ריצ'רד השני, מלך אנגליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ריצ'רד השני
(6 בינואר 1367; בורדו, צרפת - 14 בפברואר 1400; טירת פונטפרקט, אנגליה) (בגיל 33)
Richard II of England.jpg
שם בשפת המקור Richard II
מדינה Flag of England.svg  אנגליה
מקום קבורה מנזר וסטמינסטר
בת-זוג

אן מבוהמיה (1382-1394)
איזבלה מוולואה (1396-1400)

שושלת בית פלנטג'נט
תואר מלך אנגליה
אב אדוארד, הנסיך השחור
אם ג'ואן, רוזנת קנט
מלך אנגליה
תקופת כהונה 21 ביוני 1377 - 30 בספטמבר 1399 (22 שנים)
הקודם בתפקיד אדוארד השלישי
הבא בתפקיד הנרי הרביעי

ריצ'רד השניאנגלית: Richard II ) (6 בינואר 1367 - 14 בפברואר 1400) היה מלך אנגליה בשנים 1377 - 1399.

ריצ'רד היה בנו של אדוארד, הנסיך השחור והוא נולד במהלך תקופת מלכותו של סבו, אדוארד השלישי, מלך אנגליה. ריצ'רד היה אחיו הצעיר של אדוארד מאנגולם (Edward of Angoulême) ועם מותו של אחיו נעשה ריצ'רד, בגיל 4, השני בתור לרשת את כתר אנגליה לאחר אביו. עם מותו של אביו, בטרם מות סבו, הפך ריצ'רד לראשון בתור לירושת הכתר. לאחר מותו של אדוארד השלישי, שנה לאחר מכן, ירש ריצ'רד את הכתר בהיותו בן 10.

בראשית תקופת מלכותו, נוהלה המדינה על ידי מועצת יועצים. רובם של חוגי האצולה העדיפו זאת על פני ממשל של עוצרות של דודו של המלך, ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, אך גונט נותר בעל השפעה חזקה. האתגר העיקרי הראשון של ריצ'רד היה מרד האיכרים האנגלי בשנת 1381. המלך הצעיר לקח חלק חשוב בדיכוי המוצלח של המרד. בשנים הבאות, יחד עם זאת, תלותו של ריצ'רד בקבוצה קטנה של אנשי חצר, גרמה לאי שביעות רצון בקרב בעלי ההשפעה שביניהם, וב-1387 השליטה על הממשלה הועברה לידיה של קבוצה של לורדים (Lords Appellant). ב-1389 הייתה כבר השליטה בממשלה בידיו של ריצ'רד ובמשך שמונה שנים הבאות הוא שלט באופן יחסי בהרמוניה עם מתנגדיו לשעבר. ב-1397 הוא נקם במועצת הלורדים, רבים מהם הוצאו להורג או הוגלו. השנתיים הבאות מתוארות על ידי ההיסטוריונים כתקופת הרודנות של ריצ'רד. ב-1399, לאחר מותו של ג'ון מגונט, נישל ריצ'רד את בנו של גונט, הנרי בולינגברוק, שקודם לכן הוגלה. הנרי פלש לאנגליה ביוני 1399 בראש צבא קטן שגדל עד מהרה. תביעתו הראשונית הייתה לקבל בחזרה את נחלת אבותיו, אך עד מהרה התברר כי כוונתו הייתה לדרוש את הכתר לעצמו. כשהוא נתקל בהתנגדות קלושה, בולינגברוק הדיח את ריצ'רד מכיסאו והוא הוכתר כמלך הנרי הרביעי. ריצ'רד מת בשבי בראשית השנה הבאה וככל הנראה הוא נרצח.

על ריצ'רד נאמר שהוא היה אדם גבה קומה, נאה למראה ואינטליגנטי. למרות שהוא היה ככל הנראה בלתי שפוי בדעתו, כפי שטענו היסטוריונים מוקדמים, נראה שהוא סבל ממה שמדע הפסיכולוגיה המודרני מגדיר כהפרעת אישיות לקראת סופת תקופת מלכותו. בהיותו שש פחות אלי קרב בהשוואה לאביו ולסבו, הוא שאף להביא לסיומה של מלחמת מאה השנים שבה פתח אדוארד השלישי. הוא היה מאמין גדול בזכות היתר של המלוכה, מה שהוביל אותו לריסון כוחה של האצולה ולסמוך על פמליה מצומצמת לצורך הגנה צבאית. בניגוד לחצר המלכות של סבו, ששמה דגש על האחווה הצבאית, הוא טיפח אווירה מעודנת בחצר המלכות שלו, שבה המלך היה דמות מורמת מעל כולם, כשהאומנות והתרבות מהווים חלק חשוב בחיי החצר. השם שיצא לריצ'רד לאחר מותו עוצב בעיקר על ידי ויליאם שייקספיר, שמחזהו ריצ'רד השני מציג את ממשלו הגרוע ואת הדחתו על ידי בולינגברוק כגורמים לפריצתן של מלחמות השושנים במאה ה-15. היסטוריונים בני זמננו לא מקבלים את הפרשנות הזאת, אך גם לא מסירים מעל ריצ'רד את האשמה בהדחתו. רוב החוקרים מסכימים שלמרות שהמדיניות שלו לא הייתה חסרת תקדים או מנותקת מהמציאות, הדרך שבה הוא ביצע אותה לא הייתה מקובלת על ידי הממסד הפוליטי והיא הובילה לנפילתו.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד השלישי, מלך אנגליה ובנו אדוארד, הנסיך השחור סבו ואביו של ריצ'רד השני (מתוך כתב יד מהמאה ה-14)
מותו של ווט טיילר (מתוך כתב יד משנת 1475 לערך)

ריצ'רד מבורדו היה בנם הצעיר של אדוארד, הנסיך השחור ושל ג'ואן, רוזנת קנט, שהייתה ידועה בכינוי "העלמה היפה מקנט" (The Fair Maid of Kent). אדוארד, שהיה המועמד לרשת את הכתר האנגלי, החשיב את עצמו כמפקד צבאי בשלבים הראשונים של מלחמת מאה השנים, במיוחד בקרב פואטייה ב-1356. לאחר הרפתקאות צבאיות נוספות, הוא לקה בדיזנטריה בספרד ב-1370 ומעולם לא החלים לחלוטין ונאלץ לשוב לאנגליה בשנה שלאחר מכן. ג'ואן עמדה במרכזו של סכסוך הנוגע לנישואין שהתגלע בין תומאס הולנד, הרוזן מקנט לבין ויליאם מונטקיו, הרוזן מסולסברי, שממנו יצא הולנד המנצח. פחות משנה לאחר מותו של הולנד ב-1360, נישאה ג'ואן לנסיך אדוארד. מאחר שהיא הייתה נכדתו של המלך אדוארד הראשון ובת דודה מדרגה ראשונה של המלך אדוארד השלישי, נדרש אישור של האפיפיור לקיום הנישואין.

ריצ'רד נולד בארמון הארכיבישוף בבורדו אשר בנסיכות האנגלית של אקיטן, ב-6 בינואר 1367. על פי מקורות מהתקופה, שלושה מלכים: מלך קסטיליה, מלך נווארה ומלך פורטוגל, היו נוכחים בלידתו. אנקדוטה זו, והעובדה שלידתו התרחשה בחג ההתגלות, הובילו לתיאורו בדיפטיכון של וילטון כאחד משלושת המלכים שנשבעו אמונים למדונה והילד. אחיו הבכור, אדוארד, מת ב-1371 וריצ'רד נעשה יורשו של אביו. הנסיך השחור נכנע בסופו של דבר למחלתו ב-1376. בית הנבחרים הביע חששות כנים שדודו של ריצ'רד, ג'ון מגונט, יתפוס את השלטון בכוח. מסיבה זו, הוענקו במהירות לנסיך הצעיר כל תאריו של אביו, כולל התואר נסיך ויילס. ב-21 ביוני בשנה שלאחר מכן, מת סבו של ריצ'רד, אדוארד השלישי ובהיותו בן 10, הוכתר ריצ'רד ב-16 ביולי 1377. ושוב, חששות מהשאיפות של גונט, השפיעו על החלטות פוליטיות, ומינויו של זה כעוצר נמנע. תחת זאת כיהן ריצ'רד באופן רשמי כמלך בסיועם של חבר יועצים שעליהם לא נכלל גונט. לגונט, יחד עם אחיו הצעיר, תומאס מוודסטוק, דוכס גלוסטר הייתה עדיין השפעה בלתי רשמית על ענייני הממשלה. יחד עם זאת, יועציו וידידיו של המלך, במיוחד סימון דה ברלי (Simon de Burley) ורוברט דה ור (Robert de Vere), דוכס אירלנד, השיגו בהדרגה שליטה על העניינים המלכותיים ובית הנבחרים הביע בהם את חוסר אמונו, עד אשר הגיע מצב ב-1380 שמועצות היועצים לא המשיכו בפעולתן. גורם נוסף לאי שביעות הרצון היה נטל המס ההולך וגדל בצורת מס גולגולת שהוטל בין השנים 1377-1381 ושכספיו הוצאו על משלחות צבאיות כושלות שנשלחו ליבשת אירופה. ב-1381 התחוללו רגשות טינה חזקים בקרב המעמדות הנמוכים כנגד המעמדות השליטים בחברה האנגלית.

מרד האיכרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אם חוק מס הגולגולת של שנת 1381 היה הגורם שהצית את מרד האיכרים, שורשי הסכסוך החלו כבר במתחים שהיו בין האיכרים לבין בעלי הקרקעות שהואצו על ידי ההשלכות הכלכליות והדמוגרפיות של המוות השחור. המרד החל בקנט ובאסקס בסוף מאי וב-12 ביוני, כנופיות של איכרים התאספו בבלאקהית' (Blackheath) שליד לונדון תחת מנהיגותם של ווט טיילר, ג'ון בול (Ball) וג'ק סטראו (Straw). ארמונו של ג'ון מגונט, ארמון סבוי, נשרף עד היסוד. הארכיבישוף מקנטרברי, סיימון סדברי שגם היה לורד צ'נסלור, והלורד העליון של האוצר, רוברט היילס (Hales), נרצחו שניהם בידי המורדים, שדרשו את ביטולה המוחלט של הצמיתות. המלך, שהיה מוגן בתוך מצודת לונדון יחד עם יועציו, הסכים שלכתר אין את הסמכות לפזר את המורדים, והאפשרות הסבירה ביותר היא להיכנס למשא ומתן

לא ברור כמה היה ריצ'רד, שהיה אז רק בן 14, מעורב בדיונים אלה, למרות שהיסטוריונים הניחו שהוא היה בין אלה שתמכו בקיום המשא ומתן. המלך חולץ מהמצודה דרך הנהר ב-13 ביוני, אך המון רב שהתקהל על גדות התמזה ליד גריניץ', מנע ממנו לנחות ואילץ אותו לשוב למצודת לונדון. ביום המחרת, ה-14 ביוני, הוא הוצא מהמצודה כשהוא רכוב על סוס ופגש את המורדים במייל אנד (Mile End). המלך הסכים לדרישותיהם של המורדים, אך צעד זה רק חיזק אותם. הם המשיכו את מסע הביזה וההרג. ריצ'רד נפגש עם ווט טיילר בשנית ביום המחרת בסמית'פילד וחזר והודיע שיש להתפשר על הדרישות, אך מנהיג המורדים לא השתכנע בכנותו של המלך. אנשיו של המלך נעשו חסרי מנוחה, פרצה קטטה וויליאם וולוורת', הלורד ראש העיר של לונדון, הפיל את טיילר מסוסו והרגו. המצב נעשה מתוח ברגע שהמורדים הבינו מה קרה, אך ריצ'רד פעל בקור רוח באומרו להמון: "אני מנהיגכם, בוא אחרי" והוביל אותם הרחק מזירת ההתרחשות. בינתיים וולוורת' כינס כוח שהקיף את צבא האיכרים, אך המלך העניק חנינה והתיר למורדים להתפזר ולשוב לבתיהם.

עד מהרה ביטל ריצ'רד את החנינות שהוא העניק, וכשחוסר השקט המשיך בחלקים אחרים של הארץ, הוא הגיע באופן אישי לאסקס כדי לדכא את המרד. ב-28 ביוני הוא הביס בבילריקי (Billericay) את אחרוני המורדים בהתכתשות קצרה והביא לסיומו של מרד האיכרים. למרות גילו הצעיר, הפגין ריצ'רד אומץ רב ונחישות בדרך טיפולו במרד. ככל הנראה האירועים המחישו לו את הסכנות הטמונות במרידות כלפי הסמכות המלכותית ועזרו לו לעצב את גישתו האבסולוטית למלוכה, שמאוחר יותר תגרום להדחתו מהכס.

בגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הצעדים המשמעותיים הראשונים של ריצ'רד לאחר המרד היה נישואיו לאן מבוהמיה (Anne of Bohemia), בתו של קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-20 בינואר 1382 הנישואים היו בעלי משמעות דיפלומטית. במסגרת חלוקתה של אירופה בקרע המערבי, בוהמיה והאימפריה הרומית הקדושה נראו כבעלי ברית אפשריים כנגד צרפת במאבק הממושך של מלחמת מאה השנים. יתר על כן, לריצ'רד ולאן לא נולדו ילדים כלל והיא מתה מדבר ב-1394, בהותירה את בעלה מתאבל עליה אבל כבד.

למייקל דה לה פול (Michael de la Pole) היה תפקיד חשוב במשא ומתן על קיום הנישואין. המלך נתן בו את אמונו ובהדרגה הוא נעשה יותר ויותר מעורב בנעשה בחצר המלכות ובממשלה כאשר הגיע ריצ'רד לבגרות. דה לה פול הגיע ממשפחת סוחרים שעלתה לגדולה. כאשר מינה אותו ריצ'רד לתפקיד הצ'נסלור ב-1383, והעניק לו את התואר רוזן ספוק שנתיים מאוחר יותר, התעוררה התמרמרות בקרב חוגי האצולה הוותיקים. חבר נוסף במעגל הקרוב למלך היה רוברט דה ור, רוזן אוקספורד, שבאותה תקופה היה לחביבו של המלך. מעמדו בקרב חוגי האצולה של דה ור, למרות היותו בעל שושלת יוחסין עתיקה, היה נמוך יחסית. ידידותו הקרובה של דה ור עם ריצ'רד הייתה גם לצנינים בעיניהם של החוגים הפוליטיים. אי שביעות רצון זו הוחרפה כאשר הוענק לרוזן התואר דוכס אירלנד ב-1386.

המתחים הגיעו לשיאם בנוגע לגישה כלפי המלחמה בצרפת. בעוד שחוגי החצר העדיפו פתרון במשא ומתן, גונט ובקינגהאם דחפו למערכה צבאית רחבת היקף כדי להגן על נחלותיה של אנגליה ביבשת. תחת זאת, שוגר סוג של מסע צלב בהנהגתו של הנרי לה דספנסר (Henry le Despenser), הבישוף של נוריץ', ונחל כישלון חרוץ. מול כישלון כזה ביבשת, הפנה ריצ'רד את תשומת לבו לבעלת בריתה של צרפת, סקוטלנד. ב-1385 הוביל המלך עצמו משלחת עונשין לצפון, אך מאמץ זה הסתיים בלא כלום והצבא שב מבלי שנפגש עם הסקוטים בשדה הקרב. בינתיים, נמנעה פלישה צרפתית לדרום אנגליה רק בזכות מרידה שפרצה בגנט. היחסים בין ריצ'רד לבין דודו, ג'ון מגונט, התדרדרו יותר ויותר עקב הכישלון הצבאי וגונט עזב את אנגליה לתבוע את זכותו על כתר קסטיליה ב-1386 . בהיעדרו של גונט, עבר התפקיד הבלתי רשמי של מנהיג המתנגדים לריצ'רד לידיהם של בקינגהאם, שכעת הוענק לו התואר של דוכס גלוסטר ושל ריצ'רד פיצאלן (Richard FitzAlan), רוזן ארונדל.

המשבר הראשון (1386 – 1388)[עריכת קוד מקור | עריכה]

איום הפלישה הצרפתית לא התפוגג ותחת זו התגבר והמשיך בשנת 1386. בכינוס הפרלמנט של אוקטובר באותה שנה, מייקל דל לה פול, בתוקף תפקידו כצ'נסלור, ביקש מיסוי ברמה חסרת תקדים לצורך הגנת הממלכה. במקום להיעתר לבקשה, הגיב הפרלמנט בסירוב לשקול כל בקשה כזאת עד שיוחלף הצ'נסלור. הפרלמנט פעל בתמיכתם של הדוכס מגלוסטר והרוזן מארונדל. תגובתו של המלך הייתה שהוא לא יפטר אפילו את נערת המטבח שלו אם הפרלמנט יבקש זאת. רק כאשר הוא חש באיום של הדחה, הוא נאלץ להיכנע ולפטר את דה לה פול והוקמה ועדה שתבחן את הוצאות חצר המלכות במשך שנה.

ריצ'רד היה מוטרד מהפגיעה בכבוד המלכותי שלו ובין פברואר לנובמבר 1387 הוא יצא לסיור ברחבי הממלכה כדי לגייס תמיכה למטרותיו. בשובו ללונדון הוא התעמת עם גלוסטר, ארונדל ועם תומאס דה בוצ'אמפ (Thomas de Beauchamp), שחברו יחד להגיש כתב אישום באשמת בגידה כנגד דה לה פול, דה ור, טרסיליאן ושני אישים נוספים מנאמני המלך: ניקולס ברמבר (Brembre), ראש עיריית לונדון, ואלכסנדר נוויל, הארכיבישוף מיורק. ריצ'רד עיכב את הדיונים בסוגיה כדי להרוויח זמן, שכן הוא ציפה שדה ור יגיע מצ'שייר עם תגבורת צבאית. שני הרוזנים הצטרפו לכוח צבאי זה יחד עם הנרי, רוזן דרבי, (בנו של גונט, ומאוחר יותר הנרי הרביעי, מלך אנגליה), ותומס דה מאוברי (Thomas de Mowbray). ב-20 בדצמבר 1387 הם עצרו את דה ור על גשר רדקוט (Radcot Bridge), שם עברו הוא והכוח שבפיקודו והוא אולץ לעזוב את הארץ.

לריצ'רד לא הייתה כל ברירה אלא להסכים לדרישות של מתנגדיו, ברמבר וטרסיליאן נשפטו והוצאו להורג, בעוד דה ור ודה לה פול, שכעת כבר היו מחוץ לאנגליה, נשפטו למוות שלא בפניהם על ידי הפרלמנט בפברואר 1388. ההליכים המשיכו וכמה מאבירי חצרו של ריצ'רד הוצאו להורג, ביניהם ברלי. כעת עלה בידם של מתנגדיו של ריצ'רד לחסל את מעגל המקורבים סביבו.

שלום שברירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט האצולה של ריצ'רד השני

ריצ'רד החזיר לעצמו בהדרגה את הסמכות המלכותית בחודשים שלאחר הדיונים בפרלמנט. מדיניות החוץ האגרסיבית של מתנגדי המלך נכשלה כאשר מאמציהם להקים קואליציה אנטי-צרפתית רחבה, הסתיימו בלא כלום וכאשר צפון אנגליה נפלה קרבן לפלישה סקוטית. ריצ'רד היה כעת בן 21 והייתה לו את הזכות לדרוש שהוא ימשול בכוחות עצמו. יתר על כן, ג'ון מגונט שב לאנגליה ב-1389 ויישב את חילוקי הדעות שלו עם ריצ'רד וכעת היה המדינאי הקשיש גורם בעל השפעה ממתנת על הפוליטיקה האנגלית. ריצ'רד קיבל שליטה מלאה על הממשלה ב-3 במאי 1389, והוא טען כי הקשיים של השנים האחרונות נזקפות אך ורק לחובתם של יועציו הגרועים. הוא התווה מדיניות חוץ שהפכה על פיה את זו של מתנגדיו שעל פיה התקיים פיוס עם צרפת והוא הבטיח למתן את עול המסים שהוטל על העם באופן משמעותי. ריצ'רד זכה לתקופת ממשל רגועה במשך שמונה השנים הבאות והתפייס עם יריביו לשעבר. ועדיין, האירועים שיתרחשו בהמשך יראו שהוא לא שכח את ההשפלות שהוא ספג. במיוחד, הוצאתו להורג של מורהו לשעבר, סימון דה ברלי הייתה עלבון שהוא לא שכח במהרה.

כשהיציבות ברחבי הממלכה מובטחת, החל ריצ'רד לדון על שלום קבוע עם צרפת. הצעה שהונחה על שולחן הדיונים ב-1393 הייתה אמורה להרחיב באופן משמעותי את שטחה של הטריטוריה של אקיטן שהייתה נחלתו של הכתר האנגלי. למרות זאת התוכנית נכשלה מאחר שהיא כללה דרישה שמלך אנגליה יקיים טקס שבועת אמונים למלך צרפת, תנאי שלא לא התקבל על דעת הציבור האנגלי. תחת זאת, ב-1396 הוסכם על שביתת נשק שהייתה אמורה להמשך 28 שנים. כחלק משביתת הנשק, הסכים ריצ'רד לשאת לאישה את איזבלה, בתו של שארל השישי, מלך צרפת, כאשר היא תגיע לפרקה. הועלו ספקות בקשר לאירוסין אלה, במיוחד עקב העובדה שבאותה עת הייתה הנסיכה בת 6 ועקב כך לא תהיה מסוגלת להוליד יורש לכתר האנגלי אלא רק שנים רבות מאוחר יותר.

למרות שריצ'רד שאף לשלום עם צרפת, הוא נקט בגישה שונה ביחסו למצב באירלנד. השליטה האנגלית באירלנד הייתה בסכנה והלורדים האנגלים שם פנו למלך שיתערב במצב. בסתיו 1394 יצא ריצ'רד לאירלנד והוא נשאר שם עד מאי 1395. הצבא בן 8000 החיילים שבראשו עמד, היה הכוח הצבאי הגדול ביותר שהובא לאי במהלך ימי הביניים המאוחרים. הפלישה הייתה מוצלחת ומספר ראשי שבטים אירים נכנעו. היה זה אחד ההישגים המוצלחים ביותר בתקופת מלכותו של ריצ'רד והוא חיזק את התמיכה העממית בו, למרות שהיציבות של הממשל האנגלי באירלנד הוכחה כקצרת ימים.

המשבר השני (1397 – 1399)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה המכונה על ידי ההיסטוריונים כתקופת הרודנות של ריצ'רד השני החלה לקראת סוף שנות התשעים של המאה ה-14. המלך אסר את גלוסטר, ארונדל ווורוויק ביולי 1397. העיתוי של המעצרים הללו והמניעים של ריצ'רד לבצע אותם לא ברורים. למרות שאחת הכרוניקות רומזת שנקשר קשר כנגד המלך, אין כל עדות לך שזו הייתה הסיבה. סביר יותר שריצ'רד פשוט החל להרגיש חזק מספיק כדי שהוא יוכל לנקום בשלושה על החלק שלקחו באירועים בעשור הקודם ולהסיר את האיום שחש שהם היו לשלטונו. ארונדל היה הראשון מבין השלושה שהובא למשפט בפרלמנט בספטמבר 1397. לאחר שהוא התנצח עם המלך הוא הורשע והוצא להורג. גלוסטר החזק כאסיר על ידי הרוזן מנוטינגהאם בקאלה בהמתנה למשפטו. עם התקרב זמן פתיחת המשפט, נוטינגהאם הודיע שגלוסטר מת. הועלתה השערה שהמלך הורה על הריגתו כדי להימנע מההשפלה שבהוצאה להורג של אחיו של המלך. וורוויק נידון גם הוא למוות, אך עונשו הומתק למאסר עולם. אחיו של ארונדל, תומאס ארונדל, הארכיבישוף מקנטרברי, הוגלה לכל חייו. ריצ'רד החל אז לרדוף את יריביו המקומיים. הוא גייס אנשים מטעמו במחוזות שונים של אנגליה ושפט אנשים שהיו נאמנים למתנגדיו. הקנסות שהוטלו על אנשים אלה הכניסו כספים רבים לקופתו, למרות שכרוניקות מאותה תקופה מעלות שאלות בנוגע לחוקיותם של ההליכים.

מעשים אלה התאפשרו בעקבות תמיכתו של ג'ון מגונט, אך גם עקב תמיכתם של אנשים שהועלו לגדולה על ידי המלך. אחיו למחצה של המלך ואחיינו ג'ון ותומס הולנד קיבלו תוארי אצולה מכובדים יותר. בין שאר הנאמנים לריצ'רד היו ג'ון ביופורט, רוזן סומרסט, אדוארד מנוריץ', דוכס יורק, ויליאם מונטקיו, הרוזן מסולסברי, ותומס לה דספנסר, רוזן גלוסטר. כעת יכול היה המלך להעניק להם את האדמות שהוחרמו מיריביו ולשלם להם קצבות המתאימות למעמדם.

עדיין היה קיים איום על מעמדו של ריצ'רד מצדו של בית לנקסטר בראשותו של ג'ון מגונט ובנו הנרי בולינגברוק. הלנקסטרים לא רק שהחזיקו בבעלותם עושר רב יותר מכל משפחה באנגליה, הם אף היו בעלי ייחוס מלכותי וככאלה היו מועמדים לרשת את ריצ'רד חשוך הילדים. בקטטה שהתחוללה בחצר המלכות בדצמבר 1397 היו מעורבים בולניגברוק וטומס דה מאובריי. המריבה נסובה על זכותם של השניים להיות יורשי הכתר, ועדה פרלמנטרית פסקה שהשניים יישבו את חילוקי הדעות בניהם בדו-קרב, וברגע האחרון הגלה ריצ'רד את השניים. מאובריי הוגלה לכל חייו ובולינגברוק לעשר שנים. ב-3 בפברואר 1399 מת ג'ון מגונט. במקום להפוך את בולינגברוק ליורשו של אביו, שינה ריצ'רד את תקופת הגלות שלו להגליה לכל חייו והוציא אותו מסדר הירושה. המלך חש בטוב מפני בולינגברוק, שהתגורר בפריז מאחר שלצרפתים היה אינטרס מועט לקרוא תגר על ריצ'רד ועל מדיניות השלום שלו. במאי יצא ריצ'רד למסע נוסף לאירלנד.

הדחה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאסרו של ריצ'רד השני

ביוני 1399 השיג לואי הראשון, דוכס אורליאן, שליטה על חצר המלכות של שארל השישי, מלך צרפת הבלתי שפוי. מדיניות הפיוס עם הכתר האנגלי לא התאימה לשאיפותיו הפוליטיות של לואי ומסיבה זו הוא ראה את ההזדמנות לאפשר להנרי לעזוב לאנגליה כמתאימה. עם קבוצה קטנה של חסידים נחת בולינגברוק במחוז יורקשייר לקראת סוף חודש יוני. עד מהרה התאספו סביב הדוכס אנשים רבים מכל רחבי הארץ. בפגישתו עם הנרי פרסי, רוזן נורת'מברלנד, שהיו לו חששות משל עצמו מפני המלך, התעקש בולניגברוק שהוא היחיד הראוי למלוך. פרסי הסכים אתו והבטיח לא להתערב. המלך לקח אתו לאירלנד את רוב חברי האצולה הנאמנים עליו, כך שהנרי נתקל בהתנגדות מועטה כאשר הוא נע דרומה. לאדמונד מלאנגלי, דוכס יורק, שהופקד אז כממלא מקום המלך, לא היו הרבה ברירות אלא להצטרף לבולינגברוק. בינתיים התעכבה חזרתו של ריצ'רד מאירלנד והוא נחת בויילס רק ב-24 ביולי. הוא עשה את דרכו לטירת קונווי, לשם הוא הגיע ב-12 באוגוסט ונפגש עם רוזן נורת'מברלנד לצורך ניהול משא ומתן. ב-19 באוגוסט, נכנע ריצ'רד השני להנרי בולינגברוק בטירת פלינט והבטיח להתפטר בתנאי שהוא יחוס על חייו. שניהם שבו ללונדון, כשריצ'רד רוכב כל הדרך מאחורי הנרי. עם הגעתם נכלא הנרי במצודת לונדון ב-1 בספטמבר.

כעת היה הנרי נחוש בדעתו לקחת את הכתר, אך מציאת צידוק הגיוני לצעד זה הייתה לדילמה. נטען שריצ'רד, עקב רודנותו ועקב שלטונו המשוחת, אינו ראוי להיות מלך. הדוחות הרשמיים מציינים שריצ'רד התפטר לטובת הנרי ב-29 בספטמבר והפרלמנט שהתכנס ביום המחרת קיבל את ההתפטרות. הנרי בולינגברוק הוכתר כהנרי הרביעי ב-13 באוקטובר.

מהלך חייו של ריצ'רד לאחר ההתפטרות לא ברור. הוא נשאר במצודת לונדון עד שהוא נלקח לטירת פונטפרקט (Pontefract Castle) זמן קצר לאחר תחילת השנה הבאה. למרות שהנרי נטה להניח לו להמשיך לחיות, כל זה השתנה כאשר נחשף קשר של כמה מנאמני המלך המודח לרצוח את הנרי ולהשיב את ריצ'רד לכסאו במה שנקרא "מרד חג ההתגלות". למרות שהמזימה סוכלה, היא המחישה את הסכנה שטמונה להנרי בכך שריצ'רד ממשיך לחיות. ככל הנראה הוא מת לאחר שהורעב למוות ב-14 בפברואר 1400 או בתאריך סמוך לו. גופתו נלקחה דרומה מטירת פונטפרקט והוצבה בקתדרלת סנט פול הישנה ב-17 בפברואר לפני שהיא נטמנה בכנסייה של קינגס לאנגלי ב-6 במרץ. במשך הזמן נפוצו שמועות שריצ'רד היה עדיין חי לאחר מועד מותו האמיתי, אך שמועות אלו לו זכו לאוזן קשבת. יחד עם זאת, אדם שהציג את עצמו כריצ'רד, צץ בסקוטלנד אך ההתייחסות אליו הייתה כאל מתחזה. ב-1413 העביר הנרי החמישי את גופתו של ריצ'רד השני למקום מנוחתו האחרון במנזר וסטמינסטר והוא נטמן לצידה של אן אשתו.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד השני, מלך אנגליה אדוארד, הנסיך השחור אדוארד השלישי, מלך אנגליה אדוארד השני, מלך אנגליה
איזבלה מצרפת
פיליפה מאינו ויליאם הראשון, רוזן אינו
ג'ואן מולואה, רוזנת אינו
ג'ואן, רוזנת קנט אדמונד מוודסטוק, רוזן קנט אדוארד הראשון, מלך אנגליה
מרגרט מצרפת, מלכת אנגליה
מרגרט ווייק, הברונית השלישית ווייק מלידל ג'ון ווייק, הברון הראשון ווייק מלידל
ג'ואן דה פיינס

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]