ריצ'רד מיינרצהגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: שהערך לוקה בחסר וייתכן ומכיל טעויות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ריצ'רד מייינרצהגן ב-1922

ריצ'רד מיינרצהגן (Richard Meinertzhagen;‏ 3 במרץ 187817 ביוני 1967, לונדון) היה חייל וקצין מודיעין בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ואחד הזייפנים המדעיים הגדולים בהיסטוריה. הוא היה הרפתקן, וסיפוריו הפכו למיתוס. לאחר מותו התבררו פרשיות זיוף ופיברוק נרחבות שיזם במהלך חייו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינרצהגן נולד במשפחה אצילית מכובדת.מצד אביו היה בן ליוצאי גרמניה, ומצד אמו היה בן לאצולה בריטית. לפי דבריו, גם היה מצאצאי פיליפ ה-3 מלך ספרד. משפחת אביו הייתה משפחה עשירה מאוד בבריטניה – שנייה בעושרה אחרי משפחת רוטשילד.

מיינרצהגן היה צפר נלהב וזואולוג חובב. במסגרת שירותו הצבאי בקניה, צד באזור קאקאמגה את חזיר היער הענק (Hylochoerus meinertzhageni), אשר נקרא על שמו.

בעוד שביוגרפיות מוקדמות האדירו את מיינרצהגן כאשף של איסטרטגיה וביון, ביוגרפיות מאוחרות יותר דוגמת "המיסתורין של מיינרצהגן" (The Meinertzhagen Mystery) מאת בריאן גרפילד, מציגות אותו כרמאי שבדה את עלילות הגבורה שלו, ואף מעלות את הסברה שרצח את אשתו, אן קונסטנס ג'קסון.

שירות בהודו ובאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום לימודיו בבית הספר הארו יצא להודו ב-1899 שם הצטרף ליחידת ה-Royal Fusiliers. זמן מה שהה גם בבורמה.

ב-1902 נשלח למזרח אפריקה, קניה של ימינו, שם שירת כקצין מודיעין ב- King's African Rifles) KAR) ונחשב, לפי כמה מקורות, לאחד ממשרטטי המפות הטובים בצבא. מפקדיו הסתמכו עליו בכל האמור בתנועת כוחות ורכב בתוואי שטח קשים. עם זאת נחשב קצין בעייתי ופורק עול.

הצבא הבריטי עסק אז בדיכוי מרד שבטי הנאנדי, שאדמותיהם הופקעו לצורך הקמת מסילת ברזל במסגרת "המרוץ לאפריקה" של מעצמות אירופה. המרד נמשך כ-11 שנה והונהג ע"י קויטלאל אראפ סאמואיי (Koitalel Arap Samoei). ב-1905, על פי יומני מיינרצהגן ומקורות נוספים, הזמין את מנהיג המרד למו"מ על הפסקת אש, וכשהגיע המנהיג למפגש, לחץ מיינרצהגן את ידו, וירה בו באקדח מטווח אפס. הפמלייה חוסלה במכונות ירייה והאירוע הביא לדיכוי המרד. לאחר המרד אסף פריטים שונים של בני השבט, כולל מקלות מגולפים של מנהיגי המרד, שהיו חפצים מקודשים וסמל מנהיגות שבטי. אלה הוחזרו בשנת 2006 לקניה.

מיינצרהגן עמד לדין צבאי, טען שפעל מתוך הגנה עצמית וזוכה. אולם בלחץ משרד המושבות, שטען שמיינרצהגן הפך לסמל שלילי, הודח מתפקידו ונשלח בחזרה לאנגליה לתפקיד משרדי במאי 1906.

בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1917 נשלח מיינרצהגן, על פי יומנו, למצרים על מנת ליטול לידיו את אגף המודיעין של הגנרל אלנבי. יומיים לאחר שהפליגה ספינתו למצרים פגע בה טיל טורפדו של האויב; מיינרצהגן קפץ מהספינה הפגועה למים, ובילה שם חמש שעות בטרם נאסף, יחד עם חבריו, על ידי משחתת יפנית. לאחר שהגיע לקהיר קיבל על עצמו את האחריות לאגף מודיעין השדה. הוא נשלח, לדבריו, לרכז את המודיעין הקדמי בגזרת דיר אל-בלח שבצפון סיני (רצועת עזה של ימינו). אלנבי תכנן אז לתקוף את עזה בפעם השלישית, לאחר שני ניסיונות כושלים שבוצעו באביב בפיקודו של גנרל ארצ'יבלד מאריי.

בפועל השתייך מיינרצהגן ליחידה שכונתה MI-7 ועסקה בעיקר בצנזורה של דברי דואר ובכתיבת תעמולה. בנוסף, עסק בשרטוט מפות במפקדת אלנבי. הוא לא היה, כפי שטען ביומניו, קצין המודיעין של אלנבי.

תרגיל ההטעייה לפני הקרב על באר שבע - The Haversack Ruse[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינרצהגן הגה - לדבריו - תעלול הטעיה, ולפי הצעתו, הוכן תיק מסמכים שהוא עתיד היה "לאבד" בקרבת קו החזית. הטורקים, שימצאו את התיק יבינו מתוכנו שהבריטים מתכוננים למערכה שלישית בעזה, בעוד לאמיתו של דבר יתקוף אלנבי את אויביו בבאר שבע המרוחקת. לפי יומנו של מיינרצהגן, ב-‏12 בספטמבר נעשה הניסיון הראשון: קצין בשם ניל "איבד" את התיק; אך הטורקים לא מצאו אותו. ב-‏1 באוקטובר הגיע תורו של קצין אוסטרלי "לאבד" תיק דומה; אך גם כאן נחל העניין כישלון. ב-‏10 באוקטובר החליט מיינרצהגן לצאת בעצמו למשימה. המאורע עובד לסרט אוסטרלי בשם The Lighthorsemen מ-1987.

על פי ספרו של בריאן גרפילד שבדק את המקורות, מיינרצהגן לא היה הוגה הרעיון ולא המבצע שלו. הניסיון להפיל את תיק המסמכים נעשה ביוזמתו של לויטננט-קולונל ג'. ד. בלגרייב, והפרש היה ארתור ניט, קצין מודיעין שמאוחר יותר פעל כמרגל בריטי בבלקן. היה אך ורק אירוע אחד, שהתרחש ב-12 בספטמבר. מעורבותו של מיינרצהגן הסתכמה בכך שהיה חתום על חלק מן המסמכים המזויפים. זאת ועוד, על פי זכרונותיו של הקצין הגרמני הבכיר שניהל את מבצעי הצבא העות'מאני, פרידריך קרס פון קרסנשטיין, המפקדה התורכית-גרמנית שבחנה את המסמכים החליטה להתעלם מהם בהנחה שהם מזויפים, כך שמטרת התרגיל לא הושגה. ואולם, מיינרצהגן הצליח לבסס בתודעה הציבורית את התפישה לפיה הוא היה הוגה המבצע, שזכה לכינוי The Haversack Ruse. הסיפור - אמתי או לא - היה בעל השפעה רבה, והניע את וינסטון צ'רצ'יל לתכנן ולהוציא לפועל מבצעי הטעיה דומים במלחמת העולם השנייה, כגון "מבצע קציצה".

יחסו לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינרצהגן העיד על עצמו ביומניו שהגיע לאהדת הציונות מתוך אנטישמיות. למרות האנטישמיות שלו היה מלא הערכה ליהודים בארץ ישראל, בעיקר לאחר שפגש את אהרון אהרונסון, איש מחתרת "נילי" שפעלה נגד הטורקים, ואת חיים וייצמן. הוא כתב רבות על אהדתו לציונות ועל הקמת המדינה היהודית. הוא אף הציע לממשלת בריטניה להקצות ביוזמתה את אזור אל עריש להקמת  גרעין למדינה היהודית, אך הרעיון לא נקלט. מיינרצהגן צפה גם את התפרקות האימפריה הבריטית ואובדן שליטתה בתעלת סואץ – אך איש לא האמין בכך באותם ימים.

עם תום המלחמה שירת כקצין פוליטי בארץ ישראל, ובין השאר נזקף לזכותו שחרורו של זאב ז'בוטינסקי מהכלא בירושלים, בעקבות מאורעות 1921. כתומך נלהב בציונות מחה בפני הלורד בלפור ולויד ג'ורג', על כך שהמדיניות שהותוותה בהצהרת בלפור אינה מיושמת כראוי. בתגובה לכך הודח מתפקידו בשל עקיפת סמכות. מיינרצהגן השתתף גם במשלחת הבריטית לשיחות השלום בוורסיי בתום המלחמה, וגם שם התעמת עם המדיניות הבריטית הרשמית, שהייתה פרו-ערבית לטעמו.

לפני מלחמת העולם השנייה היה קשור לארגון פרו-גרמני ופרו-נאצי בשם Anglo German Association.

מיינצרהגן ביקר ב-1953 בארץ והתקבל בכבוד רב, כתומך ותיק של הציונות ומדינת ישראל. על שמו כיכר בירושלים.

יומני מיינרצהגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1959 פרסם מיינרצהגן ספר בשם "יומן מזרח תיכוני", המבוסס על יומניו. בין השאר הציע בו את הגבולות של המדינה היהודית העתידית, שבשטחה ייכללו רמת הגולן, חלק מעבר הירדן המזרחי וכן רוב חצי האי סיני. שטח המדינה שהציע כללה 86,880 קמ"ר – יותר מפי 4 משטח מדינת ישראל לפני 1967.

ואולם, היומן מכיל רשימות שהן בוודאות ניכרת בדויות, או שנכתבו שנים רבות לאחר המועד בו נכתבו לכאורה. שני חוקרים, גרפילד ולוקמן, (מחבר ספר בשם "תרמית היומן של מיינרצהגן") הוכיחו שמיינרצהגן זייף את יומניו. היומנים המקוריים שמורים בספריה הבודליאנית באוקספורד, וכוללים הבדלים בסוגי הנייר וסרט מכונת הכתיבה וכן שיבושים במיספור העמודים, שכולם מעידים על זיוף על ידי הוספת טקסטים מאוחרים, שנועדו להיראות כאילו נכתבו בזמן המאורעות.

בין השאר פיברק סיפורים על לורנס איש ערב, שבו ראה יריב. עוד אפיזודה מפורסמת שעליה דיווח ביומנו קשורה לפגישתו עם היטלר ב-1939. על פי בדיקה במקורות גרמניים, פגישה כזו לא התקיימה מעולם. יומניו מכילים עוד עשרות אפיזודות נוספות שאין להן כל תימוכין ממקורות אחרים. בכמה פרשות מרכזיות, כמו תרגיל ההטעייה, גירסת מיינרצהגן התקבלה כלשונה והועתקה על ידי חוקרים והיסטוריונים, מבלי לברר את המקורות לאשורם. הזיוף המכוון והמתוחכם של מיינרצהגן הביא לכך שרבים מסיפוריו התקבעו כעובדות היסטוריות, שעה שלא היו אלא גירסאות שקריות של מאורעות אמיתיים, או סיפורים פרי דמיונו.

אורניתולוגיה וזיופים מדעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-90 החלו להחשף תרמיות אורניתולוגיות של מיינרצהגן. עד אז נחשב לאורניתולוג מכובד, אולם ב-1990 החלו להתפרסם גילויים על אוסף הציפורים הענק שלו, שהכיל זיופים, פריטים גנובים ומידע מפוברק. החוקר אלן נוקס, הראשון שפירסם את הדברים, אמר: "הוא גנב את מיטב הפריטים מאוספים אחרים ואז פיברק מידע עליהם". ב-2005 פרסם המגזין "נייצ'ר" מאמר על מחקר מקיף של שני חוקרים, פמלה רסמונסן ופרייס ג'ונס, אוצר הציפורים במוזיאון לטבע בלונדון, שגילו שהיקף המרמה היה עצום. הוא גנב פריטים רבים ממוזיאון הטבע בלונדון והציגם כשלו. המחקר אילץ את האורניתולוגים לתקן מידע מדעי רב שהתברר כמזוייף. החשיפה זכתה להד ציבורי עם פרסומו של מאמר גדול ב"ניו-יורקר" ב-2008.

במקרה אחד זייף מיינרצהגן נתונים על ינשוף בשם Blewitt's owl, וטען שצד אותו ב-1914 במיקום מסויים בהודו. בפועל, גנב מהמוזיאון לטבע פוחלץ שניצוד ב-1880 במיקום אחר, וזייף את הנתונים אודותיו. כתוצאה מכך נחשב הינשוף למין נכחד, עד שהתבררה התרמית, וב-1997 התגלו פרטים חיים של הינשוף באזור שהאדה בהודו.

ספרו החשוב ביותר בתחום זה, "ציפורי ערב", התבסס על כתב-יד של חוקר בשם ג'.ל. בייטס ( G. L. Bates) שנפטר לפני שפירסם אותו. מיינרצהגן פירסם את הספר בשמו, מבלי לתת קרדיט הולם לבייטס. בנוסף לכך, הוסיף לספר פריטי מידע בדויים לחלוטין. האורניתולוג מייקל ג'ניניגס, שפירסם אטלס חדש על ציפורי ערב, סירב לכלול בו את הנתונים של מיינרצהגן, ואמר: "אני מאמין שכל החומר שלו הוא כה בלתי אמין, עד שלא ניתן להתייחס באמון לשום נתון שקשור ישירות אליו."

טענות בדבר רצח אשתו, אן קונסטנס ג'קסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום שירותו במזרח התיכון התמקד באורניתולוגיה. הוא פגש בברון וולטר רוטשילד, מגדולי הזואולוגים ואוספי הציפורים בבריטניה, והחל לעבוד על אוסף הציפורים שלו בטרינג (כיום חלק מן המוזיאון לטבע הבריטי). שם פגש את אן קונסטנס ג'קסון, אורניתולוגית צעירה ממשפחה עשירה. השניים נישאו, נולדו להם שלושה ילדים, והם יצאו יחד למסעות מחקר. אחד המסעות היה לסיקים ולאדאק שבצפון הודו. הם פרסמו יחד מאמר בכתב העת החשוב "איביס". מאוחר יותר פירסם מיינרצהאגן לבדו מאמר גדול נוסף, ובו מפורטים לא פחות מ-14 מיני ציפורים לא מוכרים למדע. מיד אחר כך חלה התקררות ביחסיים בין השניים. אן שינתה את צוואתה והורישה את רוב הרכוש לילדיה. היא הותירה לו הכנסה שנתית, כל עוד לא ינשא שוב. ב-1928 נסע לפגוש את אשתו אן וילדיו בבית מבודד בסקוטלנד, Swordale. זמן קצר אחר כך אירעה תאונת ירי. לפי הגירסה הרשמית שפורסמה בעיתונות, חוקר מקרי המוות המקומי קבע כי אן פלטה כדור שחדר אל ראשה והרג אותה במקום. לא היו עדים לאירוע מלבד מיינרצהגן. הדו"ח הפתולוגי קבע שהכדור חדר לראשה מלמעלה, פגע בחלק התחתון של המוח ובעמוד השדרה - סוג פגיעה לא סביר במקרה של תאונת ירי.

בני משפחתה של אן האמינו שמיינרצהגן רצח את אן, או דחף אותה להתאבדות. ההשערה הזאת הייתה מקובלת על רבים ממכריו, אלא שלא הייתה דרך להוכיח אותה. שנים רבות חלפו טרם התברר שהמאמר הגדול של מיינרצהגן, המבוסס על מסעם המשותף, ובו טען שגילה 14 מיני ציפורים, היה מפוברק כולו. אין ספק שאן, שותפתו למסע ולכתיבה, הכירה מקרוב את הפרטים.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי יומנו של מיינרצהגן, במלחמת העצמאות, בהיותו כבן 70, הגיע לנמל חיפה בספינה בריטית. הוא נטל רובה ותחמושת, יצא העירה, נכנס לאחת מעמדות ה"הגנה" ובמשך כחצי יום צלף ממנה על עמדות הערבים. "היה לי יום נפלא", רשם ביומנו לאחר מכן. כמו רבים מסיפוריו, גם לסיפור הזה אין תימוכין משום מקור אחר, לא בריטי ולא יהודי. האנייה שעל סיפונה הפליג הייתה "אמפרס אוף סקוטלנד" שעגנה בחיפה, בדרכה מקהיר ללונדון, ב-25 באפריל 1948, אולם הקרב על חיפה הסתיים ב-22 באפריל.

מיינרצהגן הלך לעולמו ב-16 ביוני 1967, בגיל 89.

ספריו של מיינרצהגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינרצהגן כתב גם בירחון מדעי על ציפורים וגם ספרים בנושא פעולות ריגול.

  • 1930 - ציפורי ניקול המצריים. (2 כרכים). לונדון: היו ריס
  • 1947 - חייו של נער: דניאל מיינרצהגן 1925- 1944. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1954 - ציפורי ערב. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1957 - יומן קניה 1902- 1906. אדינבורו: אוליבר & בויד.
  • 1959 - יומן מסע במזרח התיכון, 1917- 1956. לונדון: Cresset Press
  • 1959 - שודדי ים וטורפים. התכונות הפיראטיות והטורפיות של ציפורים. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1960 -יומן צבא 1899- 1926. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1964 - יומנה של כבשה שחורה. אדינבורו: אוליבר & בויד(Diary of a Black Sheep. Edinburgh: Oliver & Boyd)

סרטים בעקבות מיינרצהגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Lighthorsemen‏ (1987)
  • A Dangerous Man: Lawrence After Arabia‏ (1990)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה יגר, ריצ'רד מיינרצהאגן והציונות, ירושלים: הספרייה הציונית - ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]