצא את מפתן ביתו, הוא נהנה מחברתם של חבריו ומעט מלומדים מבטיחים כמו ג'. מרקלנד, ג'ון טיילור, ואחייניו ריצ'רד ותומס בנטלי, שעמם הוא דן בסוגיות קלאסיות. הוא נהג לאמר שהוא יזכה לחיות עד לגיל שמונים, בהוסיפו שחיים ארוכים כאלה הם ארוכים דיים על מנת לקרוא כל מה ששווה לקוראו. הוא הגשים את תחזיתו בטרם הלך לעולמו מדלקת ראות. למרות שאויביו האשימו אותו בכך שהיה רודף בצע, הוא הותיר אחריו פחות מ-5,000 פאונד (היום, בשנת 2010, כ-500000). מספר כתבי יד ביוונית שהובאו עבורו מהר אתוס הוא הוריש לספריית הקולג', ואת ספריו וכתבי היד שלו הוריש לאחיינו, ריצ'רד בנטלי. ריצ'רד, שהיה חבר בטריניטי בזמן מותו ב-1786, הוריש את כתבי היד לספריית הקולג'. המוזיאון הבריטי רכש את ספריו של בנטלי, שמכילים במקרים רבים הערות חשובות בכתב ידו.

נכדו, ריצ'רד קמברלנד, מספר עליו כמה אנקדוטות בכרך הראשון של זכרונותיו (1807): ‏‏[1] כשקרא הוא חבש תמיד כובע כדי להצל על עיניו; הוא העדיף פורט על פני קלארט (יין בורדו, שאמר עליו כי "לו יכול, היה הופך לפורט"). הוא לא החל לעשן עד שהיה בן שבעים. הוא היה 'ראש הכמורה' (archdeacon) של הקתדרלה של Ely, אבל מעולם לא טיפס גבוה יותר בדרגות הכנסייה. הוצעה לו הבישופות (דלת האמצעים) של בריסטול והוא סירב לכך, וכשנשאל בדבר איזו משרה הוא יהיה מוכן לקחת, ענה: "שלא תהיה לי סיבה לרצות לעזוב אותה."

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד בנטלי היה האנגלי הראשון שנחשב למלומד קלאסי גדול. לפניו היו רק ג'ון סלדן (John Selden), ובשטח מצומצם הרבה יותר, תומאס גטקר (Thomas Gataker) ופירסון. "בנטלי השיק עידן חדש באמנות ביקורת הטקסטים, והביא אותה לבגרות. בעוד שעד עתה נהגו מלומדים להציע הצעות והשערות, בנטלי, ששלט בכל רזיו של הנושא אותו חקר, חרץ דין." האסכולה הגרמנית של הפילולוגיה הקלאסית הכירה בגאונותו. בנטלי, אמר בונסן (Bunsen), "היה אביה של הפילולוגיה ההיסטורית." ויעקב ברנייס (Jakob Bernays) אמר על תיקוניו לטקסט של Tristia לאובידיוס כי"מצבו המושחת של הטקסט, שעד כה שם לאל את מאמציהם אפילו של הטובים ביותר, היה כלא היה למגע אצבעותיו של שמשון הבריטי." האסכולה האנגלית בחקר הספרות היוונית העתיקה, שבמאה ה-18 קרמה עור וגידים ועליה נמנו מלומדים כמו ריצ'רד דוס (Richard Dawes), ג'רמיה מרקלנד (Jeremiah Markland), ג'ון טיילור (John Taylor), תומאס טיריט (Thomas Tyrwhitt), פטר פול דוברי (Peter Paul Dobree), תומאס קיד (Thomas Kidd) וג'יימס הנרי מונק (James Henry Monk), הייתה יציר כפיו של בנטלי. יתרה מכך, אפילו האסכולה ההולנדית בת אותם הימים, אם כי הייתה תולדה של מסורת מקומית, הומרצה וכוונה במידה לא מבוטלת לפי הדוגמה שהציב בנטלי, אשר מכתביו לפרנסואה המסטריוס (Francois Hemsterhuis) בדבר מהדורתו ל-Julius Pollux הייתה בעלת השפעה רבה עליו, עד שהוא נעשה אחד ממעריציו המסורים ביותר של בנטלי.

בנטלי היה מקור השראה לדורות המלומדים שבאו אחריו. אוטודידקט, הוא יצר את המדע בו הוא עסק, ובתחומו לא היה שווה לו באנגליה של אותם הימים - או אפילו מי שיוכל להציב גבול להגזמותיו. במחלוקת על פאלאריס, יריביו האקדמיים הובסו לחלוטין. התקפותיהם של אלכסנדר פופ, ג'ון ארבתנט ואחרים אינם אלא ראיה לחוסר יכולתם להעריך את עבודתו. עבורם, ביקורת טקסט נראתה פדנטיות מוגזמת וטרחה לבטלה. באוניברסיטה בה הוראת הנוער או מחלוקות הדת העכשווית היו העיסוקים היחידים היה בנטלי פנומן חריג. את כל השכלתו הרחבה ודיעותיו המקוריות הוא רכש לפני 1700. לאחר תקופה זו למד וחקר יחסית מעט ובמאמצים לא סדירים – ודווקא זאת התקופה שהניבה את עבודותיו על הורטיוס, טרנטיוס וג'ון מילטון, אם כי לפי דעתו של אלפרד אדוארד האוסמן, המהדורה של מניליוס (Manilius) הייתה החשובה בעבודותיו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסופת יצירותיו של בנטלי

  • Works of Richard Bentley, collected by Alexander Dyce, 1836. v. 1-2. Dissertations upon the epistles of Phalaris, Themistocles, Socrates, Euripides, and upon the fables of Aesop; also, Epistola ad Joannem Millium — v. 3. Sermons preached at Boyle's lecture; remarks upon a discourse of free-thinking; proposals for an edition of the Greek testament.

מבחר מיצירותיו

  • Astronomica of Manilius (1739)
  • a letter on the Sigean inscription on a marble slab found in the Troad, now in the British Museum
  • notes on the Theriaca of Nicander and on Lucan, published after his death by his grandson, Richard Cumberland
  • emendations of Plautus (in his copies of the editions by Pareus, Camerarius and Gronovius, edited by Schroder, 1880, and Sonnenschein, 1883)
  • Bentleii Critica Sacra (1862), edited by AA Ellis, contains the epistle to the Galatians (and excerpts), printed from an interleaved folio copy of the Greek and Latin Vulgate in Trinity College.
  • a collection of his Opuscula Philologica published at Leipzig in 1781.

למכתביו של בנטלי ראו

  • Bentlei et doctorum-virorum ad eum Epistolae (1807)
  • The Correspondence of Richard Bentley, edited by C. Wordsworth (1842)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]